אלימות הנוער

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בזמנו ניסו להתעלם מהבעיה. הדיונים בנושא והצעת פתרונות נעשו באין רואים. כיום, לנוכח התגברות התופעה, והעובדה שהיא הפכה לבעיה לאומית, אין כל אפשרות ‘לטאטא אותה מתחת לשטיח’, ולכן הוחל בדיון פומבי של מומחי חינוך. הנושא הועלה בכלי תקשורת, והוצעו לו פתרונות רבים, אולם חלקם הגדול אינו מעשי, והבעיה הולכת ומחריפה.

במאמר זה נתעכב על פן אחד של סוגיה כואבת זו:

כידוע, רבים מחוקרי הבעיה מנסים לחשוף את הרקע החברתי לאלימות הנוער. את המצע שצומחים עליו שורשי האלימות. בודקים נתוני עוני, יחסים בין ההורים וילדיהם, מספר האחים והאחיות, אווירה סביבתית ועוד.

כפי שהבנו, תוצאות המחקרים מצביעות על כיוון מעניין מאוד. בתחום זה כמעט לא קיים הבדל בין רובדי האוכלוסייה השונים. אלימות הנוער גואה הן ביישובי פיתוח ובשכונות מצוקה והן בשכונות יוקרתיות, הן אצל בנים למשפחות של הורים עמלי כפיים והן אצל בנים למשפחות אמידות ומשכילות – בכל הרבדים קיים נגע זה כמעט בצורה שווה. קשה מאוד להצביע על בעיה סביבתית, מכיוון שכל סוגי הסביבות ‘משדרים’ אותות מצוקה. תופעות כאלימות, חוסר התחשבות ברגשות הזולת, זלזול ברכושו ועוד ועוד, הינם נחלתם של בני נוער מכל אזורי הארץ ומכל שכבות האוכלוסייה הכללית.

דומה, שבתוככי המסגרות הקיימות, קשה מאוד או כמעט בלתי אפשרי לתקן את המצב. אתמקד בזווית ראייה אחת של הנושא:

הילדים משמשים כמיצג המציג את מצבה של החברה כולה. כאשר קיימת בעיה כלשהי, פעמים רבות המבוגרים מצליחים להסתירה ו’לשדר’ מסר רגוע של ‘עסקים כרגיל’. לעומת זאת, ניתן לגלותה בקלות יתירה אצל הילדים, שהרי הם טרם למדו ‘לשחק’ וטרם למדו להעמיד פנים.

בדורנו, אחת הבעיות העמוקות של הציבור בארץ היא העובדה שאין לו כל אידיאולוגיה ואין לו כל אידיאל שהוא שואף להגשימו. בשנים של טרום המדינה, ואף שנים לא מעטות לאחר הקמתה, שבה לב רבים רעיון ההתיישבות בארץ והשלטון בה. כיום הפך רעיון זה לנחלתו של קומץ לא גדול מתושבי הארץ. אצל רוב התושבים נושא זה כמעט אינו נושא לשיחה אידיאולוגית או מהותית.

אמנם, רוב ההורים בארץ משתדלים להנחיל לילדיהם דרכי התנהגות טובה ויושר בסיסי, אולם כל אלו זקוקים למצע רעיוני, כדי שהם יצמחו עליו. מעשים הנעשים ללא בסיס רעיוני הופכים ל’יבשים’, נעדרי רוח חיים, וממילא, אין להם קיום ואין להם המשכיות.

כאמור, אחד הגורמים העיקריים לאלימות בקרב בני הנוער הוא העובדה, שהחינוך, אם עדיין הוא קיים, הינו מכני בעיקרו, ואינו מבוסס על ערכים בעלי שורשים עמוקים. לפיכך, הוא אינו יוצר רצון פנימי אצל המתחנכים להתקדמות, להתעלות ולעידון המידות. בהעדר כל אלו הופכת ההתנהגות לשלוחת רסן. העדר דרך חיים והעדר אידיאלים חוברים יחדיו, ומשמשים גורם מדרבן לפריצת מסגרות ולאימוץ התנהגות המנוגדת לכל מוסכמות החברה.

העובדה שלהורים אין מטען רוחני מהותי להעבירו לילדיהם, מביאה לידי כך שגם דרכי התנהגות וערכי חינוך בסיסיים, אינם מתקבלים על לב הילד, ואט אט הדבר מתבטא בהתנהגותו.

ממצאים אלו מביאים למסקנה שאת שורש הבעיה יש לחפש בכיוונים מהותיים יותר, ברבדים עמוקים יותר של נפש האדם. ברור, שאין לראות בדברינו ניסיון להקיף את הנושא או להציע לו פתרונות זמינים. רצוננו להצביע רק על היבט מהותי אחד מנקודת המבט היהודית, ותו לא:

על פי אמונת היהדות האדם מורכב מגוף ומנשמה. מזיגה זו יוצרת ניגודים, מאבקי יצרים מול הרצון להכיר באמת, מחד גיסא. מאידך גיסא, היא יוצרת גם צימאון גדול להכיר את האמת. תוצאת הצימאון היא חיפוש בלתי פוסק שמטרתו – הרווית הצימאון.

בתוככי נפשו של האדם קיימת כמיהה לערכים רוחניים, להישגים נצחיים שאינם בני חלוף ולקשר אל עניינים שמימיים. כפי שהזכרנו, בזמנו, כאשר אידיאלים לאומיים כבשו את הרחוב, מילא האידיאל הלאומי את הנפש. הצעירים נהו אחריו ועסקו בעשייה בלתי פוסקת להגשמתו. כיום הוצגו אידיאלים אלו במלוא עליבותם, ושוב אין הם ‘מדברים’ לאיש. נוצר חלל ריק המצפה למילוי. הנפש חשה בריקנות גוברת, בחסר רוחני, בהעדר תרבות איכותית המעשירה את הנפש, בהעדר תוכני מצוות המקנים ממד של נצח לחיים. היהודי בן זמננו חש תחושה של תלישות ובדידות.

הדברים באים לידי ביטוי במיוחד בגיל הנעורים. בגיל זה רבים מעוניינים ‘לתקן את העולם’, לשנות מוסכמות, להלחם למען הצדק ולמלא את נפשם תוכן ואידיאלים. ביחס ישר לאותה מגמה, כאשר הדברים אינם מיושמים, כאשר הנפש נותרת ריקנית, כאשר אכזבות ואף תיסכול מהווים את מנת חלקם של בני הנעורים, מופנה המרץ העודף לכיוונים בלתי רצויים. לעתים הוא מופנה להרס, לעתים לניכור ולעתים אף להתעללות.

הצד השווה בכל אותם ‘תחליפים’ הוא שהנפש נותרת ריקה כבתחילה. כתוצאה מכך, התהליך מחריף, האלימות גוברת ומקבלת לעתים ממדים מפלצתיים.

כיוון הסתכלות זה מורה שבדרכים המקובלות לא ניתן יהיה למגר את התופעה, ואפילו לא לצמצמה. רק תכנים רוחניים, רק אידיאלים של אמת, בכוחם למלא את הבור שנפער.

נכון, במצב הנוכחי עדיין לא זכינו לכך שהנוער פונה לכיוון רוחני זה. אולם תמיד פועמת בלב התקווה, ויחד עמה עולה תפילה, שעם ישראל, שביסודו הוא חיובי ואיכותי, יבחין באוצרות הרוח המיועדים לו, ויפנה אל חדרי האוצרות. אוצרות אלו ימלאו את נפשו, יתרמו רבות לשלוותו הפנימית וימלאו את לבו סיפוק ושמחה.

נציין במקביל את הישגי המערכת התורנית בתחום זה. ידיעות אלו תסייענה להתרשמות עמוקה יותר ואף לקרבת דעות.

קיימות סיבות רבות לכך שנגע האלימות בבתי הספר כמעט לא פגע במערכת החינוך התורנית. השילוב בין הסיבות השונות הוא המביא לתוצאה חינוכית מוצלחת זו. אמנה חלק מהסיבות:

א.        לשומרי המצוות יש מטרה רוחנית ברורה בחייהם, והם משתדלים להנחיל אותה לדור הצעיר. על ידי כך הופכים בתי הספר שלהם למוסדות חינוך אמיתיים- מוסדות שמקנים בהם ערכי חינוך, אתגרים רוחניים ועוד. זאת לעומת בתי הספר הכלליים שהפסיקו זה מכבר להקנות חינוך ודרך חיים. פעילותם מתמקדת בעיקר בהקניית ידע, וידע אין בכוחו לעצור את ההידרדרות.

ב.        החינוך היהודי שם דגש רב  ביחסי אנוש בתחום הנקרא: “הלכות שבין אדם לחברו”. מושם דגש גם בשיפור המידות הטובות: ענווה, אהבת חסד, נדיבות, ותרנות ועוד. נקודות אלו חוברות יחד לבניית חברה המבוססת על הענקה, על אהבת אדם ועל טיפוח יחסי ידידות בין איש לרעהו.

ג.         במערכת החינוך התורנית נשמר מעמד המורים. יחס מיוחד זה ניתן למורה מכוחן של מצוות היהדות, המדגישות את חשיבות המחנך ואף את חשיבותו של כל אדם מבוגר. גם מערכת החינוך עצמה בנויה באופן המקנה למורה מעמד ויכולת השפעה על תלמידיו.

ד.        בחברה שומרת מצוות החינוך בבית הינו דומיננטי, ומקביל לחינוך הניתן בבתי הספר. קיימת אפוא מערכת מקבילה המשלימה את מסגרת בית הספר ומסייעת לה להצליח.

ה.       גורם ראשון במעלה לאלימות בחברה הצעירה הכללית הוא ההשפעה השלילית של הסרטים על נפש הילד. הילדים צופים בסרטים במשך שעות, מחקים את אשר הם רואים, והתוצאות ניכרות לעין. במסגרות של שומרי התורה והמצוות משתדלים שהילדים לא יהיו חשופים למראות ולקולות המשבשים את האיזון הנכון הקיים בחייהם.

ו.          אנו מאמינים שה’ מסייע לאלו החיים לפי דרך התורה. ההורים, ובעיקר האמהות, מתפללים לה’ שילדיהם יהיו ילדים טובים ומחונכים. האם היהודייה שופכת את צקון לחשה בעת הדלקת נרות שבת ובהזדמנויות רבות נוספות. תפילות אלו, הנאמרות מעומק הלב, מתקבלות במרומים.

בעינינו ה”סייעתא דשמיא” היא מפתח להצלחה בתחום החינוך ובתחומים נוספים. אנו חשים, שה’ הוא המנחה אותנו בדרך הנכונה ומביאנו להישגים רבים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך