אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

“ויאמר יוסף אל אחיו אני יוסף, העוד אבי חי, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו” (מ”ה ג’).
ברבינו בחיי מביא דברי המדרש על מנת לתאר גודל הבושה שתפסה את אחי יוסף, וז”ל [בראשית פרק מה]:
“ובמדרש: (תנחומא ויגש ה) אמר להם יוסף: לא כך אמרתם אחיו של זה מת, אני קורא אותו והוא בא אצלי, והיה קורא: יוסף בן יעקב בוא אצלי והיו מסתכלין בארבע פנות הבית. אמר להם: מה אתם מסתכלים, אני יוסף אחיכם, מיד פרחה נשמתם, ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו. אמר ר’ יוחנן: ווי לנו מיום הדין, ווי לנו מיום תוכחה, ומה יוסף כשאמר לאחיו: אני יוסף, לא יכלו אחיו לענות אותו, כשהקב”ה עומד לדין על ברואיו על אחת כמה וכמה, שנאמר: (ישעיה י, ג) “ומה תעשו ליום פקודה ולשואה ממרחק תבא”, וכתיב: (מלאכי ג, ב) “ומי מכלכל את יום בואו ומי העומד בהראותו”.


גשו נא אלי ויגשו. ראה אותם נבהלים ונרתעים לאחוריהם אמר להם להתקרב אליו כדי להשקיט אימה שנפלה עליהם. אבא כהן ברדלא אמר, אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה… יוסף קטנן של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו… לכשיבוא הקב”ה ויוכיח כל אחד לפי מה שהוא, על אחת כמה וכמה (ב”ר צ”ג י’)”.


הנה, כבר רבים ממפרשי התורה כבר עמדו על דברי המדרש הנ”ל. לכאו’ דבריו תמוהים ביותר: א. מה שייך כאן בושה ותוכחה? ס”ה נבהלו האחים לראות את מי שמדבר מולם שהוא לא אחר מאשר האח האובד שלהם שלפתע קם לתחייה…
אחרי הכל יוסף לא גער בהם על מכירתו וכו’ אלא רק אמר להם את המילים: “אני יוסף” ו… הוסיף שאלה: “העוד אבי חי”, איך מסיק מכאן המדרש שהאחים לא יכלו לענות מרוב בושה. ב. וגם אם כן, איזה בושה יש כאן?
עוד יש לתמוה על לשון המדרש: “אוי לנו מיום הדין אוי לנו מיום התוכחה”, מהו מחלק המדרש בין התוכחה לדין כלפי הבושה, וכן צריך להבין מדוע הקדים המדרש את הדין לתוכחה, הרי כשרוצים להעניש אדם על מנת לחנכו, קודם יש להוכיח אותו על מעשיו ורק לאחר מכן מביאים עליו את דינו. ומדוע אם כן מקדים המדרש את הדין לתוכחה?
ב”בית הלוי” [בראשית מה] כתב דרך לבאר דברי המדרש ועפ”י דבריו נראה שנוכל ללמוד מכאן יסוד גדול לחיי היום יום של כל אחד ואחד מאתנו. [על ידי הדרך הזו מבאר עוד מהשאלות שהקשה.]
הבית הלוי מבאר שיוסף כלל לא בא לגלות להם שהוא יוסף במובן ההתגלות, אלא רק הקשה על דברי יהודה.
יהודה קודם הסביר ליוסף כמה לקיחת בנימין יכולה לגרום לצער לאביו יעקב, ובזה רצה לשכנע את יוסף. ועל דברי יהודה הנ”ל הקשה עליו יוסף בדרך סתירה מדבריו עצמו, שהרי “אני יוסף” ואיך יכול להיות שעוד אבי חי כמו שאמרתם קודם, הרי אתם גרמתם לו ללא פחות צער במכירתי, ואתם עכשיו באים אלי בטענה כביכול אני גורם צער לאבא בלקיחת בנימין? לפתע כן דואגים אתם לצער אבי? הרי אתם סותרים עצמכם בדבריכם!
במילים בודדות הצליח יוסף לגרום לאחיו להשתתק ולהבין את חומרת המעשה.
עתה צריכים אנו להתבונן בדרך בה הוכיח יוסף את השבטים: יוסף לא הקדים את השבטים כדי להקשות על מעשה המכירה, כפי שכבר יכול היה לעשות בדרך הפשוטה ובלא הרמיזה של “אני יוסף העוד אבי חי”. אלא יוסף קודם נופף להם בחומרת הדין! הוא קודם רצה להראות להם איך נראים הדברים “מהצד השני של המגרש”, הוא הראה להם מה הם מרגישים ביחס ללקיחת בנימין. ואז המתין לתגובה של יהודה על הצער שזה יכול לגרום ליעקב, ואחר שראה שיהודה הבין את חומרת המעשה בעצמותו, הקשה עליו: הרי אתה עצמך מכרת אותי – “אני יוסף” – ואיך אבי בכל זאת חי אחרי כל הצער שאתה גרמת לו.
יוסף מלמד אותנו כלל גדול לחיי המוסר ובעצם לכל החיים שלנו.
לפעמים אנחנו עושים איזה חטא או כל דבר שאינו ברצון התורה, ואז אנו מתחילים לתרץ את גוף המעשה ואת הנסיבות עד שאנו כבר מדחיקים את כל הבעיה שבמעשה.
וכך אנו ממשיכים את החיים מתוך תחושה טובה: “הנה אנחנו צדיקים” “מעולם לא נפלנו בחטא זה”. ומפני מחשבות אלו לעולם לא נבוא לעשות תשובה על מעשינו הרעים, וכך החטאים הולכים ומשרישים בתוך ההרגלים והשגרה שלנו.
דוג’ לדבר: בהזדמנות כל שהיא באה לפני ראובן איזו מחשבה טובה להגדיל את העסק שלו, ולמען הגדלת העסק החליט ראובן כי אינו יכול להמשיך לבזבז כסף יותר מהנצרך.
בעוד ראובן חושב על העסק ועל הקטנת ההוצאות והגדלת ההכנסות, דפיקות נשמעים על דלת ביתו. הוא פותח בחשדנות את הדלת, והנה הוא רואה אדם מכובד מעוטר בזקן ובלבוש המעיד על תפקיד משמעותי.
“בבקשה, כנס פנימה” אומר ראובן הנרגש לאדם שבדלת, כמובן תוך כדי שמזג לו מיץ קר לתוך הכוס הנאה. “מה רצונך”.
האיש פתח בזה שהוא זכה לתפקיד ראש ישיבה וכו’ ומה לעשות שהישיבה עומדת במצב כלכלי קשה וכו’ ואין מנוס מלבקש את טובת הציבור בהחזקת הישיבה…
ראובן אדם טוב וגומל חסדים, בדרך כלל הוא היה מוציא צ’ק ומעלה סכום מכובד. “אני שמח לעזור בכל דרך אפשרית, אך כרגע המצב הכלכלי שלי לא מאפשר לי, אני עכשיו עוסק בלצמצם הוצאות.” הסביר ראובן לראש הישיבה, ובזה סיים את השיחה.
ננסה לרגע להיכנס לתוך המחשבות של ראובן, מה אנחנו נחשוב במקרה כזה. לכאו’ ראובן צודק, הוא ס”ה אדם טוב שמנסה לעזור ככל האפשר על מנת להרבות תורה – אך כרגע אין לו יכולת ממשית לעזור. האם בגלל זה ראובן פחות צדיק? ח”ו!
הסיפור לא תם: במשך תקופה הדחיק ראובן את המעשה ובנה סביבו חומות של מחשבות על “כמה שהוא היה שמח לתרום אך עתה אין לו את היכולת” “אני בס”ה פעלתי לפי השכל הישר” וכו’.
ערב אחד הטלפון של ראובן מצלצל. “האם אתה רוצה חופשה בחו”ל למשך כמה שבועות במחיר ממש מוזל? אנחנו פשוט קנינו כמה כרטיסים ובסוף אנחנו לא יכולים לטוס”. ראובן חשב לרגע ואז החליט ש”כן, למה לא?! הרי סו”ס לא כל יום אפשר להשיג חופשה חלומית במחיר כל כך זול” ובזה חתם ראובן את נושא הטיסה לחו”ל.
עד כאן הדוג’. כשראובן ירצה לפשפש במעשיו על מנת לראות אם טובים או שאולי הם טעונים איזה שיפור, לא מספיק שיחשוב על המעשה עם התרומה שלא נתן.
הוא צריך קודם לחשוב על הטיסה לחו”ל! מדוע כאן לא חשתי להוצאות יתר? מדוע אם המחיר זול פתאום אין לי צורך בצמצום והגדלת הכנסות?
וע”י הבנת הסתירה יוכל להבין ראובן כמה הוא הצדיק את עצמו ללא שיבחין בגודל סתירת מעשיו שלו עצמו.
כן אנחנו. כשנרצה להוכיח אדם על מעשיו או אפי’ את מעשינו שלנו – צריכים אנו להוכיח סתירה, וע”י הסתירה שהיא בעצם הדין שאנו נוהגים במקרה זה נבוא לידי התוכחה.
עתה, אנו יכולים להבין מדוע התביישו האחים לגודל שאלת יוסף האם אביו חי, בזה יוסף הוכיח להם איך הם עצמם נוהגים במקרה שנוגע לצער יעקב ומדוע הם סותרים את ההנהגה שלהם.
ובזה אנו מבינים דברי המדרש “אוי לנו מיום הדין” ורק אח”כ “אוי לנו מיום התוכחה”, אחר שאנו מבינים איך אנו היינו נוהגים הדין במקרה זה אין תוכחה גדולה מזו.
ע”י שאנו מבינים את גודל הסתירה בה אנו חיים אנחנו יכולים להפנים את החומרה שעלינו לתקן.
לפעמים אנו בוחרים ללכת אחר הדחפים שלנו ובמקום להתעורר לשוב בתשובה אנו מתרצים את המעשים באינספור תירוצי תירוצים, עלינו להבין את החומרה ע”י הבנת הסתירה וממילא נבוא לשוב בתשובה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך