יסוד התרופות:

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

“אין דברי תורה מתקיימים אלא במי שממית עצמו עליהם”, [גיטין נז:]


משפט זה בגמ’ הוא משפט הדורש בירור רב. כבר בספר נצח ישראל [פרק ז] הביא את עיקר הבעיה, והעתקתי אותה כאן:
“אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליהם. דבר זה ענין מופלא, כי התורה והגוף שהם שני הפכים, ואם כן איך תתקיים התורה, שהיא שכלית, בגוף הגשמי, שהגשמי הפך הנבדל. ולפיכך אין קיום התורה באדם הגשמי, שהם כמו שני דברים שאינם מתדמים ומתיחסים ביחד, שאין להם עמידה ביחד. ולפיכך אין התורה מתקיימת רק במי שממית עצמו על התורה. ואדם כמו זה גופו אינו נחשב כלל, וכאילו אינו גופני כלל, שהרי הוא ממית ומסלק עצמו על התורה, ובזה התורה מתקיים, שהרי אינו בעל גוף. אבל מי שאינו ממית עצמו על התורה, והוא גופני גשמי, אי אפשר שתהיה מקוים בו התורה השכלית, שהיא אינה גשמית.” ע”כ.


הנה מעל כל זה נראה הצורך להקיף את הבעיה ביתר פירוט. שהרי יסוד זה שצריך האדם שרוצה לקיים דברי התורה להמית עצמו עליהם, צריך בירור רב. שהרי כמעט ואין בתוכינו, בתוך האנשים פשוטי העם – מי שממית עצמו על התורה, שהרי רוב מוחלט מתוך אנשי יראי ה’ שמקפידים על המצווות קלה כבחמורה – יוצאים מפעם לפעם, להפסקה קלה מספסל ביהמ”ד. הן מצד עצמם, שרוצים לחזק נפשם וגופם והן מצד המשפחה, שיוצאים לפעמים לכל מיני טיולים וכו’ ורק אנשים מיוחדים מאוד מסוגלים להחזיק עצמם ללא הפסקה עשרים וארבע שעות ביממה במשך כל השנה, וודאי שלא תצווה אותנו התורה דבר כזה, שהרי כתוב “וחי בהם”, שבשופו”א אין לאדם לסכן עצמו וא”כ ודאי שאין לאדם להמית עצמו.
רק כדי להמחיש את חומרת התורה לסיכון הנפש, [שרבים טועים בו] העתקתי דברי החפץ חיים – [אגרות ומאמרים סימן קיח] “ודעו כי כאשר בקיום הגוף אנו רואין דברים המחיים את האדם ולהיפך דברים ארסים סם המות הממיתים את האדם ואיש אשר יקח בעצמו דבר ארסי להמית א”ע הלא למשוגע ושוטה יחשב, הן הוא בעניני הנפש יש דברים שמחיים אותה לנצח ויש דברים שממיתים אותה כפי חוק שחקק הקדוש ברוך הוא יוצר עולמו כמו שאמר הכתוב ושמרתם את חוקותי ואת משפטי אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ותרגם אונקלס בחיי עלמא וח”ו לנגוע בעון הממית את נפשינו כי אנחנו הלא לא נדע את ערך נפשינו מאומה חיותה ערכה קדושתה איך תכיל בקרבה כח הדעת והחכמה אוצר מלא ספרים במוח ככף איש הקדוש ברוך הוא יצר אותה כמש”כ כל הנפשות לי הוא, הוא עשנו ולו אנחנו, ואין אנחנו יודעים מאומה ורק הוא יצרה והוא יודע טבע נפשינו דברים המחיים אותה והממיתים אותה והזהירנו עליהם והלא למשוגעים נחשב אם נגע בהם כי הלא מרה תהי’ אחריתינו ואל מי נצעק אז אחרי שבעצמינו חבלנו נפשותינו מה נאמר ומה נדבר הלא הדבר פלא איך הגיע הדבר שמצאנו עוז בנפשינו לנגוע בתורתינו נשמת חיים הכתובה והמסורה לנו מדור דור,”
א”כ מבואר שיש איסור גמור לאדם שמסכן עצמו, איסור של “ונשמרתם מאד לנפשותיכם”. ומהו באמת א”כ גדר ה”להמית עצמו”, ואי”ה, נבאר הגדר בהמשך הדברים.


הנה, יש עוד ענין הטעון ביאור רב, במשנה מסכת אבות פרק ו משנה ד, כתוב: “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא אל תבקש גדולה לעצמך ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך (עשה) ואל תתאוה לשלחנם של מלכים ששולחנך גדול משולחנם וכתרך גדול מכתרם ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך”:

מבואר במשנה שאדם העוסק בתורה, והולך בדרכה, ובנוסף לכל אלו- גם חי חיי צער, אדם מאושר הוא בעולם הזה! והדברים ממש תמוהים, שהרי מעשים שבכל יום הם כשאנו עוברים בשכונות של אברכים יראי ה’, רואים אנו מיד לפי האיכות, שמקום זה- מקום תורה הוא. שהרי כמעט ולא נמצא אברכים מתגוררים בוילות יוקרה, ולא מוצאים כמעט אברכים שנוסעים ברכבי פאר. ולמעשה קשה למצוא אברך שאין עליו עול כספי כל שהוא – למרות שאינו מנהל את אורח חייו באופן מגושם כלל וכלל – ובכל זאת אומרת המשנה שאדם כזה- “אשריו בעולם הזה”?? איך הדברים עולים בקנה אחד? ואי”ה נבאר גם משנה זו בהמשך הדברים.


כדי לבאר הדברים אביא את המעשה הידוע בר”א לופיאן. בקהילתו של ר”א היה עשיר גדול ומפורסם שבמשך זמן רב הפציר בר”א שיבוא לביתו, וכל זה רק על מנת להראות לו במה זיכה אותו הקב”ה וגם שהרי זה הזמן שסו”ס ר”א יראה מהו עושר אמיתי ואיך זה נראה באמת- מבפנים..
לאחר הרבה תחנונים והפצרות, הסכים ר”א לצאת לעבר ארמונו הגדול של העשיר. ישר כשהגיעו למקום הראה העשיר לר”א את כל צוות השומרים שעמד בכניסה לארמון, מוכן לכל תרחיש. “אין סיכוי בעולם שיכנס לכאן גנב” אמר העשיר בגאוה לר”א. אך ר”א בכל זאת לא הביע איזה התפעלות, ומסיבה פשוטה, שהרי גם לביתו הדליל לא יכנס גנב.. אחר כמה דקות בודדות הגיעו השנים אל הבית הנפלא. איזה פאר והדר, הבית היה כולו מצופה זהב מבפנים והכל מואר כמובן באורות נאים ובנברשות מיוחדות. הקירות היו מעוטרים בהרבה קישוטים ובציורי אומנות יוקרתיים, “תראה במה הקב”ה זיכה אותי, איזה פאר” אמר בגאוה גלויה העשיר לר”א, אך בכ”ז ר”א נותר אדיש. כביכול שאין סביבו פריטי אומנות בשווי מיליוני דולרים.
העשיר שלא יכל לסבול את האדישות שהפגין ר”א בכל הקשור לעושרו. החליט שאין מנוס מלהכניס את ר”א לכספת, ולהראות לו פעם אחת ולתמיד מהו העושר האמיתי. העשיר – הסביר לר”א שיש לו חדר מיוחד מאוד, החדר ממוקם בקצה הבית שם כמובן לא דורך איש מלבד הוא ואשתו. בחדר זה היתה מונחת הכספת הגדולה.
כשנכנסו לחדר פתח העשיר בעדינות את דלת הכספת הגדולה, ואז הסתכל על ר”א במבט שמסמן דבר אחד, והוא: “מה תגיד על זה”. בתוך הכספת הגדולה היה קצת מטבעות זהב בצד. אך במרכזה עמד קרטון, קרטון גדול במיוחד – שבתוך הקרטון היו הרבה “תרופות”. ואז הסביר העשיר לר”א הכל.
הוא ואשתו חולים במחלה נדירה מאוד. לא עלינו. אך הבעיה הגדולה היא שלמחלה זו יש רק תרופה אחת, ומכיון שיש רק תרופה אחת המחיר של כל תרופה הוא הון עצום. אך כיון שהקב”ה חנן אותו בכסף רב, יכול הוא להרשות לעצמו לקנות הרבה תרופות. שלא יבוא לידי מחסור בתרופות לעולם.
כשגמר העשיר להסביר לר”א הודות מחלתו, הרים ר”א את ראשו ואמר: “הבנתי”. ואז שאל ר”א את העשיר שאלה פשוטה: מי נחשב יותר עשיר? זה שיש לו מחלה ויש לו כסף לתרופות, או זה שבריא ללא שום מחלה? הרי ודאי שהעשיר היה משלם כל הון שבעולם כדי להיפטר ממחלתו הקשה, וא”כ ודאי שאדם שאין לו את המחלה הרבה יותר עשיר.
ודבר זה ברור לכל אדם שפוי בדעתו. שהרי אם ניגש לאדם עיור ונשאל אותו כמה היה מוכן לשלם על מנת שתחזור לו היכולת לראות, הרי ודאי שהיה משלם ככל יכולתו. העיקר שיוכל לראות. וא”כ אדם שלא חסר לו ואדם שאין לו את הבעיה, ודאי שהוא עשיר גדול יותר.

עתה שבארנו יסוד זה נוכל לחזור למשנה במסכת אבות. המשנה כפי שמבואר אומרת שאדם שחי חיי צער אשריו בעולם הזה. והקשנו הרי איך אפשר לומר שאדם מאושר הוא בעולם הזה וכו’, ועתה המשנה מבוארת היטב, שהרי ברור לכל בר דעת שאדם זה שיודע מה תכלית חייו ויודע שעליו ללמוד תורה יומם ולילה, ולכן הוא דבק בדרכו. ועל אף שישנם לכאורה הרבה קשיים גשמיים, הרי אדם זה הפנים שזהו חובו בעולמו. ולכן לאדם זה לא תהיה בעיה לחיות באופן כזה, וממילא אין לאדם זה צורך במותרות, וממילא כשאדם אינו צריך למותרות ודאי שהוא הרבה יותר מאושר. שהרי אין לו צורך לרדוף אחר כל ההנאות, שכבר בלי ההנאות הגשמיות הוא נהנה, ודומה הוא לאדם שאין לו אמנם כסף אך גם אין לו צורך בכסף. [לדוג’ במקרה הנ”ל כשאינו חולה.]

וכן צריכה להיות ההסתכלות שלנו. לכל אדם יש חולשות ולכל אדם יש את התרופות שהוא צריך לקבל. אך אם נראה את זה כב’ דברים נפרדים: יש לי תורה ויש לי את הגשמיות, א”כ אני סותר את התכלית שלי, אך אם ההסתכלות שלי תהיה אחת על ב’ הדברים: יש לי את התורה שעליה אני עמל יומם ולילה, אך מה לעשות – קשה לי, מה לעשות שאני צריך תרופות של גשמיות רק בשביל שאני יוכל להמשיך וללמוד. ממילא כל כולי עמל רק בתורה אך יש לי תרופות, וזהו מאמר חז”ל שאין דברי תורה מתקיימים אלא בממית עצמו עליהם”, שהאדם צריך לשנות את ההסתכלות שלו לאורך כל החיים, להקדיש את כולו רק למטרת חייו, ורק בשביל שהוא יוכל לעשות את זה הוא צריך גם בתוספת לקחת תרופות שיעזרו לו להגשים את היעד. ובזה שאני לוקח את התרופות אני מקדיש את כל כולי רק לתורה!
ומי שבאמת צריך את התרופות האלו והוא לא לוקח, הוא זה שאינו ממית עצמו על התורה, כי התרופות הם הצורך ללימוד התורה.

וזה באמת אחד מההבדלים בין היהדות לשאר הדתות, בשאר הדתות יש את הדת ויש את החיים, אך ביהדות התורה והמצוות הם החיים שלנו, ואחד תלוי בשני, שללא חיים אין לנו את הדרך לקיום המצוות אך ללא המצוות אין לנו חיים.
[מתוך ספרו של כותב המאמר העומד לצאת לאור].

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך