“מיינדפולנס” ביהדות

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בחומש דברים לא’ ג’ נאמר ” תמים תהיה עם ה’ אלוקיך” – ישנם כמה רבדים בקיום מצוות “תמים תהיה” . האופן הבולט והניכר ביותר, הוא האיסור ללכת למיני דרכי “בירור העתיד” על ידי כישוף כגון אוב וידעוני. ברובד נוסף, שאין בו שום איסור הלכתי, והוא נפוץ מאוד: חיזוי העתיד בדרכים טבעיים והסתברותיים: החיים יותר נוחים כאשר יודעים את מזג האוויר כמעט שבוע מראש, וכמובן שהיום לפני יציאה לדרך, חייבים לדעת את תנאי הדרך ואת מספר הדקות המדויק של הנסיעה העומדת לפנינו. דברים אלו כבר הפכו לחלק אינטגרלי מהחיים ונחשבים כמעט ‘צורך קיום בסיסי’.

רובד נוסף קשור לשאלות “גורליות” בחיים האישיים שלנו: מי ינצח בבחירות? מה יהיה ב”דור” הבא של המכשירים? והאם עומדת לפרוץ מלחמה? למעשה, אין בכך כל חשש איסור או אפילו חסרון בעבודה על המידות. זה טבע האדם, סקרנות טבעית, הנאה מהוודאי לעומת אי נוחות מהספק. אפילו חז”ל קבעו באופן חד-משמעי: אין שמחה כהתרת הספקות.

אם כן, שלושה אופני חתירה לדעת את העתיד: חיפוש בדרכים “על-טבעיים”, שימוש בטכנולוגיה לצורך ייעול החיים, סקרים ואנאליזה של המצב לצורך סיפוק הסקרנות. כעת ננסה לקחת צעד “פנימה”. לצורך כך, נשתמש בכוח הדמיון. ננסה לתאר את עצמנו במצב שכמעט לא ייתכן במציאות, אבל הוא מורכב אך ורק ממרכיבים מציאותיים לגמרי, בצירוף ייחודי.

נדמיין מצב מיוחד, שבו זכינו למצב בריאות מעולה, אנחנו וכל בני בתינו ומכרינו. מצב הפרנסה טוב, יש לנו קהילה נחמדה, חמה ותומכת. כל הצאצאים מצליחים בלימודים, בריאים בנפשם ומקובלים בסביבתם. המצב השורר בארץ, שקט יחסית, והמשק שוקט על שמריו. נעלה כל “בעיה” העלולה לצוץ בחיים לדמיון, ונתאר שכעת, ברגע הזה בחסדי הבורא יתברך, אין שום סיבה לדאוג. השעה שעת צהריים, אין מטלה מיוחדת או חריגה המוטלת עלינו ונותרנו עם 60 דקות של פנאי. 60 דקות שאפשר לבחור, ללא שום מגבלה, כיצד למלא אותם. בהנחה שאנחנו לא עייפים, ואין באזור עיתון, טלפון או חיבור לרשת, בעצם, התפנה לנו זמן איכות להיות עם עצמנו. לשהות בתוך העולם הפנימי שלנו, ולהרגיש את קרבת הבורא יתברך. אנחנו יושבים במקום שקט, ומחליטים להקדיש את הזמן להכיר את עצמנו… בפנים… לבד.

למצב הזה יש שם: “שבת”. בשבת האדם אמור לחוות בכל נימי נפשו כאילו ‘כל מלאכתו עשויה’, ולשלול כל עיסוק בתכנון והכנות לשבוע הבא. התהליך הזה, של ‘שבת’ בתוך ימות החול, מזמין אותנו להישאר במצב של “הוויה” וללא ריצה חזרה למצב של “עשייה”. ננסה להתמקד בתחושות הפנימיות שלנו, בתחושה של הנשימה, בתחושות של הגוף. נשים לב לרגשות שעולות בתודעה שלנו, ולמחשבות שעולות. מה נפגוש שם? ריקנות? שקט? רעש? ערפול? כלום?

מי שמעולם לא ניסה, מוזמן ממש כעת לנסות. לא 60 דקות, כי זה יהיה קשה מדי. 10 דקות יספיק לניסוי הראשון. נניח את המאמר בצד, ונעבור להתבוננות פנימה. ללא מאמץ לחפש או למצוא משהו, ללא צורך “להגיע” או “לברר”. פשוט להיות במנוחה, ללא שום תנועה של הגוף מלבד הנשימה הטבעית, ולהתבונן במתרחש בשדה הפנימי, ששמו “התודעה”. לשים לב לתחושות הגוף, הנעימות והבלתי נעימות. לשים לב לכל מה שעולה… בסבלנות.

לאלה שבחרו לתרגל – איך היה לכם? מה הרגשתם בנשימה ובשאר חלקי הגוף? אילו רגשות עלו? ואילו מחשבות? האם התודעה הייתה שקטה? הנפש הייתה במנוחה, ללא זרם המחשבות? בהווה, מרגע לרגע, ללא “אורחים” מן העבר ומן העתיד? ללא שחזור וניסיונות “לתקן ולשפר” את העבר, ללא שיפוטיות? ללא דחף לתכנן סתם, ללא תשוקה לעשות משהו או לשנות משהו?

הצלחה בחיבור ממוקד ושקט לנשמה, מאפיין את החסידים הראשונים, שעליהם נאמר שהיו “שוהים שעה אחת” לפני כל תפילה, להידבק בבורא עולם. לא לימוד, לא חשבון נפש, לא תכנון העתיד, פשוט שהייה לפני “המקום”.

אצל רובנו השהיה הזו לא מתרחשת כל-כך בקלות. התודעה שלנו עובדת ללא הרף, ואינה מצייתת להוראה שלנו לנוח בשקט. היא צמאה למלא את המקום הריק במחשבות. אין מנוחה, אין מקום שקט בפנים. האורחים הבלתי מוזמנים: מחשבות ורגשות הקשורות לעבר או לעתיד. שיפוטים. תגובות במחשבה וברגשות לאירועים, לאכזבות, לתשוקות… תכלה היריעה ולא תכלה הרשימה. היא אינסופית, ללא הפסק.

מי שמסוגל בשלב זה לעשות ניסוי נוסף, מוזמן לעצור לעוד 5-10 דקות. כעת ההנחיה קצת יותר ממוקדת: תוך כדי ישיבה יציבה ונינוחה, במקום שקט, עם אמצעי תקשורת מכובים, ננסה למקד את כל תשומה הלב שלנו על ה”עוגן” של הנשימה. נתרכז אך ורק בתנועה של הבטן ובית החזה. עולים בשאיפה, ויורדים בנשיפה. פעם אחר פעם. העיקר הוא להתרכז בנשימה אחת בלבד, כל פעם בנשימה הנוכחית. כאשר התודעה נודדת, ומחשבה “חוטפת” אותה ומוליכה אותה לתוך הזרם של נהר המחשבות, נקבל את המציאות הזו בקלילות, ללא מאבק. אבל כאשר נשים לב ש”נחטפנו”, אז בעדינות רבה, ללא מאמץ, נחזיר שוב את תשומת הלב לתנועת הגוף הפשוטה בעת הנשימה הטבעית, ללא שום תכנון או רצון לשלוט. כל פעם יש להתחיל מחדש.

אם עשיתם את הניסוי, אז ייתכן שבדקות האלו, שמתם לב שוב שהתודעה מתמלאת בשרשרת של מחשבות. הקוגניציה עובדת בלי הפסק. אולי גם חוויתם שאפשר בקלות רבה להתחיל כל פעם התחלה חדשה, ולהתמקד מחדש. אבל הריכוז והמיקוד מחזיק מעמד במשך שניות ספורות או אולי קצת יותר. אנחנו יכולים שוב ושוב לעורר את הרצון, ולהתחיל התחלה חדשה, לכוון את התודעה אל התחושה בגוף בעת כניסת אוויר ויציאתה, אבל להחזיק את תשומת הלב הנקייה, המתבוננת, ללא כניסת מחשבות וללא אבדן המיקוד, זוהי מיומנות לא פשוטה.

מה קורה שם בזרם המחשבות, בשרשרת הזו, ב”טיול” הקוגניטיבי, שאנחנו “נאבדים” בשטף הבלתי פוסק שלו? על מה אנחנו חושבים? כדי לבדוק את העניין, נעזוב לרגע את השאיפה לשקט פנימי, לחיבור העמוק הזה ל”אחד”, לאינסוף. ננסה לשחזר ולבחון מה התוכן של המחשבות שעולות ובמה הן עוסקות

כאשר נתבונן, נבחין בכך שכל המחשבות, או לפחות רוב רובם, קשורות לשחזור העבר או דמיון העתיד. מן העבר… המוח מעלה זיכרונות, נעימים או לא נעימים. את הדברים ה”בלתי נעימים” היא מנסה לפרש, לעבד, לשפוט. “למה לא אמרתי לו…?”, “אם הייתי עושה… אז…”, “אני לא מאמין שעשיתי שטות כזו.” כהנה וכהנה רבות ללא הרף, ללא סוף, ללא תועלת. ומחשבות על העתיד: תכנון דמיוני של הפגישה מחר עם הבוס, או הראיון למשרה החדשה. עשרות פעמים המוח מעלה את התכנית המדויקת של מה נגיד, ומה יקרה אם. או למשל: אם הילד לא מצליח בלימודים – ברור שתפקיד המוח שלנו הוא להעלות אפשרויות לטיפול ועזרה לילד, אבל המוח לא מסתפק בכך. הוא מעלה תסריטים רבים של ההשלכות של הקשיים שלו, ולמרות שהוא רק בן 10, הדמיון כבר מריץ סרטים בתלת מימד ללא הרף, ללא הפסק, ללא מנוחה.

מודעות קשובה

מודעות  קשובה, בלועזית – “מיינדפולנס”. בתרגומו הנפוץ, אבל הפחות מבואר: “קשיבות”. ההגדרה הנפוצה המורחבת של המושג: “מודעות העולה בנו, כאשר אנחנו שמים לב, באופן מכוון, לרגע הנוכחי, ללא שיפוטיות, וללא תחושה של תגובתיות” (ע”פ ג’ון קבט־זין 2007) .קיימת דרך לרכישת המודעות הזו, באופן שהיא מתאחדת עם האישיות שלנו, והופכת את ה”נוף הפנימי” הקבוע שלנו למשהו חדש, נקי, פתוח, מקבל ומיטיב. הדרך הזו איננה קלה, אבל היא בהחלט אפשרית. היא דורשת השקעה, סבלנות והתמדה. אבל כאשר האדם יודע בנפשו עד כמה הדבר חיוני והכרחי, הוא מסוגל לגייס את הכוחות הנדרשים, ולהיות נחוש לצאת לדרך, ולצעוד בה כברת דרך לא קטנה.

הדרך מורכבת משני סוגי תהליכים. הראשון הוא תרגול פורמאלי. האדם קובע לו עיתים, מייחד לו זמנים, ומקדיש חלק קבוע מהיום שלו לתרגול שקט, עם מיקוד פנימי. יש מגוון רחב של סוגי תרגול כמו ההתבוננות ומודעות לנשימה, וכגון תרגול נוסף הנקרא “סריקת גוף”. דרך התרגול הזה הוא העברת תשומת הלב מכפות הרגליים, באופן שיטתי, קבוע ומסודר, לאורך כל הגוף.

סוג שלישי של תרגול פורמלי הוא הליכה איטית ב”מסלול” קבוע מצומצם [מקסימום 3-4 מטר], הלוך וחזור, כאשר המטרה היא להתמיד ברצף של בהתבוננות על תחושות הגוף תוך כדי תנועה. תרגול זה מהווה “גשר” בין מצב של התבוננות עמוקה ללא תנועה עם עיניים סגורות, ובין מצב של התבוננות תוך כדי אירועי החיים.

סוג רביעי של תרגול נקרא “תנועה מודעת” בה המטרה היא שימת לב לתחושות של הגוף במהלך מתיחות ותנועות כאשר התנועה של הגוף היא רק “רקע” לרכישת המודעות הזו במגוון של מצבים המשמשים “הדמיה” של מצבי סטרס וקושי בחיים היום-יומיים. ישנם עוד סוגים של תרגול פורמאלי, ומשותף לכולם הוא שהאדם מייחד זמן, וזהו העיסוק היחידי שלו באותו הזמן.

הפן השני של פיתוח המיומנויות חיים האלו, הוא התרגול הבלתי פורמלי, והשילוב של הגישה לתוך הפעילות השוטפת שלנו. למשל, כאשר אנחנו אוכלים, להקדיש עוד כמה דקות לזמן האכילה, כדי להתבונן בצבע, מרקם וצורה של המאכלים לפני שאנחנו מכניסים אותם לתוך הגוף. לעצור ולהריח את האוכל, לשים לב לתחושות הגוף המתעוררות בקשר לאכילה. האם האכילה שלנו היא תנועה אוטומטית של היד עם המזלג, או תנועה נוספת גם אחרי שהחלטנו שכבר אכלנו מספיק? אם לא נציץ בעיתון, או בעלון, או נבדוק את המייל או שיחות נכנסות בעת האכילה, השדה של התודעה תהיה פנויה להתבונן ולחוות באופן מלא את כל תהליך האכילה. כך נהיה ערניים מספיק כדי לחוש את הרגע של שביעה, לפני שעוברים לאכילה של כמות שהגוף לא זקוק לו.

דוגמא נוספת של תרגול לא פורמלי, הוא בפעילות שגרתית כל שהיא: מקלחת, צחצוח שיניים, שטיפת כלים, תליית כביסה, עריכת שולחן או סידור הבית. פשוט לעשות את הפעולה טיפה יותר לאט, ממש בשינוי קטנטן של כמה אחוזים, באופן שמאפשר הבאת תשומת הלב אל הפעולה, אל תחושות הגוף בעת הפעולה, את מלוא המידע הנכנס דרך חמשת החושים. לראות את מה שניתן לראות, את מגוון הצבעים והצורות, בצורה חדה. לשמוע היטב את הקולות, ולהריח את הריחות. להרגיש את המגע… של המים, של הצלחת, של המברשת או של הרוח.

להבחין תוך כדי ה”חיים” ברצף המשתנה, מרגע לרגע, של תחושות ורגשות, מחשבות. ובתוך כל זה, להתחיל לראות את אבן הנגף המרכזי שלנו: הצורך להגיב, הצורך לשפוט. להחליט מה לאהוב ומה לדחות. לגלות את המציאות העמוקה הזו, שאנחנו מופעלים, ללא הרף, ע”י רצון לחוש מצבים נעימים, וע”י דחייה ובריחה מכל תחושה, רגש או מצב שאיננו נעים לנו. ישנם אינספור דוגמאות לתרגול בלתי פורמאלי, כי יש אינספור מצבים ופעולות בחיים. המשותף לכולם: הפיכת האירועים, הפעולות, תחושות הגוף, הרגשות והמחשבות למושאים של ההתבוננות ושימת הלב.

אומר הרב וולבה זצ”ל, בספרו ‘פרקי קניין דעת’: “להיות בר-דעת הוא דרך חיים מיוחדת: דרך חיים של שימת לב. אין שום דבר בעולם מובן מאליו! הכל דורש שימת לב! בר-דעת זה, המתבונן בשימת-לב בנץ החמה או בשקיעתה, בנוף נהדר או בהתפתחות של תינוק, קרוב הוא מאד להכיר פלאי הבורא ולשתול אמונה בלבו… אנחנו רואים: הנהגה זו של שימת לב שזוהי הדעת, הוא הכוח שנותן לאדם עשירות פנימית… כל שימת לב אל כל מאורע קטן בחייו ובעולם מוסיף לו הכרה והתחדשות, ובזה נבנה עולמו הפנימי לעולם עשיר, ממש כדברי שלמה המלך, ‘ובדעת, חדרים ימלאו כל הון יקר ונעים.’

מי שאין לו דעת, היינו שאין לו שימת-לב לדברים, אצלו כל המהלך הטבעי של חיי גופו מובן מאליו: השינה והיקיצה, הנשימה והדופק, תנועת אבריו, האכילה והעיכול. בר-דעת, השם לבו לכל זה, רואה נפלאות בחיי גופו. הוא מבין היטב מה שאמרו חז”ל: ‘כל הנשמה תהלל י”ה … על כל נשימה ונשימה תהלל י”ה.’ הוא מכוון היטב בברכת “רופא כל בשר ומפליא לעשות”, כי הוא שם לב ומכיר בנפלאות העיכול ופעולות בני המעיים. בר דעת זה מבין היטב מה שאמר איוב “ומבשרי אחזה אלוק”, הרי מתוך התבוננות בחיי גופו יכול אדם להגיע לאמונה! שימת לב – היא הפעולה היסודית של הדעת. וכמובן, אין זו פעולה חד-פעמית, אלא דרך חיים של שימת-לב, זוהי דרכה של הבר-דעת.” עד כאן דבריו המאירים של הרב וולבה זצ”ל.

בשילוב התרגול הפורמלי, באופן נחוש וקבוע, אחד המרבה [שעה ביום] ואחד הממעיט [אפילו 10 דקות ביום], יחד עם הכנסה של תרגולים קטנים “לא פורמליים” לתוך החיים השוטפים, לאט לאט בונים בנפש כוח של סבלנות, של פתיחות, הכלה וקבלה של המציאות, של רוגע טבעי מתמשך, ללא צורך בתרגילי הרפיה או אמצעי הרגעה למיניהם. השינוי הוא פשוט מאוד, אבל הדרגתי ואיטי, המצריך מידה לא מועטה של סבלנות. אבל התוצר הוא פלאי ממש: שינוי יסודי של כל הגישה הפנימית, ההופך את אהבת המציאות, כפי שהיא, בין שהיא נעימה ובין שאיננה נעימה, לאבן השתייה של העולם הפנימי שלנו. זוהי המהות העמוקה של קבלת מלכות שמיים. לא רק להגיד: “הכל לטובה, וכל מה שעושה הקב”ה, זה לטובה”. לא להגיד את זה בפה, ולחשוב את זה בקוגניציה. בדרך של המודעות הקשובה, זה הופך להיות מציאות שקטה ועמוקה בפנים, שאין לה ביטוי במילים: אני מרגיש טוב, עם נעימות עמוקה ואיתנה, ללא מאבק, גם ברגעים ה”ממש לא נעימים”. כי אני יודע להעביר את התודעה מתגובתיות ושיפוטיות…. להתבוננות והכרה בכוח של התודעה עצמה, הנשמה המתבוננת.

נסכם את הדברים בביאור מתוך שני ספרים מהדור הקודם. הפרק הראשון שבאוסף כתבי-יד הנקראים “ספר חזון איש – אמונה וביטחון”, הפותח במילים אלו: “מדת אמונה היא נטייה דקה מעדינות הנפש. אם האדם הוא בעל נפש, ושעתו שעת השקט, חפשי מרעבון תאווני, ועינו מרהיבה ממחזה שמים לרום, והארץ לעומק, והוא נרגש ונדהם, כי העולם נדמה לפניו כחידה סתומה, כמוסה ונפלאה, והחידה הזאת מלפפת את לבבו  ומוחו, והוא כמתעלף, לא נשאר בו רוח חיים וכו’.”

כאשר החזון איש תיאר מצב של שעת השקט וחופש מרעבון תאווני, נראה כי הוא לא התכוון לתיאור החיצוניות. הוא התכוון למצב של שקט פנימי, תודעה שקטה, כאשר הפעילות הקוגניטיבית קרובה לאפס. “ללא רעבון”, הכוונה היא לכל סוג של צורך. אם יש דאגות, אכזבות, שיפוטים, תכניות, הרצת תסריטים של העתיד או עיסוק בעיבוד מידע מן העבר, התודעה עסוקה ב”רעבון” של פתרון בעיות, הצלחת העתיד, השגת השאיפות שלנו. כל אלו קשורים לתחושה שחסר לנו משהו, ואנחנו צריכים לעשות משהו כדי להשיג אותו. זוהי “תאווה” במובנה העמוק ביותר. חוסר השקט חוסם את קשר הישיר עם המציאות של הקב”ה. אם, וכאשר, נוכל באיזו דרך שהיא, להשקיט את מחשבה, להיות באמת פנויים מכל תחושת חסרון ודאגה אז בוודאי נחוש את ההתפעלות של החזו”א.

מקור שני, והוא מדברי האדמו”ר מפיאסצנה [מחבר ספר ‘חובת התלמידים’] במאמר “ההשקטה”: “באמת יש בכל איש ישראל בכל ענייניו חלק אלוקות, רק שהאדם מסתיר זאת במחשבותיו, רצוניו וכל ענייניו…ובאם היה האדם מעמיד ומפסיק על שעה את כל שטף מחשבותיו ורצוניוהיה חלק אלוקות נראה לו בלא לבוש. רק כיוון שהאדם רודף אחר מחשבותיו: מה יעשה מחר, איך יתפרנס, איך יתכבד, לכן כל מחשבותיו שוטפות בלי הפסק. וזה שאמרה המשנה: ‘ושוב יום אחד לפני מיתתך’, שיחשוב בדעתו שאין לו ח”ו מחר ואין לו לחשוב על מחר ולא יטריד במחשבותיו. וזה ‘שוהין שעה אחת קודם התפילה’, ‘שוהין’, והוא נשאר עומד בדעתו ומחשבותיו, ואז אהבה טהורה של בחינת אצילות שלו תתגלה לו”.

מה שמסתיר את הקשר לקב”ה זה תוצאה של “מחשבות” ו”רצונות”, כפי שביארנו. לא מדובר כאן על מחשבות פסולות, מחשבות אסורות חס וחלילה. מדובר על זרם המחשבות של היום-יום, של הפרנסה ושאר הצרכים שלנו. מחשבות מותרות, וחלקם אפילו חשובות והכרחיות, במינון מצומצם. אבל הן שוטפות ללא הרף, והן הן ההסתרה של הקב”ה.

לסיום, נחזור לדברי הפתיחה: תמים תהיה עם ה’ אלוקיך. ברובד הפנימי והעמוק, כפי שנתבאר, יש לנו אוטומט, הפועל ללא בחירה, של שטף המחשבות על העבר ועל העתיד, והוא המכשול והמעכב לתמימות הזו. הוא המעכב אותנו משימת הלב, ממיקוד התודעה ברגע ההווה בלבד, מרגע לרגע. עלינו לשאוף שלא רק הגוף יהיה “כאן ועכשיו” אלא שגם התודעה, כוח תשומת הלב שלנו, הנשמה המתבוננת, תהיה גם כן מכוונת להווה, לעכשיו, לרגע הנוכחי, ללא שיפוט או תגובה.

תמימות בחז”ל הוא שם נרדף לשלמות. “תמים תהיה” – אומר התרגום “שלים תהא”. “התהלך לפני והיה תמים”, מדבר על  השלימות של ברית קודש, דווקא ע”י שאדם ממעט משהו מעצמו. הסרת הערלה של דאגת העתיד ושחזור העבר, כדי להישאר עם קבלה שלמה, בלתי שיפוטית ובלתי מגיבה, של ההווה האמיתי. להסכים, בלב שלם, לא לדעת את העתיד, ולא לנסות לשווא “לשנות את העבר” במחשבות שלנו, כדי לחוות במלואו את המציאות המרהיבה העכשווית, בכל הדרה, בכל רגע ורגע

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך