עם שרידי חרב

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

הנביא אומר “כה אמר ה’ מצא חן במדבר עם שרידי חרב וכו'” דהיינו הקב”ה מצא משהו מיוחד במדבר, איזה שהוא חן מיוחד, ומהו החן “עם שרידי חרב” עם שיודע לשרוד את הקשיים של החרב והמלחמות… והרי השאלה נזעקת מאליה מה המיוחד בזה שניתן לציין את עם ישראל בהגדרה של “עם שרידי חרב”

והשאלה זועקת עוד יותר שהרי בתפילת שבת כולנו אומרים על עם ישראל את השבח של “עם מדושני עונג” ובוודאי שממבט ראשון עם שריד חרב אינו עם מדושן עונג…

התנערי מעפר קומי

נצטט שורות זהב שנכתבו בדם ע”י גאון ישראל רבי חיים עוזר גראדזענסקי זצוק”ל בהקדמה לספרו “אחיעזר” הקדמה שנכתבה בין שתי מלחמות העולם בשנת תרפ”ב ע”י אחד מאלה שנשא את משא העם על כתפיו.

כך הוא כותב:

“מחשבות תוגה מתרוצצות בקרב לב חושב, האם שעת חרום כזאת מכוונה להוצאת ספרים לאור עולם, הלא ישאל השואל, עם ישראל טובע בים של דמעות ואתם אומרים שירה? מהרסינו ומחריבנו מבית ומחוץ חותרים חתירה תחת יסודות התורה, בחומרים מורעלים ומפוצצים באים לקעקע את הבירה כולה, ואתם באים לפאר את היכליו בצעצועים ופרחים? היכל ה’ כולו בוער באש, הלהבה אחזה את ארון הקודש, הלוחות והגווילים מושקעים באש, ואתם מתעסקים בקישוט פרחי החמד?”

אכן תיאור נורא וכואב של מצב עם ישראל ברוחניות ובגשמיות, והגאון רבי חיים עוזר זצ”ל כמו מרגיש צורך להסביר למה מוצא הוא לנכון בתקופה זו להוציא לאור עולם את חידושי תורתו, אבל כמו מתוך העפר והאפר הוא מתנער וממשיך לכתוב:

“אולם זה היה כוח ישראל סבא לאלוקיו ולתורתו בכל הדורות ובכל התקופות והזמנים, גם כשחרב חדה הייתה מונחת על צווארו תורת ה’ הייתה שעשועיו כל היום, כך בעת החורבן אשר כל קיום הלאום היה בסכנה ובעת התחזקות הצדוקים בימים ההם לא הסיחו הפרושים רגע מתורת ישראל, יבנה וחכמיה שארית ישראל הייתה אוד מוצל מאש, אשר בעמוד הענן האירו את ישראל בגולה, על ידם נשמר ונמסר הכתב והקבלה, על רבותינו שבארץ ישראל ושבבבל נחתמו התלמודים המשנה והגמרא וכו’ וכל מקום שהלך ישראל עם מקל נודדים – שם הכין משכן אהלו ללמוד התורה. ומיום הִגָלוֹת ישראל מארצו לא נפסקה השלשלת הארוכה על ידי הגאונים המבארים, הפוסקים, הראשונים והאחרונים, אשר גם בימי השמד הגזירות, הרדיפות והטלטולים, עמלו במסירות נפש להכין מקום לתורה, וכה נבנה על ידם הבניין העתיק לתורת ישראל אשר כל כלי יוצר עליו לא יוכל להשביתו מטהרו.”

וכאן עובר רבי חיים עוזר זצ”ל לתאר את המצב בזמנו.

חזון נפלא ראינו גם בימינו אשר בימי המלחמה הכיבושים והגירושים, כאשר נדד עם ישראל מתחום מושבו ואיתו יחד הישיבות בליטא ובזאמוט הנה בכל מקום אשר נתרקם שם איזה ישוב, גם שם לא חדל נר תמיד להאיר, ואחינו בכל מקום שהוא התאמצו בכל עוז לחזק את התורה והישיבות.”

ואנו מתוך תפילה עמוקה לבורא עולם, שלא יהיו עוד קשיים וצרות לעם ישראל – אנו שואלים, מאיפה הכוחות? מאיפה המסוגלות? איך מסוגל עם להתנער מעפר ולהמשיך ולהציב פאר תחת אפר? ואיך מסוגלים יחידים – שרידי מלחמות, שרידי תאונות, שרידי מחלות, שרידי שכול – ה’ יצילנו – לבנות עצמם מתוך ההפיכה.

דומה שלא יכולה להיות תשובה אחרת מלבד מילה אחת –

אמונה

ומכל מקום רוצים אנו להעמיק ולברר – אמונה שמה? אמונה במה?

ובכן:

א.    אמונה שאין תנועה בעולם שאינה מושגחת מאיתו יתברך בהשגחה פרטית.

ב.    אמונה בכוח שטמון בכל יהודי באשר הוא.

נרחיב ונפרט:

“אני מאמין באמונה שלמה שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים” ואין דבר בעולם שנהיה מעצמו או בלי כוונה מושגחת מאיתו יתברך, ובכל אשר נעשה תחת השמש יש לו להשי”ת מטרה.

גם לקשיים, למלחמות, לצרות ולייסורים יש מטרה – לפעמים גלויה, ובדרך כלל סמויה!

ומכל מקום גלתה לנו התורה את אחד מהמבטים על הקושי, על החרב, וזה אמור להיות הסוד של “עם שרידי חרב”.

“וידעת עם לבבך כי כאשר ייסר איש את בנו ה’ אלוקיך מייסרך” (דברים ח’ ה’) ושם בפסוק התורה אומרת שכל זה נעשה “למען ענותך לנסותך” – העינוי הוא כדי לנסות!

ומה המטרה בניסיון?

“עניין הניסיון הוא לדעתו, בעבור היות מעשה האדם רשות מוחלטת בידו (כוח הבחירה), אם ירצה יעשה ואם לא ירצה לא יעשה, יקרא ‘ניסיון’ מצד המנוסֶה (מצד האדם העובר את הניסיון) אבל המנסה יתברך יצוה בו להוציא הדבר מן הכוח אל הפועל, להיות לו שכר מעשה טוב לא שכר לב טוב בלבד” (רמב”ן בראשית כ”ה א’).

הוי אומר העינויים בכל צורותיהם ובכל שמותיהם רח”ל נתנו כדי לנסות אותנו, ומטרת הניסיון הוא כדי להפיק מאיתנו באופן מעשי איכות ומיוחדות שקיימים בליבנו ולא מקבלים ביטוי מעשי רק על ידי הייסורים.

כי הרב מפוניבז’ והאדמו”ר מקלויזנבורג זצוק”ל היו כבר גדולים וענקיים גם לפני שפרצה השואה, אבל כמה גדלו והתעצמו כשבמהלך המלחמה איבדו את כל יקיריהם בצורה טראגית עד לאימה, וכאן ניתן ביטוי מעשי לעוצמות חדשות באמונה ודבקות בה’ – למלחמת קרב עם השטן בהעמדת והפצת תורה, לתחיית עצמות יבשות אודים מוצלים מאש. איכות זו שנתגלתה בהם ובעוד רבבות אלפי ישראל במהלך המלחמה ולאחריה, לא יכלה לצאת אל הפועל אם לא היה ניסיון על ידי עינוי…

כך זה ברבים, וכך ביחיד.

תפילתנו – “אל תביאנו לידי ניסיון” וכי מי יודע אם נעמוד ומכל מקום אם מגיע הניסיון נדע מה מטרתו.

יושב לו אברך בכולל יום אחרי יום סדר אחרי סדר לא מאחר ולא מחסיר, ויושבת לה אישה בביתה ונוצרת לשונה מרע – אשריהם! אבל הקב”ה יודע שהלב שלהם גדול יותר ממעשיהם, שהם מסוגלים ליותר, ואז נכנס “גורם מתח” ילד חולה רח”ל או מריבה עם חברה לעבודה – עינויים כדי לנסות, והאברך מוציא את יכולותיו אל הפועל, ואעפ”כ שוקד על תורתו, והאישה מתעלית ועל אף שהיא הצודקת אף על פי כן נוצרת היא את לשונה ומבליגה – זאת מטרת העינויים, להעלותם בדרגה ברמה המעשית.

וכשיודעים סוד זה – יודעים מה ה’ אלוקיך שואל מעימך.

͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏          ͏͏͏͏͏͏͏

הוי אומר הקשיים שלנו הם קרשי הקפיצה להצלחתנו, הם קרשי הקפיצה להוצאת כוחותינו אל הפועל.

נמשיל בזה משל, לאדם שלפרנסתו הוא מופיע בבתי תיאטראות ומקפץ שם לגבהי גבהים – מעשה תעלולים… והלך הוא וחברו בדרך, ובדרכם הגיעו לגדר גבוהה המקיפה מכל הצדדים – אין מעבר! החבר חשב לחזור מן הדרך או לעצור ולשבת בצד הגדר, אבל ה”קפצן” לא רק שלא נבהל מהגדר אדרבא עוד שמח בליבו וחשב – ‘יפה, עכשיו יש לי עוד הזדמנות להתאמן בקפיצה’. ואכן קפץ, הגיע לראש הגדר והמשיך הלאה – לגדר הבאה….

וכך מסופר בספר שיח שרפי קודש על השרף מקוצק זצוק”ל ששאל אותו אחד מחברי נעוריו איך ולמה אתה הגעת לדרגות ומדרגות כל כך גבוהות ואילו אני נשארתי במרחק די גדול ממך, ענה לו השרף בפשיסחה לימדו אותנו להתגבר על מהמורות החיים ועל הרי הניסיונות, צעדנו יחד באותה דרך, נכשלנו, נפלנו, נפצענו, ובאחת הפציעות נשארת במקומך ולא המשכת, ואילו אני המשכתי לקפץ על הרים וגבעות, וכך זכיתי להגיע למקומי.

מי שמגיע לגדרות, לקשיים פנימיים וחיצוניים והוא נבהל ונעצר – כי הוא חושב שמטרתם של אלו לחסום בעדו – הוא לעולם לא יגיע למעלה. אבל מי שיודע שמטרתם של אלו בהכוונה מושגחת מיוחדת מאת הבורא יתברך שמו להקפיץ אותו, להפוך ממנו יותר – הוא זה שיאזור חיל, יקפוץ, ויגיע למעלה.

[במאמר מוסגר: וינסטון צ’רצ’יל, הנשיא האגדי של בריטניה ניסח זאת כך, “פסימיסט רואה בכל הזדמנות – קושי, ואופטימיסט רואה בכל קושי – הזדמנות…” חכמה בגויים תאמין, אבל אנו בני קל חי יודעים שאין הדברים תלויים רק באופי של האדם, אלא בעיקר בעבודה העצמית שלו, ואם זהו המבט התורני חובה עלינו לרכוש מבט זה גם אם אי מי מאיתנו רואה את עצמו כפסימיסט…]

לא לחינם קרא הגאון רבי אהרן קוטלר זצוק”ל לתלמידיו (משנת רבי אהרן חלק א’ עמוד מ”א) “לחוס על כל אפשרות של יגיעה” – נשמע היטב, הוא לא מלמד אותם לא לפחד מיגיעה ומקושי, אלא קורא להם “לחוס על כל אפשרות של יגיעה” כי ענק וגדול זה ביודעו את סוד ההצלחה, קרא לתלמידיו לאחוז חזק בקשיים, ביגיעה, בניסיונות, כי כאמור הם אלו קרשי הקפיצה שלנו לגדלות.

וכך אומרים בשמו של הגאון רבי ראובן יוסף גרשנוביץ זצוק”ל.

אודות המעשה המובא בגמ’ (נדרים נ.) על רבי עקיבא שנשא לאישה את רחל בתו של כלבא שבוע לאחר שהבטיח לה שילך ללמוד תורה, אביה הדיר אותה מנכסיו והם מתגוררים בבית תבן, ובכל בוקר רבי עקיבא מלקט תבן מבין שערותיה – הרגשה נוראה! יום אחד מתגלה אליהם אליהו הנביא שנדמה כהלך עני והוא מבקש מעט תבן כי אשתו ילדה ואין לו אפילו מעט תבן להציע תחתיה, וכתב על זה הר”ן שנס זה נעשה להם “כדי לנחם אותם ולהראות להם שיש עניים יותר מהם” ואכן רבי עקיבא אומר לאשתו רחל תראי אדם זה שאפילו מעט תבן אין לו.

הקשה הרב גרשנוביץ זצ”ל, אם הקב”ה כבר עושה נס ושולח את אליהו הנביא לנחם אותם כי ראה כביכול את עוניים ואת מצוקתם, אם כל כך מרחמים עליהם בשמיים למה לא שלחו את אליהו הנביא עם מזרון… או לכל הפחות לתת להם עוד קצת תבן, וכי כל מה שאפשר לעשות למענם זה לקחת מהם תבן ובזה לנחם אותם???

אמר הרב זצ”ל:

“אם לרבי עקיבא היה מזרון לישון עליו, לנו לא היה את רבי עקיבא”!!! דווקא בגלל שהבורא יתברך מצמיח כאן את רבי עקיבא הגדול ואת אשתו שהכל שלה, לכן אסור שיהיה להם ללא קושי – אי אפשר לשלוח מצע נוח, ואם בכל אופן זקוקים הם לניחום ועידוד, אפשר רק להראות להם שיש יותר מסכנים מהם.

כי יש גדלויות שיכולות לצאת אל הפועל רק מתוך קושי – כך ביחיד וכך בגדלות הכללית של עם ישראל העם הנרדף והסובל, עם שרידי חרב – זאת הדרך לגדלות.

“ונאמר על אחד מן החסידים שהיה קם בלילה ואומר: אלוקי! הרעבתני, וערום עזבתני, ובמחשכי הלילה הושבתני, בעוזך וגדלך נשבעתי, אם תשרפני באש לא אוסיף כי אם אהבה אותך ושמחה בך” (חובת הלבבות שער אהבת ה’ פרק א’)

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך