ההשתדלות הראויה לפרנסה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

מאמר זה עוסק בשאלה כיצד נזכה בעושר ובנכסים שהברכה שרויה? כמה מוטל על האדם לעמול לפרנסתו? מהו גבול ההשתדלות? ומתי על האדם לבטוח בהשם? כיצד נוכל לדאוג שהעושר יהיה לברכה ולתועלת ולא לרעתנו? אלו מאמצים הם מצוה וברכה? ומתי הם נהפכים לרדיפה מגונה אחר ממון ונחלה מבוהלת שאין בה סימן ברכה? האם מוטל על אדם להנות מיגיע כפיו, או שמא יקיים את הפסוק, ‘אל תיגע להעשיר’? כיצד ינהג אדם שזכה בלוטו, או השיג סכום גדול ללא עמל? על שאלות אלו ועוד עוסק מאמרינו.

נחלה מבוהלת

על הפסוק (משלי כ כא): ‘נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ’, מפרש רש”י: ‘נחלה מבוהלת בראשונה. שנבהל למהר וליטול תחלה, כגון בני גד ובני ראובן שמהרו לטול חלקם בעבר הירדן, ודברו בבהלה שנאמר גדרות צאן נבנה למקנינו פה, וערים לטפנו (במדבר לב טז), עשו את העיקר טפל שהקדימו צאנם לטפם’. ‘ואחריתה לא תבורך. שגלו כמה שנים קודם שאר השבטים, כמו שמפורש בסדר עולם ובמדרש רבי תנחומא, בשנת שתים לאחז ויער ה’ את רוח מלך אשור וגו’. ושאר שבטים גלו בשנת שש לחזקיהו היא התשיעית להושע בן אלה.

כלומר בני גד ובני ראובן נטלו את נחלתם בבהלה ובמהירות, ועל הנהגה זו אומר שלמה המלך ‘וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ’, כלומר גם אם במבט ראשון נראה לאדם שהוא השיג נחלה כרצונו ע”י הבהילות והחפזון, בסופו של דבר בנחלה כזו לא שורה ברכה.

פעמים רבות נתקלים אנו באנשים שזכו לעושר רב, אך לצערנו אין הם רואים סימן ברכה בעושרם, ובפועל הם לא זוכים להנות מכספם, לצערנו מתקיים בהם דברי החכם מכל אדם (קהלת ה יב): ‘יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ’. במאמרנו זה נלמד כיצד נזכה בעושר ובנכסים שהברכה שרויה בהם, ואינם נחלה מבוהלת שלא תבורך.

מהי התביעה על בני גד ובני ראובן

רש”י מעלה שתי תביעות שונות על בני גד ובני ראובן:

מה שהם מיהרו לבקש את נחלתם לפני זמן חלוקת הנחלות לכל בני ישראל.

בזמן הבקשה ביקשו קודם להקים גדרות לצאן, ורק אחר כך ערים לטפם.

וכפי שמבואר במדרש (תנחומא מטות אות ז; במדבר רבה פכ”ב אות ט) שעל זה נאמר (קהלת י ב) הפסוק: ‘לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ’.

לֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ’, אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, וחבבו את נכסיהם יותר מגופם, והקדימו (במדבר לב טז): ‘גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה’, ל’וְעָרִים לְטַפֵּנוּ’

‘לֵב חָכָם לִימִינוֹ’ זה משה רבינו שתיקן אותם ואמר להם ‘עשו את העיקר תחלה’, קודם: ‘בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם’, ורק אחר כך ‘וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם’. (שם כד)

ועל כך אמר להם הקב”ה, ‘אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר (משלי כ כא): ‘נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ”.

בעל העקידה (מטות שער פה) מבאר את המדרש, העושר נצרך כדי לעבוד את השם, אולם על האדם לזכור כל הזמן מהי המטרה והתכלית, ומהו הגשר והפרוזדור המובילים למטרה. ועל זה אומר המדרש לב כסיל לשמאלו, כאשר לב האדם מושך אותו אל תאוותיו [צד שמאל], התכלית שלו היא התאוה או העושר. ממון זה הוא נחלה מבוהלת שאין בה סימן ברכה, היא אינה יכולה להביא אחרית מבורכת. ואילו כאשר שאיפת לב האדם היא להגיע לתכלית הרצויה של קיום חובתו בעולמו [צד ימין] והוא רואה בכספו גשר ופרוזדור בלבד להגיע לתכלית, אז כספו מביאו אל אחרית מבורכת.

בני גד ובני ראובן בפליטת פה הקדימו את הדאגה לצאן לדאגה לבניהם, ובכך גילו שהמקנה והממון נהפכו לתכלית, ורק אחר כך ברמת עדיפות שניה, הדאגה לטפם. ולכן נאמר עליהם לב כסיל לשמאלו, השאיפה להשגת העושר עומדת בראש מעייניהם, ולכן היא מגיעה בצורה של בהלה. משה רבינו העמידם על טעותם, העושר הוא רק גשר ואמצעי להגיע לעבודת השם, לגדל את הילדים לתורה ולמצוות, ולכן דבר ראשון הקדים את הדאגה לילדים.

מדברי רש”י נראה ששני החסרונות תלויים זה בזה, כאשר אדם להוט להשיג את העושר, כאשר העושר הוא התכלית ולא האמצעי, הוא משיגו בבהלה ובחיפזון, ובנכסים אלו אין סימן ברכה. ונבאר את הדברים בהרחבה.

האם ראוי לאכול מיגיע כפיו

המדרש מוסיף, שעל זה נאמר (משלי כג ד): ‘אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל’. ואיזו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): ‘יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ’.

סיום דברי המדרש סותרים את עצמם, בתחילה המדרש אומר ‘אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר’, כלומר אם תעמול להשיג עושר, אם תשקיע את בינתך להרבות הונך, אם נגזר עליך תצליח להשיגו גם ללא יגע ובינה יתירה, ואם לא נגזר עליך אף אם תשיגו לא תראה בו סימן ברכה, ויגיעתך ועמלך לשוא

אלא שמיד המדרש מסיים ‘יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ’, כלומר לא ניתן להגיע לאשריך וטוב לך בלי שתתפרנס מיגיע כפיך. ונשאלת השאלה, האם טוב שהאדם יעמול לפרנסה או שהוא דבר שלילי?

מדברי המדרש מבוארים כאן כללי זהב לעושר האמיתי והראוי, עושר ששורה בו ברכה, ולבאר את הדברים נקדים מהי נחלה מבוהלת המונעת מהאדם סימן ברכה.

מהי נחלה מבוהלת

הרלב”ג (משלי כ כא): מבאר, שכל עושר שמגיע לאדם תיכף ומיד בלי מאמץ ועמל, אחריתה לא תבורך. ולכן יורש שירש הון עתק שלא עמל ויגע עליו, הכסף קל בעיניו, הוא אינו מתאמץ לשומרו, ובקלות משחית את נחלת אבותיו ומאבד את הונו, כפי שהדבר מפורסם מאד.

הרלב”ג מוסיף נקודה מעניינת, שכך הדבר גם בקנית החכמה, אנשים שמנסים למצוא קיצורי דרך להגיע אל החכמה, ואינם עמלים ויגעים על החכמה, גם אם הצליחו לאגור מידע ולהגיע לחכמה, משתבשים בהשגותיהם, והחכמה נהפכת להם לרועץ, ועליהם נאמר ‘וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ’.

בדומה לכך מבאר המלבי”ם (משלי כ כא), שחז”ל אמרו שאין ברכה בכסף הבא מירושה, או מציאה, כיון שרק כסף שבא לאדם ע”י השתדלות – מבורך, ולא כסף שבא במקרה.

ובנוסף כסף שלא בא בזמנו הראוי – אינו מבורך, וכאשר אדם עושה השתדלות להשיג כסף קודם הזמן שראוי שהוא יקבלו, אין בכסף סימן ברכה.

ולכן נחלה מבוהלת, יש בה את שתי החסרונות: גם נחלה – ירושה ללא מאמץ ועמל, וגם מבוהלת – עושר שהגיע קודם זמנו הראוי. ומשכך פשוט הדבר שאחריתה לא תבורך.

למעשה במדרש (ויקרא פ”ג אות א) נאמר, שכאשר בני גד ובני ראובן נכנסו לארץ, וראו עד כמה הארץ טובה הצטערו על בחירתם החפוזה, וקראו על עצמם את הפסוק (קהלת ד ו): ‘טוֹב מְלֹא כַף נָחַת’ – בארץ ישראל. ‘מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ’ – בנחלתם בעבר הירדן, אולם אז היה מאוחר מדי להתחרט.

כיצד ראוי שינהג אדם שזכה בלוטו

בשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סא לסי’ שיד) כותב כי בכל המצוות נאסר על האדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו, והוא דן האם הדברים אמורים גם במי שזכה בלוטו.

המנחת אליעזר מביא את דברי הגמרא (עירובין סד.) שאדם שהחזיק בנכסי גר שמת ללא יורשים, ורוצה שהנכסים יתקיימו בידו, יכתוב בהם ספר תורה. ומבאר רש”י, כיון שנכסים אלו באו לאדם בלא יגיעה יש לו סכנה גדולה לאבדם, ולכן צריך לעשות בחלקם מצוה, ובכך יתקיימו שאר הנכסים בידו. הגמרא מסיקה שאף בעל שזכה בנדוניה גדולה מאשתו, אדם שמצא מציאה, או אדם שעשה עסקה גדולה בכלל דין זה. ומבאר המנחת אליעזר שפשוט כאשר יש צורך לקיים את הנכסים כיון שבאו בלי יגיעה, צריך להפריש סכום גדול יותר מאשר רווח רגיל שבא בעמל ויגיעה, ועל כך לא נאמר הכלל שהנותן צדקה יתן עד חומש מנכסיו.

ובפרט אדם שזכה בלוטו, שהוא בודאי ‘נחלה מבוהלת’ שאין בה סימן ברכה, ולכן כאשר יפריש ממנו סכום נכבד, יזכה שתהיה לו אף בנכסים אלו סימן ברכה, ויתקיימו בידו.

נחלה מבוהלת

כלומר בני גד ובני ראובן נטלו את נחלתם בבהלה ובמהירות, ועל הנהגה זו אומר שלמה המלך ‘וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ’, כלומר גם אם במבט ראשון נראה לאדם שהוא השיג נחלה כרצונו ע”י הבהילות והחפזון, בסופו של דבר בנחלה כזו לא שורה ברכה.

פעמים רבות נתקלים אנו באנשים שזכו לעושר רב, אך לצערנו אין הם רואים סימן ברכה בעושרם, ובפועל הם לא זוכים להנות מכספם, לצערנו מתקיים בהם דברי החכם מכל אדם (קהלת ה יב): ‘יֵשׁ רָעָה חוֹלָה רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ, עֹשֶׁר שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ’. במאמרנו זה נלמד כיצד נזכה בעושר ובנכסים שהברכה שרויה בהם, ואינם נחלה מבוהלת שלא תבורך.

מהי התביעה על בני גד ובני ראובן

רש”י מעלה שתי תביעות שונות על בני גד ובני ראובן:

מה שהם מיהרו לבקש את נחלתם לפני זמן חלוקת הנחלות לכל בני ישראל.

בזמן הבקשה ביקשו קודם להקים גדרות לצאן, ורק אחר כך ערים לטפם.

וכפי שמבואר במדרש (תנחומא מטות אות ז; במדבר רבה פכ”ב אות ט) שעל זה נאמר (קהלת י ב) הפסוק: ‘לֵב חָכָם לִימִינוֹ וְלֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ’.

לֵב כְּסִיל לִשְׂמֹאלוֹ’, אלו בני ראובן ובני גד שעשו את העיקר טפל והטפל עיקר, וחבבו את נכסיהם יותר מגופם, והקדימו (במדבר לב טז): ‘גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה’, ל’וְעָרִים לְטַפֵּנוּ’

‘לֵב חָכָם לִימִינוֹ’ זה משה רבינו שתיקן אותם ואמר להם ‘עשו את העיקר תחלה’, קודם: ‘בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם’, ורק אחר כך ‘וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם’. (שם כד)

ועל כך אמר להם הקב”ה, ‘אתם חבבתם ממונכם יותר מנפשותיכם, חייכם אין בו ברכה, שנאמר (משלי כ כא): ‘נַחֲלָה מְבֹהֶלֶת בָּרִאשֹׁנָה, וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ”.

בעל העקידה (מטות שער פה) מבאר את המדרש, העושר נצרך כדי לעבוד את השם, אולם על האדם לזכור כל הזמן מהי המטרה והתכלית, ומהו הגשר והפרוזדור המובילים למטרה. ועל זה אומר המדרש לב כסיל לשמאלו, כאשר לב האדם מושך אותו אל תאוותיו [צד שמאל], התכלית שלו היא התאוה או העושר. ממון זה הוא נחלה מבוהלת שאין בה סימן ברכה, היא אינה יכולה להביא אחרית מבורכת. ואילו כאשר שאיפת לב האדם היא להגיע לתכלית הרצויה של קיום חובתו בעולמו [צד ימין] והוא רואה בכספו גשר ופרוזדור בלבד להגיע לתכלית, אז כספו מביאו אל אחרית מבורכת.

בני גד ובני ראובן בפליטת פה הקדימו את הדאגה לצאן לדאגה לבניהם, ובכך גילו שהמקנה והממון נהפכו לתכלית, ורק אחר כך ברמת עדיפות שניה, הדאגה לטפם. ולכן נאמר עליהם לב כסיל לשמאלו, השאיפה להשגת העושר עומדת בראש מעייניהם, ולכן היא מגיעה בצורה של בהלה. משה רבינו העמידם על טעותם, העושר הוא רק גשר ואמצעי להגיע לעבודת השם, לגדל את הילדים לתורה ולמצוות, ולכן דבר ראשון הקדים את הדאגה לילדים.

מדברי רש”י נראה ששני החסרונות תלויים זה בזה, כאשר אדם להוט להשיג את העושר, כאשר העושר הוא התכלית ולא האמצעי, הוא משיגו בבהלה ובחיפזון, ובנכסים אלו אין סימן ברכה. ונבאר את הדברים בהרחבה.

האם ראוי לאכול מיגיע כפיו

המדרש מוסיף, שעל זה נאמר (משלי כג ד): ‘אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר מִבִּינָתְךָ חֲדָל’. ואיזו עשיר השמח בחלקו, שנאמר (תהלים קכח ב): ‘יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ’.

סיום דברי המדרש סותרים את עצמם, בתחילה המדרש אומר ‘אַל תִּיגַע לְהַעֲשִׁיר’, כלומר אם תעמול להשיג עושר, אם תשקיע את בינתך להרבות הונך, אם נגזר עליך תצליח להשיגו גם ללא יגע ובינה יתירה, ואם לא נגזר עליך אף אם תשיגו לא תראה בו סימן ברכה, ויגיעתך ועמלך לשוא

אלא שמיד המדרש מסיים ‘יְגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ’, כלומר לא ניתן להגיע לאשריך וטוב לך בלי שתתפרנס מיגיע כפיך. ונשאלת השאלה, האם טוב שהאדם יעמול לפרנסה או שהוא דבר שלילי?

מדברי המדרש מבוארים כאן כללי זהב לעושר האמיתי והראוי, עושר ששורה בו ברכה, ולבאר את הדברים נקדים מהי נחלה מבוהלת המונעת מהאדם סימן ברכה.

מהי נחלה מבוהלת

הרלב”ג (משלי כ כא): מבאר, שכל עושר שמגיע לאדם תיכף ומיד בלי מאמץ ועמל, אחריתה לא תבורך. ולכן יורש שירש הון עתק שלא עמל ויגע עליו, הכסף קל בעיניו, הוא אינו מתאמץ לשומרו, ובקלות משחית את נחלת אבותיו ומאבד את הונו, כפי שהדבר מפורסם מאד.

הרלב”ג מוסיף נקודה מעניינת, שכך הדבר גם בקנית החכמה, אנשים שמנסים למצוא קיצורי דרך להגיע אל החכמה, ואינם עמלים ויגעים על החכמה, גם אם הצליחו לאגור מידע ולהגיע לחכמה, משתבשים בהשגותיהם, והחכמה נהפכת להם לרועץ, ועליהם נאמר ‘וְאַחֲרִיתָהּ לֹא תְבֹרָךְ’.

בדומה לכך מבאר המלבי”ם (משלי כ כא), שחז”ל אמרו שאין ברכה בכסף הבא מירושה, או מציאה, כיון שרק כסף שבא לאדם ע”י השתדלות – מבורך, ולא כסף שבא במקרה.

ובנוסף כסף שלא בא בזמנו הראוי – אינו מבורך, וכאשר אדם עושה השתדלות להשיג כסף קודם הזמן שראוי שהוא יקבלו, אין בכסף סימן ברכה.

ולכן נחלה מבוהלת, יש בה את שתי החסרונות: גם נחלה – ירושה ללא מאמץ ועמל, וגם מבוהלת – עושר שהגיע קודם זמנו הראוי. ומשכך פשוט הדבר שאחריתה לא תבורך.

למעשה במדרש (ויקרא פ”ג אות א) נאמר, שכאשר בני גד ובני ראובן נכנסו לארץ, וראו עד כמה הארץ טובה הצטערו על בחירתם החפוזה, וקראו על עצמם את הפסוק (קהלת ד ו): ‘טוֹב מְלֹא כַף נָחַת’ – בארץ ישראל. ‘מִמְּלֹא חָפְנַיִם עָמָל וּרְעוּת רוּחַ’ – בנחלתם בעבר הירדן, אולם אז היה מאוחר מדי להתחרט.

כיצד ראוי שינהג אדם שזכה בלוטו

בשו”ת מנחת אלעזר (ח”ג סי’ סא לסי’ שיד) כותב כי בכל המצוות נאסר על האדם לתת לצדקה יותר מחומש מנכסיו, והוא דן האם הדברים אמורים גם במי שזכה בלוטו.

המנחת אליעזר מביא את דברי הגמרא (עירובין סד.) שאדם שהחזיק בנכסי גר שמת ללא יורשים, ורוצה שהנכסים יתקיימו בידו, יכתוב בהם ספר תורה. ומבאר רש”י, כיון שנכסים אלו באו לאדם בלא יגיעה יש לו סכנה גדולה לאבדם, ולכן צריך לעשות בחלקם מצוה, ובכך יתקיימו שאר הנכסים בידו. הגמרא מסיקה שאף בעל שזכה בנדוניה גדולה מאשתו, אדם שמצא מציאה, או אדם שעשה עסקה גדולה בכלל דין זה. ומבאר המנחת אליעזר שפשוט כאשר יש צורך לקיים את הנכסים כיון שבאו בלי יגיעה, צריך להפריש סכום גדול יותר מאשר רווח רגיל שבא בעמל ויגיעה, ועל כך לא נאמר הכלל שהנותן צדקה יתן עד חומש מנכסיו.

ובפרט אדם שזכה בלוטו, שהוא בודאי ‘נחלה מבוהלת’ שאין בה סימן ברכה, ולכן כאשר יפריש ממנו סכום נכבד, יזכה שתהיה לו אף בנכסים אלו סימן ברכה, ויתקיימו בידו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך