איך מגיבים לילד שאומר שלא אוהבים אותו

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

אם נפתח בשיחה ישירה עם הילד ונשאל אותו, מתוך הפגנת אכפתיות אמיתית, מה מביא אותו לחשוב כך, סביר להניח, שהוא ייתן לנו קצה חוט שבאמצעותו נוכל לנסות לתקן את הלך מחשבתו המוטעה. נגלה לו את חיבתנו ואת אהבתנו, כשננסה להבינו ונשתתף בכאבו. הוא לפחות ירגיש שיש מי שמוכן להקשיב לו ומנסה להבינו.

גם בגיל מבוגר יותר, יכולים ההורים להיתקל בתופעות דומות. גם כאשר נערים מביעים תחושות התמרמרות, גם אז הגורם הקובע הוא צורת ההתייחסות של ההורים לתלונותיהם.

אמנם ההורים יכולים להעניק פרשנות משלהם לרצונו של הנער ולסבור שהוא שוגה באשליות, אך חיוני להקדים ניסיון כן להאזין לו, אולי הוא יסכים לשתף אותם בתחושותיו. מבין השיטין של דבריו תקבל מצוקתו פן מוחשי שיקל על ההורים להבין לליבו.

לרוב המשפטים הפשוטים העוברים מאדם לרעהו, מתלווים מסרים סמויים, שהאומר חפץ בהעברתם. אי הקדשת תשומת לב של הצד השני לחשיבותם, מביא לקצרים ולחוסר הבנה בתקשורת ההדדית.

מסרים דומים חולפים גם בין ההורים לילדיהם. חשוב מאד להקדיש תשומת לב מרבית למטען העלול להיכנס לאוזני הילדים ולליבם. חשוב שתוכני המסרים יתאימו לשפה הגלויה, שאנו מעבירים להם, ושלא ייצרו או יגבירו פרשיות עלומות, אלא יוכלו להתקבל בקלות על לב הילד.

כאשר אנו מבקשים להשפיע על מישהו, נוכל לעשות זאת אם נימנע מלשלול את דעתו ואם לא נצא חוצץ נגד הצדק שבדבריו.

עלי להכיר בזכותו של חברי לחשוב בצורה שונה ממני או לרצות דברים אחרים ממני. רק לאחר מכן אוכל לנסות להשפיע עליו בדברים של טעם, כדי שישנה את מהלך מחשבתו.

מי שלא נותן אשראי לדעתו של השני, לא יזכה לאותו אשראי כשיציג את דבריו. הוויכוח ימשיך, כשאי ההבנה עלול להוביל את הצדדים למבוי סתום.

לכל אדם יש את ההיגיון שלו. בכל דעה שכלתנית מסתתר בסיס דעתני. חכמינו אילפונו בינה בקבעם מסמרות: “כשם שאין פרצופיהם שווים, כך אין דעותיהם שוות”.

גם ילדים שהגיונם הוא ילדותי, אי אפשר להתעלם מהם. כאשר ילד חש בצער, לא נוכל לשלול את רגשותיו ולבטלם כלא היו.

אנו חייבים להתייחס לרגשותיו של ילד כפי שהם, גם אם איננו מבינים אותם. עלינו להימנע מלשפוט, אם יש לו סיבה מוצדקת להרגיש כפי שהוא מרגיש. השאלה האם הילד “צודק”, אינה רלוונטית. רגשות הם דבר אמיתי, והם אינם זקוקים לסיבה הגיונית.

מול רגשות כאב או הבעת התמרמרות ומצוקה מצד הילד, יהיה מיותר ואף מזיק לפתוח בדיון לוגי. אסור, וגם לא נוכל להשפיע על רגשותיו, בטרם ניתן להם זכות קיום ללא תנאי.

“גילוי הבנה” – הוא הצעד הנכון. ילד שמתלונן או מביע רגשות מצוקה, מחפש למעשה הבנה והזדהות לתחושת הכאב המציפה אותו. אם ההורה שאליו הוא פנה לעזרה, ישדר לו שהוא אכן מבין אותו, הוא יסתפק בכך וירגיש שהשיג את מטרתו.

נוסף לכך, חשוב מאד ללמוד את סוד השתיקה וההקשבה לזולת. אנו חייבים להקשיב לילדינו והדבר יגביר את הקשר שלנו איתם.

סוד ההקשבה נעוץ ביכולת לשתוק. ככל שאנו נמנעים מדיבור בשעה שמישהו חושב בקול, כך נשמע מחשבות רבות יותר.

למרבה הצער, קשה מאד לשתוק. על אחת כמה וכמה כאשר אנו שומעים דבר שאינו מוצא חן בעינינו, ועוד יותר בשעה שמי שמספר לנו את הדברים הם הבן או הבת שלנו.

כיצד ניתן לשמור על אורך רוח ושתיקה, בשעה שהלב מבקש לתת פתחון פה לכל מחשבותינו?

ראשית, יש לזכור שלא כל הדברים שהילדים אומרים משקפים את דעתם האמיתית. גם אם הם מתכוונים במלוא הרצינות ברגע מסוים לרעיון שעולה בדעתם, צריך לדעת שזו תחושה רגעית. לפעמים, הם פשוט מנסים להעלות רעיון כדי לראות איך יגיבו ההורים…

נוסף לכך, צריך לזכור שגם אם יש בעיות, לא נוכל לפתור אותן בצעקות ובלחץ. יש לשמוע את כל הפרטים. הבעיה היא שמספיק לשמוע שש מלים כדי להיכנס ללחץ, ואז ההורה מוכן לפתוח בנאום ארוך. אך כדאי לזכור שהקושי הגדול כאן הוא פסיכולוגי, דמיוני. נדמה לנו שאם ימשיך הילד לדבר, הרעיון הפרוע שלו באמת יקרום עור וגידים. למעשה, המצב הפוך. ככל שהילד יבטא את עצמו, הוא יחוש סיפוק שהצליח להקיף את הרעיון מכל צדדיו, ומסתבר שהוא עצמו יבין היכן טעה. גם אם לא זו תהיה התוצאה, לפחות הוא יהיה פנוי להקשיב לנו, בתורנו. אם איננו מסוגלים להקשיב לו, איך הוא, הילד, יהיה מסוגל להקשיב לנו?

שתיקה אינה רק תנאי שמאפשר לשני לדבר. שתיקה יוצרת מחויבות של הזולת לדבר ולהסביר את עצמו. כאשר אנו שותקים, השקט יוצר אצל הצד השני, ילד או אדם אחר, חלל מילולי שאותו עליו למלא.

אם כן, הקשבה נכונה מתחילה בשתיקה. לאחר השתיקה מגיעה ההבנה. כיצד נדע לבטח שהבנו את הצד השני? פשוט מאד, שואלים.

אב אחד נהג לחזור על סיכום הדברים ששמע מבנו כדי לוודא שהבין אותו נכון. זוהי שיטה מצוינת. שיטה אחרת שבה נהגה אם עם בנה בן העשר: היא בדקה אם היא יודעת לענות על חמש השאלות המפורסמות של כותבי חיבורים: מי? מה? מתי? איפה? למה? רק כאשר ידעה לענות לעצמה על כל השאלות, היתה משוכנעת שהבינה את הילד עד הסוף.

רק לאחר אותה הבנה ניתן להחליט מה תהיה צורת התגובה הראויה. הבעת דעת, נתינת עצה, או, לפי הצורך, ענישה.

שלמה המלך לימד אותנו: “גם אויל מחריש, חכם ייחשב” (משלי י”ז, כ”ח). עצה זו נכונה גם בחינוך ילדים. ככל שאנו מרבים להקשיב להם, כך נוכל לענות להם בתבונה, באמינות ומתוך סמכות.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך