הצורך בהצבת גבולות

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

עולם ללא גבולות הוא עולם של תוהו ובוהו. בעולם ללא גבולות חשים הילדים בלבול ופחד. לא ברור להם מה מצפים מהם ובמה שגו.

הילד מטבעו הוא סקרן. בעוד האדם המבוגר ינתב את סקרנותו לנתיב בטוח ויישמר שלא להיכנס למקומות סכנה, לילד המסתקרן לא תמיד יש כלים כדי לשקול את מהלכיו. ילד נוטה לראות מול עיניו את המטרה הרגעית. הוא מנסה להגיע לצדו השני של הכביש כדי להרים כדור שהתגלגל לשם, כשאינו שם לב שחציית הכביש הסואן מעמידה את חייו בסכנה.

כאשר ילד מדליק גפרור, כוונתו היחידה היא לראות אש. הוא חושב: “מעניין מה יקרה אם אדליק גפרור ואעשה את הפעולה שאמי כה מזהירה מפניה”. הילד אינו מודע לשריפה העלולה להתלקח ולסכן את הבניין כולו על יושביו.

ילדך הקטן אינו מבין מדוע אסור לו למשוך באוזן או בשיער של אחיו התינוק. שכלו הקט אינו קולט מהו ההבדל בין בובת משחק לבין תינוק חי, מהו המרחק שבין בכי מכאב לבין בכי המושמע מההקלטה של בובת משחק.

במקרים אלו חייבים ההורים להציב גבולות ברורים וחד משמעיים: “תינוק אינו בובה” או “קירות הבית אינם דפי צביעה”.

הגבולות שלנו, כמו גבולות של מדינות, חייבים להיות מסומנים. הגבול שאנו מציבים חייב להזהיר: ‘עצור, גבול לפניך!’

כאשר ילד חוצה את הגבול, חייבת לבוא תגובה ברורה, כדי שיהיה ברור: את הגבול לא חוצים!

תגובה זו די לה להתבטא במבט חמור או מאוכזב ובנימת קול תקיפה מעט. תלוי, כמובן, במהות הגבול, בגיל הילד וברמתו האישית, וגם באיכות הקשר שבין הילד להורים. אך תגובה חייבת לבוא.

החיים צופנים בחובם שינויים רבים. הילדים גדלים ומתבגרים, יכולותיהם וצורכיהם משתנים, ובהתאם לכך יש לעדכן את הגבולות.

הגמישות היא בת לוויה הכרחית עבור מציבי הגבולות.

ננקוט דוגמה: קיבלנו על עצמנו כחוק ולא יעבור, כי בשעה מסוימת מתבצע “כיבוי אורות”. ואמנם, בכל ערב האורות כבים בדיוק במועד שנקבע. אולם למרות זאת, אנו מבינים כי תוקף ההחלטה אינו חל באותו ערב שבו מתחתנת אחותו הצעירה של האב. גם אנו ההורים מבינים כי הכוונה בהקמת הגדר של שעת השינה היתה רק לימים כסדרם.

השינויים בהתאם לנסיבות אינם פריצת גבול, אלא גמישות רצויה. יש לדאוג כי גם הילד יבין מדוע ‘היום’ הגבולות משתנים.

כדאי לזכור שהצבת גבולות חשובה לילד. ילד מעונין בעולם ברור. הוא חפץ לחוש בשדר: ‘אמא יודעת מה טוב עבורי!’

הצבת גבולות “בונה” נעשית מתוך הבנת צורכי הילד וטובתו, כשסדר העדיפויות- מה באמת חשוב ומה פחות, ברור להורה. גבול אמור להיות תמרור אזהרה, ולא פעולת ענישה. חשוב להסביר לילד מדוע יש צורך בגבול, וכי הגבול הוצב לטובתו.

לדוגמה: אסור לטפס כי אתה עלול ליפול. אסור לגעת במים חמים כי זה יכאב לך. אסור למשוך בשיער של האח כי זה כואב לו. כדאי להציע חלופות: כאן אסור לשחק, אבל כאן מותר. בארון זה אסור לגעת, ואילו בארון שלך מותר.

חשוב שההורה יהיה עקבי בהצבת הגבולות כדי לא לבלבל את הילד. אם כי במקרים חריגים ניתן להיות גמיש עם מתן הסבר מתאים. לדוגמה: ‘אינני מרשה להישאר ער עד שעה מאוחרת בלילה, אבל בשבוע הבא, ביום הבר מצווה של האח, תוכל להיות ער עד שעה מאוחרת ולהשתתף בשמחה’.

תפקידנו כהורים לסייע לילד ברכישת שליטה עצמית ועמידה בגבולות.

ילד רוכש שליטה עצמית על ידי כך שהוא מחקה את הוריו. אם להורים קשה לשלוט בהתנהגותם, גם לילד יהיה קשה. אם תגובות ההורים מונעות על ידי התפרצויות בלתי נשלטות, כך ינהג גם ילדם. שליטה עצמית אינה אומרת שאין לכעוס על ילד. יש להעניש, אך לא מתוך התפרצות רגשית.

שיקול הדעת חשוב תמיד. נוסף לכך, יש להסביר לילד על מה הוא נענש, כדי שילמד כיצד להתנהג בעתיד.

מחקרים מראים שילדים לומדים להעמיד גבולות לעצמם על ידי הפנמת דרישות הוריהם. הם פועלים על פי עקרונות מוסריים בלי לעבור את השלב שבו הציבו ההורים חוקים ברורים – מה מותר ומה אסור.

כאשר נשים לב להתנהגויות של הילד המבוצעות ללא ויכוח, לעומת אלו שיש עליהן ויכוחים ומריבות, סביר להניח שניווכח כי התנהגויות העוברות “חלק” הן אלו שבהן יש להורה עמדה קבועה ושבהן הוא מצליח להגדיר את הגבולות בבירור.

ככל שהילד קטן יותר, הוא אינו מבין את משמעות העונש. לכן, נכון להקפיד על מתן משוב חיובי להתנהגות חיובית. חיזוק ועידוד מעניקים לילד גיבוי, תורמים לדימויו העצמי ומצמצמים את המעידות העתידות.

ישנם ארבעה סוגי חיזוקים חיוביים:

חיזוק חומרי – נתינת דבר ממשי אחרי ביצוע התנהגות חיובית, כמו סוכרייה או מתנה.

חיזוק חברתי – שימוש בפעילות חברתית כחיזוק, כמו יציאה למשחק עם חברים.

חיזוק סמלי – מתן הערכה, מחמאה, מילה טובה או חיוך.

חיזוק של פעולות – שימוש בפעולות שהילד אוהב כחיזוק לביצוע פעולה שאינו מחבב. כגון: ‘אחרי שתסיימי ללמוד היטב למבחן, תוכלי לרדת לשחק בחבל’.

כשהחיזוק מותאם לגילו ולמצבו הרגשי של הילד, יש בכוחו לתרום תרומה נכבדה לעיצוב התנהגותו. ילד קטן זקוק לחיזוקים מיידיים: סוכרייה שיקבל מיד עם הביצוע, תפעל יותר ממתנה גדולה שתובטח לו כעבור זמן. עם ילדים גדולים יותר ניתן להשתמש גם בחיזוק מושהה. עם זאת, כאשר רוצים להקנות התנהגות חדשה, חשוב לתת חיזוק מיידי. בכל לילה, כאשר הילד נכנס בשקט למיטה, ואינו מקים רעש כפי שנהג בעבר, את יושבת לידו חמש דקות ומספרת לו סיפור. אמנם, יש בכך סכנה שההתנהגות תיפסק עם הפסקת החיזוק, ולכן, מפעם לפעם יש לעבור לחיזוק מושהה. לדוגמה, לאחר תקופה של חיזוקים מידיים, יש לשבת ליד הילד עם היכנסו למיטה רק שלוש פעמים בשבוע. כמו כן, לכבוד שבת ניתן לקנות לו מתנה קטנה, כי הלך לישון כל השבוע בשקט. התהליך מקנה לילד תחושה שהוא מסוגל לעמוד במטלות.

על ההורה לבנות מערכת ציפיות ריאליות מילדו. עליו לוודא שאינו מגזים בציפיותיו ושהגבולות שהציב בפני ילדו אינם נוקשים מדי. ציפיות ריאליות הן אלו הגבוהות אך במעט מיכולותיו של הילד. באופן זה הן מהוות אתגר. כשהן גבוהות מדי, הן משתקות את הרצון להצליח.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך