ההדרדרות המוסרית שהובילה לשואה

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

כאשר שהה אברהם אבינו אצל אבימלך בגרר, שאל אותו אבימלך מדוע שיקר ואמר כי שרה היא אחותו ולא אשתו. – “ויאמר אברהם כי אמרתי רק אין יראת אלהים במקום הזה והרגוני על דבר אשתי”.  (בראשית כ’ כ”א). אברהם אבינו מסביר לאבימלך: כאשר אין אמונה בה’, אין שום צו אוביקטיבי שאומר לבני אדם מה לעשות ומה לא לעשות, לפיכך אין לאנושות סיבה אמיתית והכרח לא לגנוב להתעלל ואף לרצוח איש את רעהו.

חז”ל אומרים במדרש איכה “חכמה בגוים תאמין תורה בגוים אל תאמין”. תורה זו הוראה, היינו ציווי מוסרי. הגויים שלא קיבלו את התורה, אין להם ציווי מוסרי והם מנסים להגיע למוסר בכח השכל שלהם. אולם מוסר, יכול להינתן רק ע”י בורא העולם. לא ע”י החברה האנושית, מוכת התחלואים המוסריים, התאוות והסטיות. כאשר אדם, הנגוע בתאוות, כבול בתוך גופו האנושי והחומרי, – מנסה להמציא לעצמו כללי מוסר, למה הדבר דומה? לאדם הטובע בביצה ומנסה להחלץ ע”י שנאחז בעצמו. דרך המוסר האמורה להעלות את האדם על דרך המלך, לא יכולה לבוא מהאדם – בן אנוש המובל ע”י סטיות עמוקות ויצרים אפלים.

ישנו בלבול גדול, בין מה שנקרא “מוסר”, ל”נורמה חברתית”. מכיוון שהתורה ניתנה רק ליהודים, ממילא על שאר האנושות להתמודד עם בעיות מוסריות, ולכן החברה האנושית עסוקה כל הזמן בלהמציא לעצמה כללים ונורמות מתוקנות אשר לאורם יש לחיות.

אולם, עד כמה שהצורך באותם כללים גדול הוא, כללים אלו אינם אלא נורמות חברתיות, ונורמה חברתית אינה בהכרח מוסרית. אדרבה, ישנם נורמות חברתיות שאינם מוסריות בעליל. ניקח לדוגמה חברה בה גזל וגניבה, מעשי שחיתות ואכזריות הם נורמה, כמו שהתורה מתארת בסדום ועמורה, האם זה אומר שמעשים אלו הם מוסריים?! בסיום מלחמת העולם השנייה, התייצבה האנושות אל מול פשעי המלחמה הנאציים ב”משפטי נירנברג”. בכירים נאצים רבים נמצאו אשמים בנטילת חלק בזוועות השואה ונדונו למוות. את עונשם הם קבלו בצדק, בעקבות מעשיהם אשר מהווים סטיה לדרך המוסר, חרף העובדה שמעשים אלו לא היוו סטיה מהנורמה החברתית אשר שררה תחת השלטון הנאצי.
אולם כאן המקום לפנות לכל אותם זוקרי גבה מוסרית ומתחסדת, אל מול פשעי הנאצים, ולשאול אותם, במה הם עדיפים על הנאצים, הרי בסך הכל אין מוסר אחד ויחיד לכלל האנושות, אלא נורמות חברתיות, אשר בדורנו צצות חדשים לבקרים, כפטריות אחר הגשם. האנושות מנסה להמציא לעצמה כללים ודרך פעם אחר פעם, דור אחרי דור, אולם כל פעם בסוף היא צריכה להתייצב ולכבות את השריפות של עצמה, וכי טובים היו חללי הקומוניזם מחללי הנאציזם? הללו רוצחים בשם המוסר שלהם, והללו רוצחים בשם המוסר שלהם.

גם הכלל המוסרי הידוע בשם “הצו הקטגורי של קאנט”, אותו הגה הפילוסוף עמנואל קאנט ואשר היה אמור לשים קץ לדילמות המוסריות “עשה מעשיך רק על פי אותו הכלל המעשי אשר בקבלך אותו תוכל לרצות גם כן כי יהיה לחוק כללי”, (עמנואל קאנט, הנחת יסוד למטאפיזיקה של המידות). כלומר – מעשה מוסרי הוא מעשה שתרצה שיהפוך לחוק שהוא נחלת האנושות. והנה, יש לנו כלל מוסרי, לכאורה חסר חורים. מזל טוב! האנושות המציאה לעצמה מוסר. והנה, באה גרמניה הנאצית, והוכיחה, כי גם הכלל הזה רחוק מלהוות תחליף לתורתנו הקדושה. השקפתו של היטלר הייתה שהחזק שולט וזהו כלל מוסרי אותו צריכה לקבל כל האנושות, וכיוון שגרמניה הייתה לדידו החזק, ממילא על הגרמנים להשמיד את הגזעים החלשים והנחותים. והנה בסוף המלחמה כשהוכח כי גרמניה כבר אינה כה חזקה מיהר היטלר בעצמו להפציץ אותה ולהשמיד אותה, כיוון שהתגלה בדיעבד כי גרמניה למעשה לא נועדה לשלוט. במשפט אייכמן טען אייכמן כי הוא הובל ע”י הצו הקטגורי של קאנט.

אדם בלי תורה, מדרדר מהר מאד לשפל מוסרי. הנאצים ימ”ש לא נולדו רוצחים. הרצח פשוט הפך שם לנורמה. מה שהחל כחסד לחולים ולאנושות, הפך את הגרמנים לרוצחים בדם קר. לפי התורה, ישנו איסור חמור בדרגה של “יהרג ואל יעבור” לקצר את חייו של אדם אפילו בשניה. אולם אדם שאינו מאמין ואשר לא חי לפי התורה, הופך מהר מאד לנכה מוסרית. לפי שיטת דארווין לדוגמה, העולם שלנו צריך להתנהל כמו עולם הפראים (הג’ונגל). ואיך מתנהל עולם הפראים? -“בעולם הפראים, החלשים בגוף ובנפש מחוסלים במהרה, והנשארים בחיים מפגינים בריאות שופעת. אך אנו בני התרבות עושים הכל לבלום את תהליך החיסול. אנו בונים בתי מחסה למפגרים, לבעלי מום ולחולים, אנו מארגנים תמיכה לעניים, ורופאינו מתאמצים בכל כוחם להציל את החיים עד הרגע האחרון”. –כך טען דארווין בספרו “מוצא האדם”. על פי עקרון זה, טיהרו הנאצים את החלשים בחברה – “הבלתי כשירים”, כחלק מאידאולוגיה דארוויניסטית המבוססת על עקרון “החזק שולט”.

אותם “בלתי כשירים” הומתו “בדרכי חסד”, ע”י רופאים ואחיות בחלוקים לבנים. הם השתכנעו שזהו המעשה הנכון לעשותו מוסרית. מעשים אלו נעשו אף בחסות החוק, ומוכיחים כי חברה יכולה לגרום לעצמה לעיוותים מוסריים, באמצעות נורמות אכזריות. העניין החל כאשר בשנת 1939 קיבל היטלר פניה מאב אשר ילדו סבל מנכות קשה, האב ביקש מהיטלר כי יותר לרופאים לשים קץ לחייו באמצעות המתת חסד. היטלר העביר את העניין לטיפולו של רופאו האישי ד”ר קרל ברנדט. ד”ר קרל הפך בנושא והגיע למסקנה כי יש לסיים את חיי הילד. מה שהתחיל בילד אחד הסתייים במבצע אשר במהלכו הומתו ב”המתת חסד” למעלה מ90 אלף איש! כך יצא מבצע “אותנזיה T-4” לדרך. באוקטובר 1939 הוציא היטלר צו סודי הקורא לרופאים להמית בהמתת חסד זקנים סניליים ונכים חשוכי מרפא. בתחילה היו אלו ילדים אשר הורחקו ממשפחותיהם והועברו לבתי החולים שם הומתו, אולם לאחר מכן כלל העניין גם מבוגרים. כאשר החברה הגרמנית בלעה גם את זה, היא כבר הייתה במורדו של מידרון מוסרי חלקלק. לא רק נכים ומעוותים הומתו אלא החלו להרוג חולים כרוניים, חולי נפש ומפגרים, גמדים, ואף אלכוהליסטים. הקורבנות הומתו באמצעות פחמן חד חמצני, זריקות רעל, והרעבה למוות. גם אנשי רוח ואקדמאיים נרצחו במהלך מבצע המתות החסד משום שהיוו איום לאידיאולוגיה הנאצית.

אותם רופאים, אשר נשבעו את שבועת הרופאים אט אט הפכו לרוצחים קרי מזג וקפואי תחושה. מצפונם לא ייסר אותם. מזגם הפך מזה של רופא צמא רחמים לזה של תליין צמא דם. המתות החסד הכשירו את הקרקע לרצח המונים. מבצע אותנזיה היווה את התשתית של מחנות ההשמדה בלזץ, סוביבור וטרבלינקה. באוגוסט 1941 הועבר הסגל אשר השתתף באותנזיה, אל המזרח כדי לסייע במבצע ריינהרד (מבצע השמדת היהודים). הם היו הצוות הראשוני שרצח יהודים בכל מחנות ההשמדה. חיפשו אנשים אשר היו נכים מצפונית ואטומים מוסרית לסבלם של אוכלסיית המחנות, ואותם שהשתתפו במבצע אותנזיה – ביניהם רופאים רבים – נמצאו כשירים לכך. היו אלו אותם רופאים אשר איפשרו שכלול שיטות הרצח של הנאצים; מירי מול בורות למשהו הרבה יותר משומן מהיר והמוני. הניסיון אותו צברו במהלך מבצע אותנזיה ברצח ע”י תאי גז אף סייע ליעל את שיטות ההמתה.
את הספר “אל תוך האפלה”, כתבה ההיסטוריונית הבריטית גיטה סרני בעקבות ראיון מתא כלאו של פרנץ שטרנגל אשר היה חלק ממבצע אותנזיה, הפך לאחד ממקימי מחנה סוביבור ולבסוף הפך למפקד מחנה טרבלינקה אשר נמצא אחראי לרצח 900 אלף יהודים בפחות משנה.
פרנץ שטנגל לא החל את דרכו כארכי רוצח. הוא התחיל כפועל טקסטיל פשוט, ולאחר מכן עבר לשמש כשוטר במשטרה האוסטרית, ועסק בפעולות אשר לא היו קשורות לפעולות בהם עסק בזמן השואה. עם האנשלוס וסיפוחה של אוסטריה הועבר לעבוד בשירות משטרה הגרמנית. בנובמבר 1940 נקרא לברלין “לקבל הוראות חדשות”. הצו היה חתום ע”י הימלר בעצמו.
“קצין בשם ורנר מסר לי כי הוחלט להטיל עלי תפקיד קשה ביותר”. סיפר פרנץ – “הוא (הקצין) הסביר לי כי בבריה”מ ובארה”ב מקובל להמית חולים בעלי מום וחולי נפש חשוכי מרפא, ואף בגרמניה יונהגו תוך זמן קצר המתות חסד, אולם לא בבת אחת אלא בהדרגה מתוך התחשבות ברגשות הציבור, ויש להכין את הציבור מבחינה פסיכולוגית.”
“לפי שעה המשימה הקשה כבר החלה תחת מעטה כבד של סודיות, אך הסר דאגה מליבך, הכל חוקי וכל חולה יעבור בדיקה קפדנית על ידי שני רופאים כדי שלא יוותר אף צל של ספק שאכן מדובר בחולים חשוכי מרפא. ממיתים אותם ללא כאב ובכך משחררים אותם מהסבל הנורא שהיה מנת חלקם אם ישארו בחיים”. שטנגל מספר “ניסיתי לדחות את התפקיד שהוצע לי, אך הובטח לי כי הרופאים והאחיות הם אלו אשר יהרגו את החולים. אני אמור להיות אחראי על סדרי הביטחון. הושפעתי מכך שאמרו לי שזה מקובל, מכך שזה חוקי, סמכתי על הבדיקה המדוקדת אשר אמורה לקבוע את מצבו של כל חולה, והתרשמתי מכך שרופאים ואחיות הם אלו אשר בצעו את ההמתה בפועל, ומהכוונה להתחשב ברגישותו של הציבור. והתפקיד כרך קידום כמובן.”
פרנץ כמובן בחר בקידום והפך להיות המפקח הכללי של משטרת האותנזיה במצודת הרטהיים. במרץ 1942 קיבל הצעה להיות ממפקדי מחנה ההשמדה סוביבור, ובספטמבר כבר היה מפקד מחנה ההשמדה טרבלינקה.
כל שידע פרנץ הוא שהחולים שהובאו להרטהיים לא היו אמורים לחיות. אולם מבצע זה כה השפיע על הגרמנים – במהלך סיור שערך פרנץ שטנגל במעון לילדים מפגרים, מוסד שנוהל ע”י נזירות(!) לקחה אחת הנזירות את פרנץ והציגה בפניו ילד כבן 5 “רואה אתה ילד זה, הוא בן 16, והוא לא יגדל לעולם!” היא קבלה בפניו על כך שהנאצים לא הסכימו לקבל ילד זה לידיהם ולהמיתו.
“שנים רבות לאחר מכן בברזיל נסעתי פעם ברכבת ליד אחת התחנות היה בית מטבחים לשחיטת בהמות. כששמעו את שקשוק הרכבת נדחקו הבהמות אל הגדר ונעצו את מבטיהם בקרונות כך נראו האנשים במחנה דקה לפני שדחפו אותם לקופסה”.
“למה כוונתך – קופסה?” שאלה אותו סרני.
“מאז אותו מקרה עם הפרות, לא יכולתי לאכול עוד בשר משומר מקופסאות. העיניים הגדולות האלה. הן הביטו בי ולא ידעו שבעוד רגע יחוסלו”. – זובחי האדם עגלים ישקון.
“זאת אומרת שלא ראית באסירי המחנות בני אנוש כמוך?” שאלה סרני, ופרנץ ענה לה “מטען, רק מטען”.
“באיזה שלב חדלת לראות בהם בני אנוש והתחלת לראות בהם מטען?”
“נדמה לי”, אמר פרנץ “שזה החל ביומי הראשון בטרבלינקה. אני זוכר את כריסטיאן וירט עומד מעל שוחה מלאה בגוויות ולא היה בזה שום דבר אנושי, רק מסה של בשר.”
“אך בכל זאת, היו שם גם ילדים, לא חשבת על ילדיך שלך אתה?”
ופרנץ ענה – “לא זה מה שחשבתי, מעולם לא הסתכלתי עליהם כעל בני אדם אנדיבידואליים”. כך השפיע מבצע המתות החסד, על האופי של פרנץ, והפך אותו לרוצח הרואה בבני אנוש מטען של בשר.
כעת נבחן את עצמנו. האם אנחנו לא רוצחים כאשר הדבר הוא נורמה?! המתות חסד אינם סוג הרצח היחידי אותו החברה איננה מוקיעה. הפלה אף היא רצח לכל דבר. העובר מוגדר כיצור חי לפי כל המחקרים. אפשר לקלוט תדרי חשמל במוחו כבר מ40 יום, הוא מגיב למוזיקה ולגירויים חיצוניים של האמא, המוח והלב שלו מתפקדים, והוא מסוגל לחיות בתנאי מעבדה כבר בחודש השלישי להריון. העובדה שהוא לא מסוגל לצאת מבטן אימו ולומר לה, “אמא, תסתכלי לי בעיניים לפני שאת רוצחת אותי”, לא גורמת לזה להפסיק להיות מעשה רצח. והנה בישראל מתרחשות בממוצע 150 הפלות ביום, 900 בשבוע, 50,000 מעשי רצח כאלו בשנה!
ומה בדבר אותם מעשה תועבה, במקום שהעושה אותם יחשב חולה נפש, הפכו לנורמה חברתית ואף לערך. ומה בדבר שיימינג לשון הרע וחרמות? עד מתי נאכל איש את רעהו?!
אין דרך, ואין תחליף אחר; אין מוסר מלבד התורה. רק בורא העולם אשר ברא את האדם, שילוב של חומר ורוח, הוא האחד והיחיד אשר יכול להורות לנו על דרך מוסר, שתעזור לנו לרסן את תאוותינו, ולהשליט את הרוח על הגוף. “סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם” (קהלת יב, יג), האדם מורכב מנשמה וגוף, אולם כאשר יש יראת שמים רק אז הוא נהפך ל”כל האדם” שזהו האדם השלם. אנחנו כיהודים, אין לנו מה ללכת לחפש מוסר וחוקים מהגוים, יש לנו את תורתנו הקדושה – “כי שתים רעות עשה עמי אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בארות בארת נשברים אשר לא יכלו המים” (ירמיהו ב יג), אין לנו מה לעזוב את הקב”ה מקור מים חיים, עבור תרבויות הגוים, ההולכים בהבל ובחושך. לנו יש מסורת יהודית, אשר 3,333 שנה ניצבת בגאון היא דרכינו היחידה ולאורה נלך ונהיה אור לגוים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך