גזרות יוון ונס פך השמן

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

כשהחל אנטיוכוס הרשע למלוך ביוון, נשאו ליבו לכבוש את העולם כולו. תחילה כבש את מצרים ואת הנגב, ובשנה השישית למלכותו, שנת 3616 לבריאה, עלה להילחם אף בארץ יהודה וירושלים. הוא השליט בה תוהו וחורבן והרג יהודים רבים.

כעבור שנתיים נלחם אנטיוכוס שנית ביהודים שבירושלים. במשך שלושה ימים השחיתו אנטיוכוס וחילותיו את העיר, והרגו אנשים, זקנים, נשים וטף. נכנסו אל בית המקדש, ולקחו את כל כלי המקדש – מזבח הזהב, המנורה וכל כליה, שולחן הפנים וכל השאר.

אנטיוכוס לא הרפה, והחל לגזור גזרות על היהודים ולהוסיף עליהם כהנה וכהנה. 

בעצת יועציו הוא הגיע למסקנה, שלא יוכל לדכא את רוח היהודים אלא אם יפגע בדתם. לכן הוא הכריז על גזרות האוסרות את חוקי התורה. הגזרות העיקריות שגזר, אסרו ארבעה דברים המנוגדים ישירות לתרבות היוונית: לימוד תורה, מילה, שבת וקידוש החודש.

הוא גזר שלא ללמוד תורה, כי תורת ה’, בעצם מהותה, היא הניגוד הגדול לראייה הגשמית שטיפחו היוונים.

הוא גזר שלא למול את הבנים, כי מצוות מילה מכוונת נגד הטבע הגשמי, שהרי גשמיות האדם נקבעת לפי לידתו, והוא נולד ערל ולא מהול. מצוות המילה היא הכרה בשעבוד האדם לכוח רוחני עליון, לברית עם הקב”ה. ברית המילה התפרשה אצלם כפגיעה בגוף שלדידם הוכתר למלך.

שביתת השבת היא ביטול מעשה האדם הגשמי, היא משמשת אות לשלטונו של הקב”ה, בורא שמיים וארץ. לדעת היוונים, החומר שולט.

גם הגזרה על קידוש החודש נגזרה משום שהתורה מעניקה לבית הדין ולחכמי התורה יכולת לקבוע את הזמנים ואף לשנותם, שלא לפי המהלך הגשמי של העולם. לפי היוונים, חידוש הלבנה מדי חודש הוא תופעת טבע, ותו לא.

מטרת הגזרות הייתה להרחיק את היהודים מן הטהרה. מסיבה זאת הם גם גזרו שכל יהודי חייב לכתוב על קרן השור שאין לו חלק באלוקי ישראל. לא בכדי ביקשו לחקוק את משפט הכפירה דווקא על קרן השור.

כיום מקובל שכאשר רוצים לפרסם ידיעה כלשהי, מדביקים ‘סטיקר’ על המכונית מאחור, וכל הנוסעים בכביש והולכי הרגל נחשפים לה. פעם השתמשו בשוורים ככלי רכב, ולכן טבעי היה שהיוונים חיפשו את אפשרות הפרסום הטובה ביותר.

זאת ועוד, בעבר שימשה קרן השור בקבוק שממנו שתו התינוקות חלב. על קרן-בקבוק זה הוכרחו ישראל לכתוב כי אין להם חלק באלוקי ישראל, כדי שכבר מהגיל הרך, עם החלב, ייכנסו הדברים לתודעתם של התינוקות.

גזרת קרן השור מטרתה גם לערער את האמונה. אמונתנו היא שהפרנסה באה מן השמיים בהשגחה פרטית. בעת שחרשו היהודים את שדותיהם ועיניהם נשואות למרום, ציוו עליהם לכתוב על קרן השור: “אין לנו חלק באלוקי ישראל”, כדי לערער את אמונתם בבורא המפרנסם ולגרום להם לחשוב שהשור שחורשים הוא מקור מחייתם.

נוסף על זאת, בגזרתם רצו היוונים להוכיח לישראל כי תמה זכות אבותיהם וזכות עקדת יצחק. כידוע, תקיעת שופר כשרה רק בקרן של איל המזכיר את עקדת יצחק, ואילו קרן השור פסולה לתקיעת שופר. היוונים שאפו לבטל את הקשר בין ישראל לאבות הקדושים, ואילו נס חנוכה בא ללמד שהקשר קיים לעד.

חרף גזרותיהם הקשות של היוונים, רבים מעם ישראל התאמצו לשמור על המצוות במסירות נפש ובגבורה עילאית. הם מלו את ילדיהם בסתר, למדו תורה במערות נסתרות, שמרו שבת וקידשו חודשים למרות הסכנה והחשש שייתפסו וייהרגו.

מגמת מלכות יוון הייתה להחזיר את עם ישראל לתוהו ובוהו: “להשכיחם תורתך”. השכחת התורה היא סופו הנחרץ של עם ישראל; בלי תורה, חייו אינם חיים. מן ההכרח במצב זה ליטול חרב, לגייס את כל אלו שהנושא קרוב לליבם, אפילו אם מעטים הם, אפילו אם חלשים הם, אפילו אם עוסקי תורה הם, ואין להם שיג ושיח עם מלחמה וקרב; כי עתה אנו הולכים להילחם על נשמתנו.

יציאה זו למלחמת מצווה, חביבה היא על הקב”ה, ולכן נעשה להם הנס, גיבורים נפלו ביד חלשים, רבים ביד מעטים וזדים ביד עוסקי תורתך!

זוהי הסיבה לכך שאנו מודים ב”על הניסים” גם על המלחמות, שכן עצם המלחמה מול יוון מבטאת את אי הכניעה של ישראל ואת מאבקם במי שרצה להשכיח מהם את התורה ואת מצוותיה.

הדלקת הנרות בשמונת ימי החנוכה נעשית בעיקר כדי להודות ולהלל על נס פך השמן, ולא על נס הניצחון של מעטים מול רבים.
כך נכתב לדורות: “כשנכנסו יוונים להיכל, טימאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה מלכות בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד של שמן, שהיה מונח בחותמו של כהן גדול, ולא היה בו אלא להדליק יום אחד. נעשה בו נס והדליקו בו שמונה ימים” (שבת כא).
לאחר התשועה הגדולה שעשה ה’ למכבים, הם שמו את פניהם לעבר בית המקדש. הם סגרו את הפרצות שפרצו היוונים, טיהרו את העזרה מן ההרוגים ומן הפסלים, הרסו את המזבחות שבנו היוונים, ובנו מזבח חדש לה’. ביום כ”ה בכסלו הם חגגו את “חנוכת המזבח”, ושמו את לחם הפנים על שולחן ה’. אך כאשר רצו להדליק את המנורה, לא מצאו שמן טהור להדליק בו, כי היוונים טימאו את כל השמנים.
בחסדי ה’ נמצא לבסוף פך שמן טהור, החתום בחותמו של הכהן הגדול, אך הייתה בו כמות שמן המספיקה להדלקה של יום אחד בלבד. שמן טהור חדש יכלו להכין רק כעבור שמונה ימים, כי עצי הזית שמהם הפיקו את השמן למנורת בית המקדש גדלו בנחלת שבט אשר, ועד שילכו לשם ויחזרו, יעברו שמונה ימים. 
נשאלת שאלה יסודית: מדוע הוצרכו המכבים להמתין שמונה ימים כדי להשיג שמן טהור, והרי “טומאה הותרה בצבור”? לפי ההלכה, אם רוב הקהל טמא – כשם שעתה, אחר מלחמת המכבים נטמא רוב בעם בטומאת מת מפני החללים – רשאים לעשות את עבודות המקדש גם בשמן שאינו טהור.
אומנם החשמונאים לא רצו להדליק את המנורה בשמן טמא, מפני שזו הייתה הדלקה של חנוכת המנורה. להדלקה בפעם הראשונה יש חשיבות מיוחדת.
ה’ היושב בשמיים ראה את מסירות נפשם ואת טוהר ליבם, ולכן נעשה להם נס, והשמן שבפך הקטן הספיק לשמונה ימים, עד שהכינו שמן טהור חדש. מפני נס זה קיימו וקיבלו היהודים עליהם ועל זרעם לחגוג את ימי חנוכה בכל שנה ושנה במשך שמונה ימים.
ישנה שאלה יסודית בנושא: מדוע מדליקים נרות במשך שמונה ימים, והרי נס פך השמן היה שבעה ימים בלבד, שהרי ליום אחד היה להם שמן גם ללא הנס? לשאלה זו ניתנו תשובות רבות, והרי מקצתן:
טעם ראשון: את היום הראשון של חנוכה קבעו לחג על נס הניצחון במלחמה, שהרי ביום כ”ה בכסלו הם נחו מאויביהם, כמו פורים שנקבע ביום שבו נחו מאויביהם. את שאר שבעת ימי החנוכה, קבעו לזכר נס פך השמן.
טעם שני: העובדה שמצאו פך שמן טהור חתום בחותמו של הכהן הגדול, היא עצמה הייתה נס. היוונים טימאו את כל בית המקדש במשך שנים, ולא הותירו אבן על אבן שלא פגעו בה וטימאו אותה.
טעם שלישי: המכבים חילקו את השמן שבפך לשמונה ימים, כדי שהמנורה תדלק שעה קצרה בכל ערב. הם העדיפו לעשות כך, כדי שתהיה הדלקה בכל יום. אולם נעשה נס והמנורה האירה כל הלילה, וכך היה הנס בכל לילה ולילה משמונת ימים אלו.
לפי טעם רביעי הם נהגו באופן שונה: אחר ששפכו את השמן למנורה, נשאר הפך מלא כבתחילה ליום הבא, וכך היה נס כבר ביום הראשון.
לפי טעם חמישי הם הוריקו את כל השמן שבפך למנורה ונרותיה דלקו כל הלילה, ובבוקר היו הנרות במנורה מלאים שמן כבתחילה.
טעם שישי: היוונים רצו לעקור מלב ישראל את האמונה שהקב”ה מנהיג את העולם, וטענו שהעולם מתנהג בדרך הטבע. רבים מישראל נהו אחריהם. עתה, כשראו את הנס שאירע שלא כדרך הטבע במנורה, הם נוכחו לדעת שהכול מתנהל על פי השגחתו של ה’, וגם הטבע מונהג בידי ה’ והשגחתו. הם הבינו אפוא שגם היום הראשון – היום היחיד שהיה בו שמן על פי דרך הטבע – הוא נס שמימי. לכן אנו אומרים בפיוט לחנוכה: “בני בינה ימי שמונה”. כלומר, מכיוון שהיו “בני בינה”, הבינו מהנס שהשמן הדולק בדרך הטבע – גם הוא נס, ולכן הם תיקנו “ימי שמונה” לחג החנוכה.
ניצחון, ואפילו הישרדות בחיים, הם דברים טבעיים, ולכן ההתפעלות מהם נמוגה לאיטה. לעומת זאת, נס פך השמן היה נס ברור וגלוי: כמות מועטה של שמן הספיקה לשמונה ימים! על נס גלוי ראוי להודות ולהלל. ממנו נוכל להסיק מסקנות גם לגבי הניסים הנסתרים שבתוככי הטבע.
מטרת היוונים הייתה לעקור מליבם של ישראל את האמונה שהבורא מנהיג את העולם ומשגיח עליו בהשגחה פרטית מיוחדת. רבים מישראל נטו אחר דברי היוונים. ואולם כשראו את התופעה העל טבעית של נס פך השמן, קלטו שהעולם כולו מתנהל בהשגחת הבורא, ואפילו תופעות טבעיות הן נס.
פרשת נס פך השמן מלמדת על החיבה הגדולה שרחש הקב”ה לכוהניו הקדושים. הם גילו עוז ותעצומות נפש, ומהשמיים נענו להם באמצעות נס שגילה שמעשיהם רצויים בעיני ה’. גילוי של נס משמיים מגיע בעקבות מסירות נפש מצד האדם.
חכמינו ז”ל התקינו לציין את זכר הנס בהדלקת נרות. ניסיון הדורות הוכיח שדווקא נרות זעירים אלו האירו, מאירים וימשיכו להאיר גם בעתיד, בעוד עמים גדולים וחזקים נעלמו מעל בימת ההיסטוריה, כי האמת תמשיך לשרוד.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך