הפרת זכות יוצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בשו”ת שואל ומשיב דן על הזכות להדפיס שולחן ערוך, שהיה מדפיס אחד שקנה את זכות ההדפסה ורצה לעכב על מדפיס אחר מלהדפיס ללא רשותו, ומביא שם טענת רב אחד שהקונה אינו יכול לעכב, “שמה מכר ראשון לשני כל זכות שיבא לידו וכאן המחבר עצמו אין לו כח וזכות בזה, מאחר שבהדפסה ראשונה שנת תקצ”ו לא נזכר שום איסור…” ובעל שואל ומשיב חולק עליו וכתב וז”ל: “הנה כל דבריו תמוהים, דזה ודאי שספר חדש שמדפיס מחבר וזכה שדבריו מתקבלים על פני תבל, פשיטא שיש לו זכות בזה לעולם. והרי בלאו הכי אם מדפיסים או מחדשים איזה מלאכה אינו רשאי אחר לעשות בלא רשותו, והרי נודע שר’ אברהם יעקב מהרובשוב שעשה החשבון במאשין כל ימיו קבל שכרו מהקיסר ירום הודו בווארשא, ולא יהא תורה שלימה שלנו כשיחה בטילה שלהם, וזה דבר שהשכל מכחישו ומעשים בכל יום שהמדפיס חבור יש לו ולבאי כוחו זכות. וזה איזה שבועות שהמדפיס מהלבארשטאט רצה להדפיס ים התלמוד ומפרשי הים שנית, ושאל רשיון ממני ומגיסי הגאון נ”י. ואם יאמר ששם לא מוזכר זמן מוגבל, הנה בצל”ח שנדפס בזאלקווא ע”י ר’ שלמה רבין שטיין נדפס שם שנדפס בהרשאת בני הגאון הצל”ח, והרי שם לא גזרו איסור כלל ואפילו הכי לא חפץ להדפיס בלתי רשות שהוא איסור גמור. ומה שנמצא בספרים שהמחבר מדפיס וגוזרים עד זמן מוגבל לאו משום שאין לו כח לאסור עולמית, זה אינו, דבשלו אדם רשאי לגזור שלא ידפיסו עולמית בלתי רשותו או באי כוחו, רק שאדרבא המחבר בעצמו רוצה שידפיסו ספריו אחר שיזכה למכור ספריו ומבקש שיפוצו דבריו על פני תבל, אבל אם באמת מחבר ספר הנצרך כעין ספר פתחי תשובה שרבו הקונים מפני שהוא מלוקט מהרבה ספרים והמורים צריכים לו כי אתו כולי עלמא ושיילי בקצורו פשיטא שיש כח בידו. ומה שכתב שהמחבר לא כתב איסור הנה אף אם לא היה כתוב איסור היה אסור להשיג גבולו, אבל באמת במדינת רוסיא איסור וחרם וקונם אסור להזכיר ולא ישמע על פינו כי מצד הממשלה אין כח בידינו לגזור אף לבקש ומהאי טעמא לא נאמר שום איסור”. עד כאן לשונו.

השואל ומשיב לא הביא מקור מהפוסקים שיש לאדם זכות על יצירתו אלא מהנהוג ומההיגיון. נראה מדבריו שדבר שמסתבר שיש לאסור, שלא ישיג אחד את גבולו של השני, אסור. שכדי לאסור להפר זכויות יוצרים, אין צריך מקור מפורש בגמ’ ופוסקים, אלא ניתן לאסור על פי ההיגיון והמקובל בעולם. אמנם, יש מקום לדון אם יש בתורה בעלות רוחנית, אלא שגם אם אין בעלות ואין איסור גזל כמו בגזילת דבר שיש בו ממש, הדבר אסור מצד המוסר ומצד התקנה. וכמו שהרמב”ם כותב בהלכות ממרים “בית דין שגזרו גזרה או תקנו תקנה והנהיגו מנהג ופשט הדבר בכל ישראל”, משמע שגם שלא בדרך גזרה יכולים חכמים להנהיג מנהג, ולאחר שנהגו כן, הרי זה מחייב. אין צורך שתהיה אסיפה של חכמי הדור, אלא אם כולם מבינים שכך ראוי להיות הרי זה הופך לתקנה.

הגמ’ והראשונים לא כתבו כלום אם יש איסור גזילה בזכויות רוחניות, כיון שבימיהם לא היה שום ערך כספי לרעיון או לספר. וכל השאלה של זכויות רוחניות התחילה עם התפתחות התעשייה. אך מה שהיה יכול להיות מצוי בימיהם הוא לומר חידושים של השני בשם עצמו, כאילו הוא חידש (מה שקרוי היום זכות מוסרית). אמנם בשו”ת מחנה חיים דן על סופר שהיה מלקט תשובות מגדולי הדור וכותבם על שמו, כאילו השאלה הופנתה אליו והוא השיב, אם יש לפסול סת”ם שכתב, וכתב בתוך דבריו: “ולדעתי אם אחד מתלבש בתורת חבירו ולא אמר בשם אומרו הוא גנב הגם שזה נהנה וזה לא חסר אטו יש לו רשות ליקח דבר של חבירו שלא מדעתו ולהינות בו… וכיון שיש הקפדה בו גזל הוא”. מסקנתו שאין איסור גזל ממש, אלא איסור של ‘אל תגזול דל’, אבל כל דברי המחנה חיים הם לגבי זכות מוסרית, אבל בזכות ממונית יש איסור גמור וניתן להוציא ממון בבית דין, מן הדין או מן התקנה.

היות שאיסור הפרת זכויות יוצרים בנוי על פי טובת הציבור ועל ההסתכלות של הציבור, ניתן על פי רוב להסתמך על החוק, כראיה שכך טובת הציבור, ושכך הוא המסחר ההוגן בעיני הציבור. וכדרך שהביא השואל ומשיב ראיה מהקיסר בווארשא.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך