כח הציור

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

ואמר רבי חנינא: הכל בידי שמים – חוץ מיראת שמים, שנאמר : ועתה ישראל מה ה’ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה. אטו יראת שמים מילתא זוטרתא היא? [- וכי מידת יראת שמים היא מידה קלה שנכתבה בלשון זו שתלויה כביכול ברצון האדם?] והאמר רבי חנינא משום רבי שמעון בן יוחי: אין לו להקדוש ברוך הוא בבית גנזיו אלא אוצר של יראת שמים, שנאמר: יראת ה’ היא אוצרו! – אין, לגבי משה מילתא זוטרתא היא. [באמת זה יראת שמים זה מעלה גדולה וקשה להשיגה, אך כלפי משה זה היה דבר קל] דאמר רבי חנינא: משל, לאדם שמבקשים ממנו כלי גדול ויש לו – דומה עליו ככלי קטן – קטן ואין לו – דומה עליו ככלי גדול. [משל הוא לאדם שיש לו כלי גדול בבית ובא אדם ושואל ממנו את הכלי, הרי שאין לו הרבה קושי להביא לו את הכלי – ואף שהוא גדול, כיון שסוף סוף יש לו את הכלי ברשותו, אך אדם שאין לו כלי כלל – אפילו כלי קטן יהיה לו קשה להביא.  ומשל הוא למשה ביחס לעם ישראל, שלמשה היה את הכלים ליראת שמים וכלפיו זה היה דבר קל]                                                                                                        

[תלמוד בבלי מסכת ברכות דך ל”ג עמוד ב].

דברי הגמרא כאן צריכים ביאור רב, שאף אם כלפי משה היראת שמים היא מידה קלה – מדוע לעם ישראל הוא התנסח באופן כזה? הרי אנו “הפשוטים” לא מצליחים כל כך לבוא לידי מידת היראת שמים, ואין כאן מה לבוא ולהוכיח מכל מיני סיטואציות שאין יראת שמים, שהרי עצם זה שיש אנשים שעוברים עבירות משמע שאין מספיק יראת שמים. 

מאידך באמת צריך להבין לא רק מעצם המציאות אלא גם בשכל, מדוע אין לאנשים יראת שמים מוחלטת? וכי יש מי שיכול להרים את ידו ולומר “אני לא מפחד”, הרי אחר קצת התבוננות על העולם הרחב אנו מבינים לאלתר כי לעולם יש מנהיג, מנהיג שהוא מנהיג כל המנהיגים, ואם ממנהיג בשר ודם אנו מפחדים מדוע שלא נפחד ממנהיגו של המנהיג?! 

אנו מוחזקים ברצונו של הקב”ה בכל רגע ורגע, הרי ברגע שהוא רוצה הוא יכול לעשות לנו כרצונו – ובכל זאת אנו משום מה לא מפחדים מספיק. מדוע? ובעצם אם כן השאלה היא הפוכה, שהרי יראת שמים היא באמת דבר קל.

אך כבר בגמרא בברכות [דף כ”ח עמוד ב] מוזכר לנו בצורה מוחשית עד כמה מעלת היראה היא מידה  שקשה לרכוש אותה, ובכל זאת מעלה גדולה ועצומה היא:

“וכשחלה רבי יוחנן בן זכאי, נכנסו תלמידיו לבקרו. כיון שראה אותם התחיל לבכות. אמרו לו תלמידיו: נר ישראל, עמוד הימיני, פטיש החזק, מפני מה אתה בוכה? אמר להם: אילו לפני מלך בשר ודם היו מוליכין אותי, שהיום כאן ומחר בקבר, שאם כועס עלי – אין כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – אין איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – אין מיתתו מיתת עולם, ואני יכול לפייסו בדברים ולשחדו בממון – אף על פי כן הייתי בוכה; ועכשיו שמוליכים אותי לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא, שהוא חי וקיים לעולם ולעולמי עולמים, שאם כועס עלי – כעסו כעס עולם, ואם אוסרני – איסורו איסור עולם, ואם ממיתני – מיתתו מיתת עולם, ואיני יכול לפייסו בדברים ולא לשחדו בממון; ולא עוד, אלא שיש לפני שני דרכים, אחת של גן עדן ואחת של גיהנם, ואיני יודע באיזו מוליכים אותי – ולא אבכה? אמרו לו: רבינו, ברכנו! אמר להם: יהי רצון שתהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו: עד כאן? – אמר להם: ולואי! תדעו, כשאדם עובר עבירה אומר: שלא יראני אדם. בשעת פטירתו, אמר להם: פנו כלים מפני הטומאה, והכינו כסא לחזקיהו מלך יהודה שבא”.

והנה, לאדם המעמיק דברי רבי יוחנן מופלאים ביותר: מדוע לא בירך אותם רבי יוחנן שיהיה להם יראת שמים בדרגה הגבוהה ביותר? מדוע בחר לברכם בצורה כביכול פחותה יותר, מדוע שיהיה להם מורא שמים רק כמורא בשר ודם – ולא כמורא שמים?!

על מנת להמשיך ולהוכיח כמה רחוקים אנו מההבנה בכל המושג המרומם של מעלת היראה – אביא כתוספת את דברי הגמרא במסכת סוטה [דף י”א] על דברי התורה [שמות, א – יז] “ותיראן המילדות את האלקים ולא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים ותחיין את הילדים”: “תנא, לא דיין שלא המיתו אותן אלא שהיו מספקות להם מים ומזון”.

מבואר כי המילדות מסרו נפשם, ולא רק בזה שלא הרגו את הילדים אלא גם שנתנו להם מים ומזון. רק שאם כן מדוע לא מזכירה התורה את המעלה הגדולה של המילדות? הרי ודאי שלמילדות היה תכונות מרוממות של גמילות חסדים ומדוע אם כן מזכירה התורה רק את היראת שמים שהיתה להם? ועוד צריך להבין, שהרי אם משמעות הפסוק היא שהמילדות לא עשו כדבר פרעה, היה די לכתוב את חציו השני של הפס’, ואם משמעות הפסוק שעשו את מעשיהן מכח היראת שמים שהיתה להם, הרי אין זה דרך הפסוק לתת “שם תואר” על מעשה המצוה?

מכח אלו השאלות נראה כי אין הבנת דברי התורה כאן כפשוטם, אלא שעצם היראת שמים שהיתה למילדות – היא זאת שגרמה להם לעשות את המעשה חסד ואת זה משבחת התורה, ולא את עצם גוף המעשה אלא את מה שגרם לו. ועוד נבאר אם ירצה ה’ מהו הגורם שביראת שמים לעשות חסד, ומה באה התורה להדגיש בזה, אך קודם נמשיך לבאר את השאלות שכבר העמדנו.

והנה, נראה כי כבר רבי יוחנן עמד על עצם הבעיה שבה אנו עוסקים. מדוע בני האדם לא מצליחים להגיע לשלימות במעלת היראה? מדוע אנו רואים אנשים שעד כמה שמודעים הם לשליטת הקב”ה בעולם ועד כמה שהוא עושה לנו חסד ובכל זאת הם עדין ממשיכים לחטוא ולעבור עבירות? הרי מאדם שנחשב כאן לבעל כח אנו כן מפחדים, אולי המשמעות של מפחדים לא כל כך נכנסת כאן, אלא אנו “מעריצים” אותם:

אדם בעולם שמביא לנו כסף וקצת יותר דואג לנו מכל אחד אחר, אנו מעריצים אותו ונעשה כל מה שהוא אומר העיקר לרצות אותו, אנו אוהבים את האדם הזה ובעצם באותו מידה שאנו אוהבים אותו יש לנו יראה כלפיו. אנו חשים כלפיו פחותים ושפוטים שלו – עד כמה שנתבונן.

וזה מה שרבי יוחנן אמר לתלמידיו. הוא בעצם נתן להם בכמה מילים את המוסר הגדול בעולם, שאם אנו נפחד מה’ לפחות כמו שאנו מפחדים מבני האדם הרי שבזה די לנו, כי אמת שאנו מפחדים הרבה פחות. ורבי יוחנן ממשיך ומסביר את עצמו: שהרי כאן אדם שעוד יש לו איזה מכובדות עצמית – אך בכל זאת עשה עבירה, הרי שהוא דואג שאף אחד לא יראה אותו עושה את העבירה. אנו מתרצים את המעשים שלנו בפנינו ובפני החברים שלנו באינספור תירוצים, כי אנו דואגים לכבוד שלנו. גם מי שאינו שומר תורה ומצוות יודע שאם הוא היה חי בתוך מקום של אנשים שומרי תורה ומצוות הוא היה מתבייש במעשיו המגונים, הוא היה משתדל להסתיר אותם עד כמה שהוא יכול [היום יש כאלו שכבר עברו את המדרגה הבזויה הזאת – ויש בזה הרבה מקום להתבונן ואין כאן המקום], אך ממי שהוא אמור לפחד ממנו באמת – מהקב”ה – ממנו הוא לא מפחד, וכי הוא אינו יכול קצת לחשוב יותר קדימה – הרי הקב”ה רואה כל מה שהאדם עושה, הקב”ה צופה לחדרי חדרים ואין נסתר ממנו. אך מה שמטריד את האדם זה רק דבר אחד: שאף אדם לא יבחין בי.

אם לאדם היה פחד מהקב”ה לפחות כמו שהיה לו מהאדם, הרי שכל ההליכות שלו כאדם היו משתנות. הוא היה חי כל רגע מתוך מחשבה שאולי הוא לא מספיק פועל כמצופה ממנו, לא רק שהוא היה עושה את המוטל עליו אלא שהיה מחמיר על כל דבר מספק אולי הוא לא מספיק עושה טוב. אך חסר לו בכמה מרכיבים:

לשון הרמב”ם בהלכות תשובה כך היא:

“אל יאמר אדם הריני עושה מצות התורה ועוסק בחכמתה כדי שאקבל כל הברכות הכתובות בה או כדי שאזכה לחיי העולם הבא, ואפרוש מן העבירות שהזהירה תורה מהן כדי שאנצל מן הקללות הכתובות בתורה או כדי שלא אכרת מחיי העולם הבא. אין ראוי לעבוד את ה’ על הדרך הזה, שהעובד על דרך זה הוא עובד מיראה ואינה מעלת הנביאים ולא מעלת החכמים. ואין עובדים ה’ על דרך זה אלא עמי הארץ והנשים והקטנים שמחנכין אותן לעבוד מיראה עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה”.

אך דבריו לכאורה סותרים למה שכתב במסכת אבות [פרק א משנה ג]:

“שיהיו עובדים מאהבה, כמו שבארנו בעשירי מסנהדרין. ועם זה לא פטרם מן היראה, ואמר: ועם היותכם עובדין מאהבה, אל תניחו היראה לגמרי, ויהא מורא שמים עליכם, כי כבר באה גם כן בתורה המצוה ביראה, והוא אומרו: [דברים ו יג] “את ה’ אלהיך תירא”. ואמרו החכמים: “עבוד מאהבה, עבוד מיראה”. ואמרו: “האוהב לא יחמיץ מצוה, והירא לא יעבור על אזהרה”, כי ליראה מבוא גדול במצוות לא תעשה, וביחוד במצוות השימעיות”.

אם כן לכאורה דברי הרמב”ם סותרים האם צריך לעבוד את ה’ מיראה? אלא צריך לומר שהרמב”ם בא לומר לנו מה דרך היראה שאותה אנו צריכים להשיג – יראה יחד עם שאיפה לאהבת ה’.

הרמב”ם מבאר לנו בזה את מה שרבי יוחנן אמר. אנו מפחדים מבני האדם יותר ממה שאנו מפחדים מהקב”ה ולא חלילה מפני שאנו לא מודעים, אלא שאין לנו מספיק את כח הציור על מנת להבין את משמעות הפחד. ונסביר:

העולם נברא בצורה בא אנו לא עושים את הכל מתוך פחד הכרחי, שהרי הקב”ה יכול היה לעשות שכל מי שעובר על דבריו יקבל את העונש במקום, ועל ידי זה אף אחד לא היה עובר על דבריו, אך אין זה מטרתו! בעולם אנו בניסיון, הקב”ה מודד כל צעד שאנו עושים כאן ונותן לנו את היצר לחטוא – ועל זה אנו מקבלים את השכר וחלילה את העונש.

אם היה לבני האדם יראה לא היה במעשינו הטובים גדולה, אך עתה שהקב”ה יצר קושי בתחושת הפחד – אם כן שאנו עומדים במצב בו יש לנו את היכולת לבחור! ועל זה שבחרנו בטוב אף שהיה לנו רצון לעשות רע אנו מקבלים את השכר ולא חלילה על המעשה היבש בו אנו עושים את המוטל עלינו.

הקושי שהקב”ה יצר הוא קושי בכח הציור. בשום מקום בתורה לא מוזכר במפורש העולם הבא ואת גודל השכר שאנו נקבל! אנו רואים את העולם הבא כמו איזה צד מחשבה שאם נתבונן בו הרבה אולי נעשה מעשים טובים, אך אנו מפחדים להתבונן בו. האדם מפחד מלחשוב על ה”אחרי החיים”, האדם לא מסוגל להכיל את זה שהוא ישכב [עצמותיו] מתחת לאדמה יבשה והעולם ימשיך להתקיים ללא הפעילות שלו, רק אם היה לנו היכולת לחשוב בכל עת על “יום המיתה”… 

אך אנו לא מסוגלים לצייר לעצמנו את המצב הזה, וממילא אנו פועלים על פי מה שהשכל “הפשוט” מורה לנו, וכיון שאנו לא חושבים על מה שאנו לא רוצים לחשוב… אז ההסתכלות הפשוטה שלנו כבר עקומה יותר.

אך יש לנו דרך לדלג על הבעיה הזאת ואף לפתור אותה, והיא  אהבת ה’! אמנם אנו מפחדים בצורה יבשה אך אם נחדד את אהבת ה’ שבנו – על ידי שנתבונן כמה טוב הוא גורם לנו – נוכל לעבוד אותו באמת. אנו צריכים את היראה היבשה שתגרום לנו לא להזניח את המצוות גם כשזה ידומה לנו כמשתלם, ואת אהבת ה’ כי היא תחזק את כל המהלך שלנו בעבודת ה’. ועתה אפשר להתבונן בדברי הרמב”ם ולראות שכל זה מונח בדבריו.

עתה אנו יכולים להבין מה הצד הקל שביראה ומה הוא הצד הקשה שביראה, אחר שנעמול על היראה היבשה ויחד עם העמל הזה נחזק את אהבת ה’ שבנו נוכל לבוא לידי “יראת שמים” בדרגה הגבוהה. מי שיעשה את זה יהיה לו כבר את הכלים הדרושים על מנת להשלים את כח הציור שחסר לנו, וזה מה שהוכיח רבי יוחנן את תלמידיו, אם נדלג על החוסר שלנו בכח הציור על יד שנתבונן בפחד שיש לנו מהאדם, נוכל להתחיל להבין כמה חוסר יש לנו במעלת היראה.

שאלנו בתחילת המאמר על דברי הגמרא בברכות, שם כתוב כי כלפי משה מעלת היראה היא דבר קל. ולכאורה מדוע זה נכתב בלשון כזאת הרי כלפי כל העם זה דבר קשה? אך עתה אנו יכולים להבין את דברי הגמרא. [הר”ן מבאר זאת, ועיין בספר אור יהל] משה כבר זכה לכח הציור ברמה מושלמת ולכן הוא ראה את היראה כדבר קל באמת, הוא כביכול לא היה מסוגל להבין מה כל כך קשה ליראה את ה’, הרי אחרי כח הציור אנו רואים כמה מטורף מי שלא מפחד. וזה מה שאמר לעם ישראל: אם תעמלו על היראת שמים ותחשקו בה’ תבינו כמה שדבר קל הוא לפחד מה’ באמת.

“מה ה’ שואל מעמך, כי אם” וכו’ “ללכת בכל דרכיו ולאהבה אותו ולעבד את ה’ אלהיך” וכו’, הפסוק נפתח ביראת שמים ועובר לעבודת ה’, רש”י על התורה מבאר כי הפסוק לא מדבר רק על היראה אלא על כל העבודת ה’, אל לכאורה מדוע אם כן פתח הפסוק ביראת שמים? מבאר ב”עין אליהו” את מה שאנו כבר כתבנו עתה, על ידי היראה אפשר לבוא לידי כל המעשים הטובים והעבודת ה’, בספר “אמרי אמת” מוסיף כי בפסוק לא נאמר “וללכת” אלא “ללכת” – היראת שמים היא עצמה הגורם ללכת בדרכי ה’.

במהרש”א באמת הקשה מדוע הגמרא שואלת על הפסוק רק אחר דברי רבי חנינא? ועוד שלכאורה אין המשל של הכלים דומה לנמשל – כי לישראל ודאי שהיראה נחשבת לדבר גדול הקשה להשגה?

אלא מבאר שיש ב’ סוגי יראה, היראה המתבקשת, היא לכאורה היראה שבאה לאדם אחר שבאה לו איזה טרגדיה או כל דבר אחר שגורם לו להתבונן ולהבין כמה עליו לפחד. והיראה הנוספת היא יראה שבאה לאדם מכח שבחר ליראה את ה’ והיא היראה שקשה להשיג אותה. 

ועל היראה הזאת דיבר רבי חנינא, ועל זה שאלה הגמרא וכי יראה זו היא יראה שקל להשיג אותה, הרי היא יראה שתלויה בבחירה של האדם, וכמו שבארנו שלאדם חסר בכח הציור על מנת לבוא למעלה זו מעצם התבוננות פשוטה. ותירצה הגמרא שגם יראה זו נחשבת כקלה לגבי משה – וגם על ישראל לפחד כך, כי כשמשה ראה שפחדו ממנו עם ישראל כשקרן אור פניו, חישב שעל אחת כמה וכמה עם ישראל צריכים לפחד מהקב”ה! ובזה מובן משל ב’ הכלים, שמכח היראה הזו נדמה להם הפחד המתבקש מהקב”ה כדבר קטן. ובאמת בחילוק בין סוגי היראת שמים מצאנו הרבה לשונות [כמו שכבר מצאנו בדברי הרמב”ם].

ובספר מסילת ישרים [פרק כד] ביאר כך:

“יש יראת העונש, וזהו המין האחד, ויש יראת הרוממות, וזהו המין הב’, שיראת החטא חלק ב’ ממנו, ונבאר עתה ענינם והבדליהם: יראת העונש, כפשוטה שאדם ירא מעבור את פי ה’ אלהיו מפני העונשים אשר לעבירות, אם לגוף, ואם לנפש. והנה זאת קלה ודאי כי כל אדם אוהב את עצמו, ויירא לנפשו, ואין דבר שירחיק אותו מעשות דבר אחד יותר מן היראה שלא תבואהו בו איזה רעה, ואין יראה זו ראויה אלא לעמי הארץ, ולנשים אשר דעתן קלה, איך אינה יראת החכמים ואנשי הדעת. 

המין הב’ הוא יראת הרוממות, והוא שהאדם ירחק מן החטאים, ולא יעשה מפני כבודו הגדול יתברך שמו, כי איך יקל, או איך יערב לבו של בשר ודם שפל ונמאס לעשות דבר נגד רצונו של הבורא יתברך ויתעלה שמו, והנה זאת היראה אינה כל כך קלה להשיג אותה, כי לא תולד אלא מתוך ידיעה והשכלה להתבונן על רוממותו יתברך, ועל פחיתותו של האדם, כל אלה דברים מתולדות השכל המבין ומשכיל. והיא היראה אשר שמנוה לח”ב מא’ מחלקי החסידות אשר זכרנו, בה יבוש האדם ויחרד בעמדו לפני קונו להתפלל או לעבוד כל עבודה, היא היראה המשובחת שנשתבחו בה חסידי עולם, והוא מה שמשה מדבר ואומר (דברים כ”ח): ליראה את השם הנכבד והנורא הזה את ה’ אלהיך, זאת היראה שאנחנו בביאורה עתה דהיינו – יראת החטא היא כמו חלק מיראת הרוממות שזכרנו, וכמו מין בפני עצמו, והיינו כי הנה ענינה הוא שיהיה האדם ירא ודואג תמיד על מעשיו, פן נתערב בם איזה שמץ חטא, או פן יהיה שם איזה דבר קטן או גדול שאינו לפי גודל כבודו יתברך ורוממות שמו”.

וכבר ב”אורחות צדיקים” כתב את כל סדר המעלות של יראת ה’ [כבר העתקנו את דבריו באחד המאמרים אך נראה הצורך לחזור ולהעתיק] ואלו הם דבריו: [שער יראת שמים]

“לכן יש לידע שיש שלשה מיני יראה. 

האחת היא יראה גרועה מאד, כגון אדם שאינו ירא מלפני האלהים, אך כשיעשה איזה מעשה טוב, הוא עושה מפני בני אדם: שאם לא יעשה המעשה הטוב, הן בלימוד, הן בצדקה, הן בתפילה, הן בכל דבר, אז לא יאמינו בו ויבזוהו, אם כן מה שיעשה אינו אלא למצוא חן בעיניהם. ואם איש זה מכוין כך כל ימיו, אז אחריתו עדי אובד, כיון שאין מחשבתו להקדוש ברוך הוא. 

השני הוא ירא מלפני האלהים, אך הוא ירא מלפניו מחמת עונש גיהנם או שלא יבוא לגן עדן, ומתוך כך יתחזק במעשה הטוב. וזה האיש, אפילו מקיים כל התורה בכוונה זו, טוב הוא שירא מלפני הקדוש ברוך הוא שיביאוהו למשפט, אך לא הגיע לעיקר הטובה, כי כל כוונתו בעבודתו אינה אלא לטובת עצמו ולא לכבוד הקדוש ברוך הוא. 

אבל השלישי, המרגלית הטובה, זהו שירא מפני הקדוש ברוך הוא, לא מפני שום דבר בעולם, רק שהוא נרעד מלפניו, וכל איבריו מזדעזעים בזכרו גדולתו וגבורתו. ועבור שזה הדבר עמוק מאד מאד לבני אדם להבין, כי דרך בני אדם שלא יעשו מעשיהם אם לא יקוו שיהיה להם ריוח או יורחק הנזק מעליהם, ואם אין אחד מאלו אז המעשה אצלם הבל וריק, ועבור שזאת המדרגה השלישית היא קשה להשיג, לכן התירו לעשות המצוות ליראת העונש ולתקות הגמול. על כן תמצא ברכות וקללות להפחיד לב הקורא כדי שיתעורר לבו”.

וכבר הרחבנו איך אפשר לרכוש את המעלות, ואלו הם דברי הרמב”ם. וכמו שהרחבנו – שאחר התבוננות מעמיקה אפשר לראות את הדברים כתובים בפסוק עצמו. וראיתי לנכון להביא כתמצית לדברים את ביאור ה”כלי יקר” על התורה, וזה לשונו:

“חז”ל אמרו (ברכות לג ב) וכי היראה מילתא זוטרתי היא אין לגבי משה זוטרתי היא, ומקשים כאן וכי בעבור זה אמר לכל ישראל מה ה’ שואל מעמך. ויש מתרצים לגבי משה היינו כשהיו ישראל אצל משה שהיה מדריכם במדת היראה אז זוטרתי היא:

ואני אומר שזהו כוונת הפסוק שאמר ועתה ישראל, מה הוא ועתה, אלא לפי שנאמר אחר כך וידעתם היום כי לא את בניכם אשר לא ידעו ולא ראו את מוסר ה’ אלהיכם וגו’, וכל הסיפור עד עיניכם הרואות את כל מעשי ה’ וגו’, כך ביאורו אילו בקשתי היראה מן בניכם אשר יקומו מאחריכם אשר לא ראו כל הנוראות אשר עשה ה’ למען תהיה יראתו על פניהם אז ודאי הייתי שואל דבר גדול כי ודאי קשה להכניס את האדם בעול היראה כי רב הוא. אמנם ועתה רצה לומר הדור הזה אתם ראו (ירמיה ב לא) כי בעיניכם ראיתם כל הנוראות אשר עשה האלהים כדי שייראו מלפניו וכבר אתם מורגלים במדת היראה לפיכך ועתה באשר הוא שם שאלה קטנה ה’ שואל מעמך. וזה שאמר לגבי משה זה דור המדבר שהיו בזמן משה להם ודאי מילתא זוטרתי היא היראה, ומן היראה יבוא למדריגת האהבה זה שאמר הכתוב ולאהבה אותו. ומסיים לטוב לך היינו קיבול שכר כפירוש רש”י והזכירו בסוף לומר שסוף השכר לבוא מעצמו ולא שתהיה תחילת כוונת עשייתך לשם קיבול פרס”.

והביאור הוא, כמו שכבר הקדמנו! שליראת שמים יבשה אפשר לבוא על ידי התבוננות פשוטה, די לנו לראות כי כשהקב”ה מחליט להשבית את העולם – העולם כולו מושבת. כבר ראינו שעם נגיף קטן שאינו נראה לעין השבית הקב”ה את העולם כולו. אנו יכולים להסתכל על זה ולומר – “זה מקרה! שהרי באמת היה כאן אדם אחד שלא נשמר וממנו כולם נדבקו”, אך אפשר לפתוח את העיניים ולהביט בצורה מחושבנת.

אך חבל שאנו פותחים את העיניים רק אחרי שאנו רואים טרגדיות, אנו צריכים להתבונן בכל רגע ורגע, די לנו לעצום את העיניים ולחוש באוויר אותו אנו שואפים – ולהבין שיש מי שיצר את כל זה. למשש את הגוף המורכב שלנו ולהבין שצריך להיות “חשוך” על מנת להעלות ספקולציות בכל הנוגע להנהגת העולם!

בספר “משנה שכיר” מביא את הרמב”ם שכותב שאכזרי מי שרואה את כל הצרות ולא מתחזק מהם. וזה לשונו:

.”ואחרי כל אלה הדברים שערכתי לפניכם, לא יהיה תמיה בעיניכם הלא היו כבר כמה ראש השנה ובאים האבות אלינו, ולמה לא בטלו מעלינו כל אלו הגזירות הקשות, וגם ראש השנה העבר לא הביא לנו הישועה כאשר קווינו. כי הוא הדבר שדיברתי, כי איך יבקשו האבות שיבטלו אלו הגזירות אשר המה גדרי ויסודי התורה אשר הם מסרו עצמן עליהם. על כן רבותי, אין עצה ואין תבונה רק לעשות כמו שהבאתי לעיל בשם הרמב”ם, שנכיר ונדע ונבין שצרות הללו באו מהשי”ת, ותכליתן לעורר אותנו להיטיב מעשינו ולשוב לדרכי התורה והמצות, ובזה נסיר הצרה מעלינו, אבל באם יחזיקו ויחשבו שזה מקרה ממנהג העולם, הרי זה דרך אכזריות וגורמת להחזיק במעשיהם וגורמת עוד צרות אחרות.

ונתבונן נא רבותי! איך שאנו מתפללין ב’ פעמים בשבוע בתפילתינו, ‘חוסה ה’ עלינו ואל תתננו בידי אכזרים’. ועתה אם נהיה עקשנים ולא נכיר האמת כי ה’ הוא המכה אותנו, אשר הרמב”ם [תענית פ”א ה”ג] כתב כי הוא זה דרך אכזריות לנו, נמצא שאנו בעצמינו המה הידי האכזרים אשר נפלנו בידם, ויש לאל ידינו להינצל מזה. ועתה מה אנו מבקשים מהקב”ה שיחוס עלינו, כיון דאנו בעצמינו אינם חסים עלינו”.

אנו צריכים בכל דבר להבחין עד כמה אין חכמה ועצה נגד רצונו של הקב”ה – לנסות כביכול לחשבן כל דבר עד כמה הוא מופלא. ראה בכוזרי [מאמר א’] שמחשבן עד כמה כל סיפור יציאת מצרים מופלא הוא – צעד אחר צעד:

“אמר החבר: אבל הענין מבהיל יותר, כי היו בני ישראל משועבדים במצרים שש מאות אלף רגלי מבן עשרים שנה ומעלה, מתיחסים אל שנים עשר שבטים, לא נמלט מהם איש ולא ברח אל ארץ אחרת ולא נכנס ביניהם נכרי, מיחלים המועד אשר יעד בו אל אבותם אברהם יצחק ויעקב שינחילם את ארץ כנען. וארץ כנען היתה בעת ההיא בידי שבע אומות בתכלית הרוב והחזקה וההצלחה, ובני ישראל בתכלית הדלות והענוי ביד פרעה הורג את בניהם שלא ירבו, ושלח משה ואהרן עם חולשתם ועמדו כנגד פרעה עם חזקתו באותות ובמופתים ובשנוי המנהגים, ולא יכול להסתר מהם ולא לצוות עליהם ברע, ולא למנוע עצמו מעשר מכות אשר חלו במצרים, במימיהם ובארצם ובאוירם ובצמחיהם ובבהמתם ובגופם ובנפשותם, שמת מהם ברגע אחד בחצות הלילה היקר שהיה בבתיהם והחביב להם, כל בכור, ואין בית אשר אין שם מת, זולתי בתי בני ישראל. וכל המכות האלה היו באות באזהרה ובהתראה ובמועד ומסתלקות באזהרה ובהתראה, כדי שיתברר כי הם בכונה מאת אלוה חפץ עושה חפצו בעת שיחפוץ, לא מצד הטבע ולא מצד הכוכבים ולא במקרה. ואחר יצאו בני ישראל בדבר השם בלילה ההוא בעת שמתו בכוריהם, מעבדות פרעה, והלכו דרך ים סוף, ומנהלם עמוד ענן ועמוד אש, הולכים לפניהם ומנהיגים אותם, ונגידיהם וכהניהם שני הזקנים האלהיים, משה ואהרן, היו בעת שנתנבאו בני שמונים שנה ויותר. ועד העת ההיא לא היו להם מצות כי אם מעט מורשה מן היחידים ההם מאדם ונח, ולא בטלם משה אבל הוסיף עליהם. ואחר כן רדף אחריהם פרעה ולא נצטרכו אל כלי מלחמה ולא היו העם מלומדי מלחמה, ובקע את הים ועברו בתוכו וטבע בו פרעה וחילו והשליכם הים מתים לעיני בני ישראל. והדבר ארוך וידוע”.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך