המשותף בין יום השבת לשנת השמיטה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

המכנה המשותף הקיים בשבת ובשבת הארץ מתבטא בתוכן הפנימי הזהה שבשתיהן. אותם עקרונות שקונה האדם באמצעות השביתה בשבת, הוא אמור לרכוש גם על ידי שמירת שנת השמיטה.

מההימנעות ממלאכת הקרקע בשביעית וכן מהפקרת הפירות, עולה ההכרזה הגדולה המעידה על אדונותו של הקדוש ברוך הוא על כל הבריאה. גם בהימנעות מעשיית מלאכה בשבת, מצהיר עם ישראל על דבקותו בבורא שברא את עולמו בששה ימים ונח ביום השביעי.

המדרש מסביר שכוונת הפסוק: “גבורי כח עושי דברו” (תהילים ק”ג, כ’), לאלו הנמענים מלעבד את שדותיהם בשביעית. גבורה נפשית גדולה נצרכת כדי שהאדם יהיה מוכן לראות את אדמתו במשך שנה שלמה כשהיא עומדת בשממונה.

הכרה זו כי “לה’ הארץ ומלואה”, הכרה הנובעת מהשביתה בשנת השמיטה, היא גם המטרה שלשמה נכנס עם ישראל לארץ.

התורה מעוניינת להוציא מלב הטועים את החשיבה, כי התנחלות עם ישראל בארץ ישראל זהה להתנחלות של עמים אחרים בארצם. התורה שוללת גישה זו באומרה: “כי תבואו אל הארץ“, מטרת הכניסה לארץ היא לצורך הגשמת המטרה הנכספת: “ושבתה הארץ שבת לה’” (ויקרא כ”ה, ב’). השמיטה הינה אחד היעדים של כניסה זו.

גם בנקודה זו אנו מוצאים הקבלה בין השבת לשנת השמיטה. על השבת אנו אומרים בתפילה: “אתה קדשת את יום השביעי לשמך, תכלית מעשה שמים וארץ“. הבורא ברא את השמים ואת הארץ, כדי שתושג התכלית, שהיא שמירת השבת. השבת היא היעד העיקרי שלשמו נוצרה הבריאה. בנקודה זו משתווה לשבת שנת השמיטה. השבת היא המטרה של בריאת העולם כולו, ואילו השמיטה היא, כאמור, יעד הכניסה לארץ ישראל.

בעניין זה קיים היבט נוסף. אם ישראל אינם שומרים את מצוות שמיטת הארץ, הארץ גובה את חובה. הם ייאלצו ח”ו להשמיט את קרקעותיהם בעל כורחם ולא לעבד אותן, בעקבות הגלות מהארץ. כאשר בעת ישיבת ישראל על אדמתם הם מתעלמים מהמטרה העיקרית שלשמה הם הורשו להיכנס לארץ, הגמול על כך הוא אותה מידה עצמה – הארץ נעזבת מהם ונותרת שוממה.

שבעים שנות גלות בבל היו כנגד מספר השנים שבהן לא שמר העם על השמיטה, מאז כניסתו לארץ בימות יהושע בן נון.

בימינו אמנם הגאולה השלימה מתעכבת מפאת חטאים כבדים שנעשו בכל התקופות, אולם, יחד עם זאת, מובטחים אנו שבעקבות קיום המצוות התלויות בארץ, וביניהן מצוות השמיטה, הולכת ומתקרבת הגאולה, שאנו כה מצפים לה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך