תבלין החיים

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

ישנה הנחת יסוד המסתובבת בעיקר בתוך ציבור יראי ה’, אך בשונה מהרבה הנחות הנחה זו אמת היא בעיקרה אך נראה שטעות היא במקורה. לצורך ההסבר נביא דוג’: “יאיר” קונה בחנות כמה מצרכים, ובעת התשלום מכניס הוא את ידו לכיס על מנת להוציא שטר של מאה שקלים, אך במקום זה יוצא לו שטר של עשרים שקלים, יאיר מכניס את היד לכיס פעם נוספת אך הפעם יוצא לו שטר של חמישים שקלים, הוא מכניס פעם נוספת ויוצא לו שוב שטר של עשרים שקלים, וכן ע”ז הדרך עד שבסוף יוצא בטעות השטר או המטבע אותם חיפש,
יאיר יחזור לביתו ויספר לכל בני ביתו את המעשה המעצבן והמוזר שקרה לו וקורה לנו כל יום הרבה פעמים, עתה יקבל יאיר כמה סוגי הסברים למקרה שקרה לו,

א. הדבר קרה במקרה, ובדיוק כמו שאדם יטול בחופנו ערימה של מטבעות וישליך אותם לקרקע – הסיכוי שהוא יקבל צורה של לדוג’ מגן דוד תהיה אחד למליונים ואפי’ אחד לאין ספור פעמים, ומאותה סיבה לא יצא ליאיר בפעם הראשונה שטר של מאה שקלים.

ב. “חוק מרפי”, כלל חסר כל הוכחה שכלתנית או טעם, אלא סתם אמונה שאם יש כמה דברים שיכולים להסתדר לא כשורה, ומאידך גם יכולים להסתדר כשורה, הדברים הסתדרו שלא כשורה.

ג. “יסורים מכפרים”, הקב”ה רצה שזה יקרה בהשגחה פרטית כדי שיהיה לי לכפרה על עוונות, וכדי שאקבל תוספת שכר.

ד. “יסורים מכפרים”, זה קרה במקרה אך סו”ס נקבל ע”ז שכר, כי קרה לנו דבר מצער.

ה. “יסורים מכפרים”, זה קרה במקרה, אך סו”ס יכופרו לנו עבירות כי כל דבר מצער שקורה לנו מוריד לנו מהעונש בקצת.
כמובן שאם אחד מהתשובות נכונות זה התשובה החמישית, על אף שהרבה טועים וסוברים או השלישית או הרביעית, ואי”ה נרחיב בדברים.
אחד מהדברים אולי הכי מרגשים ומפחידים כאחד, זה “עקידת יצחק”, הרי עומד כאן אבא, ולא סתם “אבא” אלא אבא שחיכה לילדו כ”כ הרבה שנים, ולא עוד אלא שזה בנו יחידו – ואז הקב”ה מבקש ממנו לשחוט את בנו, עתה באו ונבחן את עצמנו האם היינו עומדים במצב כ”כ קשה, ועתה יש לנו תוספת חשובה להוסיף למשקל, תוספת שמביא הרמב”ם, שהרי לא נשכח שכל הנבואה שהקב”ה פקד על אברהם להעלות את בנו היא או בחלום או בחיזיון, ואם היה נגלה אלינו משהו בחלום ואומר לנו לשחוט את הבן שלנו, האם היינו עושים את זה, ודאי שלא! שהרי היינו ישר מעמידים את המצב בספק וממילא זה ספק פיקוח נפש,
ובכ”ז הולך אברהם אבינו בלא לערער כלל על הקב”ה ומביא את בנו יצחק אל המזבח, ולא נשכח שבכל עת ההובלה של יצחק אל המזבח, אברהם לא סיפר ליצחק שהוא הולך להישחט, שלא נטעה ונחשוב לרגע שחלילה נפלה אכזריות בלבו של אברהם.
ובסוף רגע לפני שאברהם שוחט את יצחק בנו יחידו, הקב”ה מזמן מלאך שאומר לו: “עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה” ובכך מונע את שחיטת יצחק.
והנה צ”ב רב, שהרי הקב”ה יודע העתיד ועוד שמכיר באברהם אבינו, וא”כ מדוע היה צריך לדעת שאברהם ירא אותו רק ע”י הניסיון הזה של העקידה, עוד צ”ע מדוע אומר לו “המלאך עתה ידעתי”, הרי היה צ”ל אתה ידעתי- “נאום ה'”, שהרי המלאך לא אמר זה בשמו אלא בשם הקב”ה.
ובאמת יש להבין את כל הפעמים הרבות שנקלענו לסוג של סיטואציה קשה, מצב בו אנחנו צריכים להחליט במה אנחנו מאמינים, מצב בו אנחנו לפעמים צריכים לשים את הערכים שלנו לפני המשפחה שלנו או כל דבר אחר קשה שלא יהיה, מדוע זה קורה, מדוע לא די במה שאנחנו מאמינים בקב”ה, מדוע האמונה צריכה להגיע יחד עם תוספת קשה ומרה של איזו צרה, ואו שאולי הניסיון באמת מוסיף לנו שכר לעוה”ב.
אך למעשה נתקלים אנו שוב בבעיה, שהרי כבר כתוב, ש”אין הקב”ה מנסה אלא צדיקים” ומדוע א”כ באמת רואים אנשים שאינם צדיקים גדולים ובכ”ז מלאים הם באין ספור ניסיונות.

ואביא בזה דברי חז”ל בבראשית רבה פרשת נח [פרשה לד], וז”ל: “ה’ צדיק יבחן ורשע ואוהב חמס שנאה נפשו, אמר רבי יונתן היוצר הזה אינו בודק קנקנים מרועעים, שאינו מקיש עליהם אחת עד שהיא פוקעת, ומה הוא בודק קנקנים יפים שאפי’ הוא מקיש עליו כמה פעמים אינו נשבר, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים, אמר ר’ יוסי הפשתני הזה בשעה שהוא יודע שהפשתן שלו יפה, כל שהוא כותשה היא משתבחת, וכל שהוא מקיש עליה היא משתמנת ובשעה שהוא יודע שפשתנו רעה, אינו מספיק להקיש עליה עד שהיא פוקעת, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא את הצדיקים, שנאמר ה’ צדיק יבחן, רבי אליעזר אמר לבעל הבית שהיו לו ב’ פרות, אחת כחה יפה, ואחת כחה רע, על מי הוא נותן העול לא על אותה שכחה יפה, כך אין הקדוש ברוך הוא מנסה אלא הצדיק, שנאמר ה’ צדיק יבחן, ד”א ה’ צדיק יבחן, זה נח שנאמר צא מן התיבה”.
הנה באמת בעת שמגיע צער לאדם יהיו הרבה דרכים להסביר למה הצער הגיע, אך בכ”ז רוב הדרכים אמנם שבפני עצמם נכונים הם – אך כדי להסביר את שאלת היסורים טעות הם [חבריו של איוב טעו בהם, ואביא עתה], ונפרט אי”ה את הדרכים בהמשך הדברים.
בתחילת ספר איוב מוזכר שאיוב היה “תם, ישר, ירא אלוקים וסר מרע” – “אִ֛ישׁ הָיָ֥ה בְאֶֽרֶץ־ע֖וּץ אִיּ֣וֹב שְׁמ֑וֹ וְהָיָ֣ה׀ הָאִ֣ישׁ הַה֗וּא תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר וִירֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע”, מאידך היה לאיוב סוג חיים שמכונים היום “חיים טובים”, – “וַיִּוָּ֥לְדוּ ל֛וֹ שִׁבְעָ֥ה בָנִ֖ים וְשָׁל֥וֹשׁ בָּנֽוֹתַ. ויְהִ֣י מִ֠קְנֵהוּ שִֽׁבְעַ֨ת אַלְפֵי־צֹ֜אן וּשְׁלֹ֧שֶׁת אַלְפֵ֣י גְמַלִּ֗ים וַחֲמֵ֨שׁ מֵא֤וֹת צֶֽמֶד־בָּקָר֙ וַחֲמֵ֣שׁ מֵא֣וֹת אֲתוֹנ֔וֹת וַעֲבֻדָּ֖ה רַבָּ֣ה מְאֹ֑ד וַיְהִי֙ הָאִ֣ישׁ הַה֔וּא גָּד֖וֹל מִכָּל־בְּנֵי־קֶֽדֶם”.
כך חייו התנהלו עד שהשטן התערב לו בהם – ” וַיְהִ֣י הַיּ֔וֹם וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י הָאֱלֹהִ֔ים לְהִתְיַצֵּ֖ב עַל־יְקֹוָ֑ק וַיָּב֥וֹא גַֽם־הַשָּׂטָ֖ן בְּתוֹכָֽם. וַיֹּ֧אמֶר יְקֹוָ֛ק אֶל־הַשָּׂטָ֖ן מֵאַ֣יִן תָּבֹ֑א וַיַּ֨עַן הַשָּׂטָ֤ן אֶת־יְקֹוָק֙ וַיֹּאמַ֔ר מִשּׁ֣וּט בָּאָ֔רֶץ וּמֵֽהִתְהַלֵּ֖ךְ בָּֽהּ. וַיֹּ֤אמֶר יְקֹוָק֙ אֶל־הַשָּׂטָ֔ן הֲשַׂ֥מְתָּ לִבְּךָ֖ עַל־עַבְדִּ֣י אִיּ֑וֹב כִּ֣י אֵ֤ין כָּמֹ֙הוּ֙ בָּאָ֔רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֥ר מֵרָֽע. וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר הַֽחִנָּ֔ם יָרֵ֥א אִיּ֖וֹב אֱלֹהִֽים. הֲלֹֽא אַ֠תָּה שַׂ֣כְתָּ בַעֲ֧דוֹ וּבְעַד־בֵּית֛וֹ וּבְעַ֥ד כָּל־אֲשֶׁר־ל֖וֹ מִסָּבִ֑יב מַעֲשֵׂ֤ה יָדָיו֙ בֵּרַ֔כְתָּ וּמִקְנֵ֖הוּ פָּרַ֥ץ בָּאָֽרֶץ. וְאוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֖ע בְּכָל־אֲשֶׁר־ל֑וֹ אִם־לֹ֥א עַל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ”

כשנתבונן בטענת השטן אל הקב”ה – נתמלא בתמיה גדולה, הרי מה הקשר מבחינה שכלית (לוגית) בין המציאות שהיה איוב ירא אלוקים אל העובדה שאיוב היה מבורך בממונו וחי ללא צער, הרי איוב ידע שהקב”ה קיים, ואיוב ידע שהקב”ה ברא אותו, ולכן הוא היה ירא אלוקים, ומה זה קשור אל איך שאיוב היה חי, והיה הדבר מובן יותר אם היה השטן שואל (רק) על חלקים אחרים במעלתו של איוב, כגון שהשטן ישאל על היות איוב “סר מרע” – מה המעלה בזה שהוא לא עושה רע, הרי לדוג’, מי מבין האנשים ירצה יותר לגנוב את ממון השני, העשיר או העני, ודאי שהעני! כיון שיש לו הרבה יותר ניסיון לגנוב, אך לאיוב לא היה ניסיון כלל, אך בכ”ז השטן בחר לשאול על היות איוב ירא אלוקים, וזה צ”ב רב.
הקב”ה נענה לבקשת השטן – “ַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הִנֵּ֤ה כָל־אֲשֶׁר־לוֹ֙ בְּיָדֶ֔ךָ רַ֣ק אֵלָ֔יו אַל־תִּשְׁלַ֖ח יָדֶ֑ךָ וַיֵּצֵא֙ הַשָּׂטָ֔ן מֵעִ֖ם פְּנֵ֥י יְקֹוָֽק”.
כמובן שהשטן לא המתין וישר הלך להרע לאיוב, ומתואר בספר בדיוק איך הצרות הגיעו אליו אחת אחרי השניה, עד ש – ” וַיָּ֤קָם אִיּוֹב֙ וַיִּקְרַ֣ע אֶת־מְעִל֔וֹ וַיָּ֖גָז אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּפֹּ֥ל אַ֖רְצָה וַיִּשְׁתָּֽחוּ וַיֹּאמֶר֩ עָרֹ֨ם יצתי יָצָ֨אתִי מִבֶּ֣טֶן אִמִּ֗י וְעָרֹם֙ אָשׁ֣וּב שָׁ֔מָּה יְקֹוָ֣ק נָתַ֔ן וַיקֹוָ֖ק לָקָ֑ח יְהִ֛י שֵׁ֥ם יְקֹוָ֖ק מְבֹרָֽךְ. בְּכָל־זֹ֖את לֹא־חָטָ֣א אִיּ֑וֹב וְלֹא־נָתַ֥ן תִּפְלָ֖ה לֵאלֹהִֽים”.

הנה מבואר שעמד איוב בניסיון, ממילא השטן טעה בהבחנה של איוב – “וַיֹּ֨אמֶר יְקֹוָ֜ק אֶל־הַשָּׂטָ֗ן הֲשַׂ֣מְתָּ לִבְּךָ֘ אֶל־עַבְדִּ֣י אִיּוֹב֒ כִּי֩ אֵ֨ין כָּמֹ֜הוּ בָּאָ֗רֶץ אִ֣ישׁ תָּ֧ם וְיָשָׁ֛ר יְרֵ֥א אֱלֹהִ֖ים וְסָ֣ר מֵרָ֑ע וְעֹדֶ֙נּוּ֙ מַחֲזִ֣יק בְּתֻמָּת֔וֹ וַתְּסִיתֵ֥נִי ב֖וֹ לְבַלְּע֥וֹ חִנָּֽם. וַיַּ֧עַן הַשָּׂטָ֛ן אֶת־יְקֹוָ֖ק וַיֹּאמַ֑ר ע֣וֹר בְּעַד־ע֗וֹר וְכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר לָאִ֔ישׁ יִתֵּ֖ן בְּעַ֥ד נַפְשֽׁוֹ. אוּלָם֙ שְֽׁלַֽח־נָ֣א יָֽדְךָ֔ וְגַ֥ע אֶל־עַצְמ֖וֹ וְאֶל־בְּשָׂר֑וֹ אִם־לֹ֥א אֶל־פָּנֶ֖יךָ יְבָרֲכֶֽךָּ. וַיֹּ֧אמֶר יְקֹוָ֛ק אֶל־הַשָּׂטָ֖ן הִנּ֣וֹ בְיָדֶ֑ךָ אַ֖ךְ אֶת־נַפְשׁ֥וֹ שְׁמֹֽר”.
אח”כ הלך השטן והכה את איוב בשחין, אך בכ”ז איוב המשיך לעמוד בניסיון שהקב”ה שלח לו,
ראתה אשתו של איוב שבעלה ממשיך בתמימותו כמו שהיה קודם, ואמרה לו: “בָּרֵ֥ךְ אֱלֹהִ֖ים וָמֻֽת” – לך תברך את הקב”ה [לשון סגי נאור] ואח”כ תמות, הרי היכן הקב”ה שעבדת אותו כל חייך, מדוע הוא נותן לך ככה להצטער.
אך כאן איוב ענה לה את התשובה שאנחנו שאלנו קודם על חשיבת השטן – “וַיֹּ֣אמֶר אֵלֶ֗יהָ כְּדַבֵּ֞ר אַחַ֤ת הַנְּבָלוֹת֙ תְּדַבֵּ֔רִי גַּ֣ם אֶת־הַטּ֗וֹב נְקַבֵּל֙ מֵאֵ֣ת הָאֱלֹהִ֔ים וְאֶת־הָרָ֖ע לֹ֣א נְקַבֵּ֑ל” – הרי עד היום האמנת שהקב”ה קיים, שהקב”ה ברא את העולם, ומדוע המציאות שאנחנו חיים בצער אומרת שהוא לא קיים, מדוע אנחנו עובדים אותו ויראים מפניו רק כשאנחנו חיים טוב.
הנה שאת סברת השאלה שאנחנו שאלנו לעיל על השטן, אמר איוב בעצמו.
חברי איוב שמעו על כל הצרות שקראו לו ובאו לנחם אותו, – “וַֽיִּשְׁמְע֞וּ שְׁלֹ֣שֶׁת׀ רֵעֵ֣י אִיּ֗וֹב אֵ֣ת כָּל־הָרָעָ֣ה הַזֹּאת֘ הַבָּ֣אָה עָלָיו֒ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אִ֣ישׁ מִמְּקֹמ֔וֹ אֱלִיפַ֤ז הַתֵּימָנִי֙ וּבִלְדַּ֣ד הַשּׁוּחִ֔י וְצוֹפַ֖ר הַנַּֽעֲמָתִ֑י וַיִּוָּעֲד֣וּ יַחְדָּ֔ו לָב֥וֹא לָנֽוּד־ל֖וֹ וּֽלְנַחֲמֽוֹ”.
כל אחד מחבריו של איוב ניחם אותו באופן שונה, א. מי שיש לו צער זה בגלל שהוא חטא, ב. הצער נועד כדי לתת שכר בעוה”ב, ג. אנחנו לא מתערבים בחשבונות שמים, שהרי כמה שננסה להבין לא נצליח שאין בנו מספיק חכמה בשביל זה, וגם את זה שאנחנו לא מבינים אנחנו לא יכולים להבין אלא אנחנו צריכים לקבל.
איוב לא הסכים לשלושת הטענות והמשיך להצטער, עד שנגלה אליו הקב”ה בכבודו ובעצמו, וטען לאיוב הרבה טענות [כחמישים טענות] ולבסוף נרגע איוב.
עתה, כדי להגיע לעיקרם של הדברים נצטרך לעמוד על ב’ בעיות, א. מדוע איוב לא שמע אל טענת חבריו, ב. מדוע נרגע איוב אחרי ששמע את הקב”ה, הרי הקב”ה בסך הכל שאל אותו שאלות ולא הסביר לו כלל מדוע עשה לו את כל הצער הזה.
הרמב”ן בהקדמתו לספר איוב כתב שסוגיית הסבל והיסורים היא הגורם העיקרי לעזיבת בני האדם את האמונה, וכן הרמב”ם במור”נ כתב שהדבר שגרם לכל הפילוסופים לא להאמין בקב”ה זה מציאות ה”צדיק ורע לו רשע וטוב לו”.
ושוב צריך להבין מה בין הצער שלי, לאמונה בקב”ה, לדוג’ ראובן נתן סתירה לשמעון, האם זה אומר שלשמעון אין אבא, הרי אבא שלי קיים בעל כרחי בין אם אני חי טוב בין אם אני חי רע.
אמת שכל השאלות עד כה מסתכמים בב’ בעיות, א. מה מטרת הניסיון, ב. איך להתמודד עם הניסיון.
הנה עתה אביא כהסבר ראשוני לכל תופעת היסורים את שיטת המהר”ל,[את עיקר ביאור דרך המהר”ל שמעתי מפי הגר”א לוי שליט”א] ואח”כ אביא דברי הרמב”ם, ואי”ה נוכל לגשר על הפערים בין כל השיטות ולבוא לביאור המטרה של היסורים ואיך להתמודד איתם.
עפ”י היהדות עולמינו מונהג בג’ מימדים שונים, א. דין, ב. חסד, ג. רחמים. “דין” זה החוקיות, וכשנבוא לפסוק את עונשו של הנאשם אנחנו נעשה את זה לפי “החוק” וה”דין” הכתובים, וממילא “חסד” הוא הפך החוק, כי לפי החוק אין להתחסד, ואם אני מתחסד אני מבטל כל מהות החוק, ו”רחמים” זה נע בין החסד לבין הדין, כי לא שייך רחמים אלא אם מעיקר הדין זה לא ככה, אך אינו חסד, כיון שחסד זה מציאות ורחמים זה הנהגה [מדה טובה, פרמטר, מאפיין] , וק”ל.
העולם לעצמו מתנהל עפ”י דין, לדוג’ מי שלא מגלח את עצמו ממילא יגדל לו זקן, ולא שייך בזה חסד שלא יגדל לו, וכן מי שלא יכבה את האש מהגז, הרי האוכל ודאי ישרף לו, וכן על זה הדרך.
אך האדם עצמו הוא יצירה של חסד, כיון שכל מה שהקב”ה הביא אותו לעולם זה חסד, כיון שיכל שלא לברוא את האדם [גם העולם הוא יצירה של חסד, אך התנהלות ה”טבע” היא חוקית] וכן האדם לא מוגבל מצד עצמו לנהוג בדרך מסוימת, וממילא האדם הוא יצירת חסד בתוך עולם של דין. אמנם שלאדם עצמו יש גם טבע וחוק באדם עצמו, והאדם עצמו הוא מחזורי, אך בשונה מהטבע – האדם יכול לשבור את החוק ולנהוג בחסד, ובעצם החסד בא על חשבון הדין.

כדי שהאדם יגיע לשפע אותו הוא מקבל [בעוה”ז] או יקבל [בעוה”ב] בפועל הוא צריך לעבור את מחסום החוק, כי העולם מנוהל בחוק, ואם האדם היה מקבל שפע בלי לעבור את המחסום של החוק, אזי שהעולם עובר למצב של חסד, ואין זה הדרך כי הטבע של העולם הוא חוק.
ומחסום החוק עובד בצורה פשוטה – כל דבר שאני מקבל אני צריך לקבל ב”זכות ולא בחסד”, ולכן אם האדם מקבל הרבה שפע או שעתיד לקבל הרבה שפע, הוא גם צריך לתת בתמורה, וחלק מהנתינה החוקית היא “יסורים”, ולכן מי שיש לו הרבה יסורים זה “סימן” שיהיה לו הרבה שכר [ל”ד סיבה שיהיה לו, כמו שאמר חברו של איוב לאיוב, אלא סימן], והניסיון בס”ה נותן חתימה לכל השכר שהוא עתיד לקבל, וממילא מי שיש לו יותר שפע יש לו יותר ניסיון, ולא רק שפע בעוה”ב אלא גם שפע בעוה”ז, שמי שיש לו יותר שפע בעוה”ז, יש יותר סיכוי שיהיה לו צער, וזהו שנאמר “כל הגדול מחבירו יצרו גדול” ולכן מעיקרם של דברים הקב”ה מנסה רק צדיקים, כי הם עתידים לקבל הכי הרבה שכר, אך גם אלו שגדולים הם בטבעם רק שהיצר גם מאד גדול אצל אלו, יקבלו יסורים, כיון שזו הדרך בה יוכלו לקבל מצד הדין את “השפע”, וזהו שנאמר “את אשר יאהב ה’ יוכיח”.
ולפי שיטה זו של המהר”ל נבין גם דברי הפס’ “עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה”, שהרי שאלנו – שכבר הקב”ה ידע לפני שאברהם עמד בניסיון שהוא יעמוד בו, שהרי אין אצל הקב”ה עבר ועתיד, ומדוע בכל זאת הוא ניסה את אברהם. ועתה הדברים מיושבים, שהרי הקב”ה באמת ידע שאברהם יעמוד בניסיון, אבל מעצם החוק של הטבע אברהם היה צריך לקבל שכר מרובה ולכן הקב”ה נתן לו את הניסיון, ואם לא היה נותן לו את הניסיון היה מגיע השטן לקב”ה וטוען טענות “חוקיות” כמו שטען אצל איוב, שהרי השטן מגיע מצד הטבע ומצד הדין ולא מצד החסד, ולכן היה צריך לקבל אברהם את כל השפע הרב שרצה לתת לו הקב”ה גם מצד הדין.
וכל הדברים האלו שכתב המהר”ל כבר כתובים ברש”י בפסוק, “עתה ידעתי כי ירא אלוקים עתה” פרש”י: “שידע מה להשיב לשטן” – ולכאו’ מדוע צריך הקב”ה להשיב לשטן, אלא כמו שחידש המהר”ל, ודוק.
ועתה נלענ”ד תרוץ השאלה הנוספת ששאלנו, שהרי זה היה המלאך זה שדיבר עם אברהם ולא הקב”ה ומדוע לא אמר לו “נאום ה’ “, [כמדומה לי שאלת הגר”א] עתה אפשר שזה כלל לא היה דברי הקב”ה אלא דברי המלאך עצמו, שהרי הקב”ה כבר ידע, אך המלאכים לא ידעו מה הצידוק הדיני של השפע שיקבל אברהם, ועתה ידעו כי כבר עמד בניסיון. [אינני יודע האם המלאכים נכללים במגבלת הזמן, שהרי אינם חומר]
אך גם אחרי דברי המהר”ל צ”ב השאלות ששאלנו על מעשה איוב, ואי”ה נרחיב בזה בהמשך הדברים.
הרמב”ם במור”נ [חלק ג’ פרק כד’] כותב שטעות לומר שאדם מקבל ניסיון אע”פ שלא חטא אלא בשביל שיקבל שכר, וגם מתוך ו’ המקומות שמוזכר בהם עצם הניסיון בתורה לא מוזכר כלל השכר שנקבל ע”ז, ולענ”ד ההבנה בזה היא מתוך המעשים שבכל יום, שהרי מה יהיה על אלו שלא עמדו בניסיון, בשביל מה אלו האנשים קבלו את הניסיון הרי שכר הם ודאי לא יקבלו, וממילא אנחנו מצמצמים את היעד של הניסיון,
בתלמוד בבלי מ’ ברכות [ה. – ה:] “אמר רבא ואיתימא רב חסדא אם רואה אדם שיסורין באים עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה’ פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה שנאמר אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו ואם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם שנאמר כי את אשר יאהב ה’ יוכיח” מבואר בגמ’ שאדם שלא מצא סיבה ליסורים שבאים עליו, יתלה הדבר ב”יסורים של אהבה”, ומבאר רש”י [שם, ד”ה יסורין של אהבה] “הקב”ה מייסרו בעוה”ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעוה”ב יותר מכדי זכויותיו”,
א”כ אין זה כדברי הרמב”ם שכתב שהקב”ה לא מביא יסורים בשביל להרבות שכר, ובאמת כתב הרמב”ם [מור”נ ח”ג פי”ז] שדעה זו שיש יסורים של אהבה, אינה דעת הרוב, ובהמשך המור”נ [ח”ג פכ”ד] כתב ראיה לדבריו מדברי חז”ל בתלמוד בבלי מ’ שבת [דף נה עמוד א] וז”ל: “אמר רב אמי: אין מיתה בלא חטא ואין יסורין בלא עון. אין מיתה בלא חטא – דכתיב הנפש החטאת היא תמות בן לא ישא בעון האב ואב לא ישא בעון הבן, צדקת הצדיק עליו תהיה ורשעת הרשע עליו תהיה וגו’. אין יסורין בלא עון דכתיב ופקדתי בשבט פשעם ובנגעים עונם”. אך כבר שם בע”ב הגמ’ מוכיחה שלא כשיטת ר’ אמי, ונראה שבדעות הגמ’ במ’ שבת נחלקו רש”י והרמב”ם בגמ’ של יסורים של אהבה.
עוד מבואר ברמב”ם שהיסורים לא באים בגלל העבירות, ולא כמו שאמרו החברים של איוב לאיוב, ואע”פ שכתוב שאין יסורים ללא עון, בכ”ז הם לא מגיעים בגלל העבירות, ואע”פ שבפועל היסורים יכולים לכפר על העבירות – הם לא מגיעים בגלל העבירות,
עוד דרך מביא הרמב”ם והיא הדרך של הערבים הקיצונים, “אין לנו ההבנה בזה” והיא התשובה השלישית שאמרו לו חביריו של איוב לאיוב, דרך זו אומרת שאין לנו הבנה כלל בכל הנעשה בבריאה, וכל דבר שיש בעולם ועושה האדם זה רצון הקב”ה, ובאמת אין לאדם “בחירה חופשית”, ולכאו’ על שיטה זו קשה מדוע מקבל עונש מי שעושה רע ושכר מי שעושה טוב, הרי כל דבר זה רצון ה’ ולנו אין בחירה חופשית כלל, אך על טענה זו ענו כבר הפילוסופים הערבים, שהרי הקב”ה הוא כל יכול ואם לאדם היה זכות לתבוע שכר כיון שהוא עשה טוב ממילא הקב”ה כפוף להתחייבות לשלם שכר, וזה תמוה כי הרי הקב”ה הוא ללא מגבלות, וברגע שהוא צריך לשלם למשהו שכר הוא כבר מוגבל, אך כמובן שטענה זו חסרת בסיס כי הרי הקב”ה באמת הגביל את עצמו בעת נתינת הבחירה החופשית לאדם, וכמו שכבר הסברתי [ב”ידיעה כללית או השגחה פרטית”] שהקב”ה ברא אבן שאותה הוא אינו יכול להרים, שהיא הבחירה החופשית וממילא בטלה תורה זו של הערבים, ואדם באמת מחויב לנסות להבין מה שהוא יכול להבין, כמו”ש “וידעת” וכו’. אלא מסקנת הרמב”ם שהיסורים מגיעים לאדם רק שיוכלו להיות לאדם למשל, שיוכל האדם לעשות עם עצמו “חשבון נפש” – איך אני מתמודד עם היסורים שלי, מה נמצא אצלי בסדר העדיפויות, עד כמה אני דבק בהקב”ה, ואי”ה נבאר בהמשך הדברים ב’ הצדדים, גם צד זה שלא עמד בניסיון וגם צד מי שעמד בו.
למעשה דעת הרמב”ם בכל היסורים הבאים עלינו היא גם הכתובה ב-מח’ קניני תורה, שאחד מתוך אלו ארבעים ושמונה הדברים שהתורה נקנית בהם זה ב”קבלת היסורים”, ולא כתוב שהתורה נקנית ביסורים אלא שהתורה נקנית ב”קבלת” היסורים, באיך שאני מתמודד עם היסורים.
וכן כתב ב”מדרש שמואל” שאין הכונה שקונה התורה ע”י יסורים הבאים עליו מהקב”ה, אלא ממה שמביא את היסורים עליו, פירוש: מאיך שהוא מקבל את היסורים שהקב”ה שולח לו- ואיך הוא מתמודד איתם.
וזהו שנאמר “הישכם אוהבים” “לדעת את אשר בלבבך”, לא שהקב”ה יבחן אותנו, אלא שאנחנו נבחן את עצמנו, ולכאו’ מה הגדולה הרי כמו ששאלנו לפנ”כ מה הקשר בין האמונה לקב”ה לניסיון.
עתה ננסה לענות על קושיה זו, על אף שהתשובה רק באה לספק ההו”א, שהרי במסקנת הדברים באמת אין קשר בין זה לזה.
נהוג בקרב הרבה אנשים שקורה להם מעשה מצער, כגון יוצאי השואה, לטעון שהם לא מאמינים, כי לא יכול להיות שאלוקים היה נותן לשואה לקרות, ולכאו’ טענתם לא מובנת כלל הרי ודאי שהנחת היסוד הראשונה כדי לכפור צריכה להיות שיש אלוקים, ורק שאח”כ חזרו בהם מאיזה טעם, עתה מי אמר שהאלוקים שקיים הוא טוב, הרי כל מה שהם האמינו שיש אלוקים הוא מסיבה לוגית ושכלתנית, ומדוע אם קרה משהו רע זה אומר שאין אלוקים, אולי זה אומר שהאלוקים הוא רע [ח”ו] ולא טוב, שהרי מדוע כ”כ מוכרח שהאלוקים הוא טוב, הרי אם היתה שואה והיו דברים רעים ואכזריים אולי זה הוכחה שהאלוקים הוא רע ולכן הוא ברא את העולם כדי לעשות רע לברואיו [ח”ו]
והרי אם אבא שלי יעשה לי דברים רעים זה אומר שהוא לא אבא שלי, ודאי שלא! אלא שאולי יש לי אבא רע, אולי יש לי אבא שילד אותי כדי לעשות לי רק רע, אך מהיכן מגיע הטענה שאין לי אבא,
ובאמת כשניתחנו את המעשה של איוב ישר שאלנו מה קרה אחרי שהקב”ה דיבר עם איוב, מה השתנה, הרי הקב”ה לא ענה לאיוב כלום, הרי הקב”ה רק שאל את איוב שאלות, אלא שאיוב הרגיש בחוש את הקב”ה, ושאני מרגיש בחוש את אבא שלי – אני יודע שאולי באים לי דברים רעים, ואולי יש לי צרות קשות שאף אחד לא נתנסה בהם – אבל יש לי אבא, ולא סתם אבא אלא אבא שכשהיה לי קשה וחברים שלי ניסו לנחם אותי ולא הצליחו, אבא שלי הגיע “וַיַּֽעַן־יְקֹוָ֣ק אֶת־אִ֭יּוֹב מנהסערה מִ֥ן׀ הַסְּעָרָ֗ה וַיֹּאמַֽר” [איוב לח’-א’] ואבא שלי לא נשאר אדיש לצד כל היסורים שלי, וזה הרגיע את איוב, וממילא כל השאלות שהיו לאיוב, אולי לא נענו, אבל הם כבר לא היו חשובות, וזה גם מה שטען השטן לפני הקב”ה, האם איוב ימשיך בנאמנות גם אחרי כל הצרות, ושאלנו- מה הקשר, הרי זה שיש לי צרות לא אומר שאין לי אבא, אבל למעשה השטן יותר חכם ממה שאנחנו חושבים, השטן לא מנסה אותנו רק בדרכים שכלתניות, אלא גם -ואפי’ בעיקר- בדרכים רגשיות, הרי מבחינה שכלתנית אין שום היגיון בטענת השטן, אבל מבחינה רגשית יש הרבה היגיון בטענתו, כי כשאדם מרגיש שאין לו עזר, כשאדם מרגיש בודד מול כולם, הוא מעדיף להאמין שאין לו מישהו שקרוב אליו, כי אם יש מי שקרוב ובכ”ז הוא לא עוזר לנו זה תחושה הרבה יותר רעה, ובני האדם אוהבים להדחיק את הצרות שלהם, ולכן כשאיוב ראה שבסוף הקב”ה כן נענה לו, והוא ראה שיש מי שדואג לו, אז נענו לו ב’ דברים, א. יש לי אבא, ב. יש לי אבא שדואג לי.
ולכן אומר הרמב”ם: לפני הכל אנחנו צריכים לדעת איך להתמודד עם הניסיון, ואח”כ נבין גם שזה מטרת הניסיון, כך אנחנו בוחנים את הדביקות האמת שלנו בקב”ה, ככה אנחנו בוחנים ע”כ אנחנו מצליחים לצייר לעצמנו בחוש את מציאות הקב”ה בעולם, ואם אנחנו לא מצליחים לעמוד בניסיון, סימן שאנחנו צריכים לחזק את הדביקות שלנו בקב”ה, ולפעמים אנשים מתבוננים בהבחנות דקות אלו רק מתוך הצער, כמו איוב שמתוך הצער שאל את אשתו, מה קרה שאנחנו מאמינים בקב”ה רק כשטוב לנו מדוע כשרע לנו הוא כבר לא אבא שלנו, ובהבחנה זו לא הבחין איוב אלא מתוך הצער.
וגם אם אנחנו לא עומדים בניסיונות לפחות אנחנו לומדים מהם, אנחנו לומדים היכן נכשלנו, היכן האמונה שלנו לא היתה מספיק חזקה – וכך נוכל לחזור ולהדבק יותר חזק בקב”ה.
אך באמת אחר כל ה”חשבון נפש” שאנו עושים, עלינו לדעת שאסור לנו להתערב בחשבונות השמים, אלא להפנים ש”ה’ נתן ה’ לקח יהי שם ה’ מבורך”, ולפי דרך הרמב”ם באמת מובן מה שאמר ה’ לאברהם “עתה ידעתי כי ירא” וכו’, כיון שהתורה באה ללמד אותנו גדולתו של אברהם, שאברהם אבינו לא נפל ברשת הרגשית של היצר, אלא שכח הציור של אברהם אבינו היה חזק, ולא עוד אלא כמו”ש שאברהם אבינו קיבל את הציווי לעקידת יצחק בנבואה, ונבואה זה בחלום, ובכ”ז אברהם אבינו לא הסתפק באמיתות החיזוי והנבואה, והלך לשחוט את הבן היחיד שלו, ובזה הוכיח אברהם לכולם עד כמה חזקה אצלו האמונה.
ולכן מובן מה ששאלנו על כל אותם האנשים שלא מאמינים שהקב”ה עושה רע אלא מאמינים שהקב”ה הוא טוב ולכן זה שהיה שואה הוכיח להם שאין אלוקים [ח”ו] כיון שהיצר הרע הכניס להם בתת מודע את הדבר הנכון, שהקב”ה הוא טוב, רק שהיצר הרע הכניס לכל הכופרים את הידיעה הזאת מסיבה אחרת, שכולנו מאמינים שהקב”ה הוא טוב כי אחרת מדוע ברא את העולם הרי כל הבריאה, וכל מה שאנחנו יכולים לנשום כל רגע זה הטוב של ה’, רק שהיצר הרע הסביר להם את זה מסיבה אחרת, כי הם מעדיפים להאמין שהקב”ה הוא טוב כי אחרת המצב שלנו רע, שאם מטרת העולם היתה הרע, א”כ בכלל היינו מתמלאים ברגשות חסר, ולכן הם מאמינים שאם יש אלוקים הוא טוב, וממילא אם היו דברים כ”כ גרועים, כגון השואה ממילא אין אלוקים כי האלוקים הוא טוב,
אך טעות בידם כי אינם מבינים ב’ דברים, וכ”א משפיע על השני, א. הסיבה הלוגית שהקב”ה טוב ב. סיבת הניסיון, אך עתה שאנו יודעים סיבת הניסיון וגם שהקב”ה הוא טוב בעצם, ממילא לא ניפול ברשת היצר הרע.
ובאמת מה שיכול לשמור אותנו מהטבע זה כמו שבארנו [ב”ידיעה כללית או השגחה פרטית”] -הדביקות החזקה בקב”ה, ולהגיע לדביקות חזקה מאד קשה, כי השטן יודע שאם נגיע לדביקות הוא לא יצליח להפיל אותנו, ולכן הוא מנסה כל דרך כדי למנוע אותנו להגיע אל הדביקות,
וזו היתה עומק טענת איוב לפני הקב”ה, כמו שמובא בגמ’ במ’ בבא בתרא [טז.] וז”ל: “אמר לפניו: רבונו של עולם, בראת שור פרסותיו סדוקות, בראת חמור פרסותיו קלוטות; בראת גן עדן, בראת גיהנם; בראת צדיקים, בראת רשעים, מי מעכב על ידך” שהרי לכאו’ צ”ב בטענת איוב הרי הקב”ה לא ברא צדיקים ורשעים, כיון שבנקודת ההתחלה כולם אותו דבר, והכל נעשה מבחירה חופשית, אלא שטענת איוב היתה הרבה יותר עמוקה, כיון שהקב”ה ברא אחד עם יכולת דביקות בקב”ה יותר חזקה, הרי הקב”ה ברא אחד עם יצרים הרבה יותר חזקים,
וזו טענה שגורמת חלישות הדעת להרבה אנשים, ואפשר אפי’ לשמוע בחורי ישיבות לפעמים כשמדברים על בחור מסוים, ואומרים “הוא משהו מיוחד” “הוא צדיק וקדוש” “הוא אין לו יצר כמו שלי”, ואז הם מתירים לעצמם הרבה יותר, כיון שאנחנו הרבה יותר חלשים, וממילא אני מחויב לפחות,
אבל כאן הגיעו חבריו של איוב וענו לו את התשובה לשאלה זו: “ומאי אהדרו ליה חבריה [דאיוב]? אף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל – ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע, ברא לו תורה תבלין”.
מבואר בדברי הגמ’ שכדי להגיע לרמת דביקות חזקה למרות שיש לאחד יותר יצרים, ולמרות שלאחד יש יותר חולשות, בכ”ז “ברא לו תורה תבלין” התורה זה הדבר שזהה לכולם, לגבי התורה כולם עם אותו כח תרופה מהשטן, ולכן אנחנו רק צריכים להתגבר בפעם הראשונה, ואז להגיע לדביקות בדרגה שכבר היצר לא יוכל להפיל אותנו, אמנם הכח ההתחלתי ללמוד הוא לא זהה, אך השפעת התורה אחרי שנתגבר ונלמד אותה – תהיה זהה לכולם.
ולכן כתוב בגמ’ מ’ קידושין [ל:] “תנא דבי ר’ ישמעאל: בני, אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש, אם אבן הוא נימוח, ואם ברזל הוא מתפוצץ, שנאמר: הלא כה דברי כאש נאם ה’ וכפטיש יפוצץ סלע, אם אבן הוא נימוח; שנאמר: הוי כל צמא לכו למים, ואומר אבנים שחקו מים”.
כי הדבר הראשון שצריך לעשות זה לא לנסות להילחם ביצר הרע מבחוץ, אלא לעשות לו תחבולה ללכת לבית המדרש, ואפי’ שלא לשמה, [כמו שהיצר רוצה] אך ממילא הכח של התורה ישמיד את רצון היצר, וכבר ראינו בגמ’ [נדרים ט:] המעלה שלא לבוא לידי הניסיון מלכתחילה-“אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: איש… כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה’ “. מוכח בגמ’ שם שעל האדם לא להביא עצמו לידי ניסיון ועליו לעשות את המעשה ההפוך ממה שרוצה היצר, ובזה הוא בא איתו בעורמה ולא בזה שמכניס עצמו לידי הניסיון, ולכן גם אם כבר נפל ברשת היצר עליו ללכת ולקחת מהתרופה, והיא התורה.
ובזה מובן שאלו הלומדים תורה מבין הנוכרים, רק על מנת להשכיל – התורה לא תשפיע עליהם, כיון שדומה הדבר למי שלוקח תרופה כדי לחיות אך תוך כדי לוקח רעל, וודאי שהתרופה של החיים לא תשפיע עליו כיון שלקח רעל, ולכן כדי להמנע מהרעל צריך להיות בבית המדרש, כמו דברי הגמ’ בקידושין [שם], ולכן צריך ללמוד אך תוך כדי גם לתקן את דברים שגרמו לו למות, את הדברים שגרמו ליצר הרע לשלוט בו, וכ”ז כבר כתב הרמח”ל [דרך ה’ חלק ד, פרק ב], וז”ל:
“אך התנאים הצריכים להתלוות לתלמוד הנה הם: היראה בתלמוד עצמו ותיקון המעשה בכל עת. וזה, כי הנה כל כחה של התורה אינו אלא במה שקשר ותלה, יתברך, את השפעתו היקרה בה, עד שעל ידי הדיבור בה וההשכלה תימשך ההשפעה הגדולה ההיא, אך זולת זה לא היה הדיבור בה אלא כדיבור בשאר העסקים, או ספרי חכמות והשכלה בכל שאר מושכלות המציאות הטבעית למיניהם, שאין בם אלא ידיעת הענין ההוא, ואין מגיע ממנו התעצמות יקר ומעלה כלל בנפש הקורא המדבר והמשכיל, ולא תיקון לכלל הבריאה. ואמנם ההשפעה הזאת הנה ענינה אלהי, כמו שזכרנו, ולא עוד אלא שהוא היותר עליון ונשגב שבענינים הנמשכים ומגיעים ממנו, יתברך, אל הברואים; וכיון שכן, ודאי שיש לו לאדם לירא ולרעוד בעסקו בענין כזה, שנמצא הוא ניגש לפני אלהיו ומתעסק בהמשכת האור הגדול ממנו אליו, והנה צריך שייבוש משפלותו האנושית וירעש מרוממותו, יתברך, והנה יגל מאד מחלקו הטוב שזכה לזה, אך ברעדה כמו כן. ונכלל בזה, שלא ישב בקלות ראש, ולא ינהג שום מנהג בזיון לא בדבריה ולא בספריה, וידע לפני מי עומד ומתעסק, ואם הוא עושה כן, אז יהיה תלמודו מה שראוי לו להיות באמת, ותימשך על ידו ההשפעה שזכרנו, ויתעצם בו היקר האלהי, ויימשכו תיקון והארה לכל הבריאה. אבל אם תנאי זה יחסר ממנו, לא תימשך ההארה על ידו, ולא יהיו דבריו אלא כשאר כל הדיבורים האנושיים, הגיונו כקורא אגרת, ומחשבותיו כחושב בדברי העולם, ואדרבא לאשמה תיחשב לו, שקרב אל הקודש בלי מורא, ומיקל ראשו לפני בוראו עודו מדבר לפניו ומתעסק בקדושתו, יתברך. ואולם כפי מדרגת המורא ושיעור הכבוד והזהירות בו, כן יהיה שיעור יקר הלימוד ומדרגת ההשפעה הנמשכת על ידו”.
וראיתי לנכון להביא דברי המאירי בבית הבחירה [מ’ קידושין דף ל עמוד ב], וז”ל:
“כל ששוקד על דרכי התורה אפילו היו בידו עברות מצד תוקף יצרו ונתגדל על תכונות מדות רעות התורה מגינה עליו ר”ל שאי אפשר שלא תדריכהו תורתו לשוב מהם שלא ישתקע בהם דרך הערה אמרו משל לאדם שהכה את בנו הכאה גדולה והניח לו רטייה על מכתו ואמר לו כל זמן שרטייה זו על גבי מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ואי אתה מתירא ואם אתה מעבירה הרי מכתך מעלה נמי ר”ל צמחים ובועות כך ברא הקדוש ברוך הוא יצר הרע ברא לו תורה תבלין כל שעוסק בתורה אינו נמסר בידו ולפיכך כל שפגע בו יצרו ורואהו מתנכל עליו יהא מושכו לבית המדרש אם ברזל הוא מתפוצץ ואם אבן הוא נמוח”.
אבל עלינו לזכור ש”בהדי כבשי דרחמנא למה לך” [ברכות י.] שאין לנו להתעסק בחשבונות שמים, וגם אפשר לראות צדיקי עולם שמתו מתוך צרות, ואפי’ נביא נטרף ע”י ארי, ואין לנו לחשבן למה זה קורה, [למרות שגם לזה הרמב”ם נותן הסבר, שמה שכח הדביקות נותן לנו כח השגחה פרטית זה רק בשעת הדביקות עצמה, אך מתי שהצדיק עוסק בעיסוקיו אזי מדרגת ההשגחה שלו יורדת, וכמו עם דוד המלך שכל זמן שעסק בתורה מלאך המות לא יכל לו, ולכן היה צריך לפחות לו מדרגה אחת כדי שיפסיק לרגע בדביקות בקב”ה.
מבואר שהדביקות החזקה בקב”ה יכולה לגרום להשגחה פרטית, וממילא למניעת יסורים, אך כאן ישאל השואל הרי מצאנו צדיק ורע לו רשע וטוב לו, וכבר הבאנו דברי הרמב”ן ששאלה זו גרמה להרבה כפירה, וכן כתב הרמב”ם שבזה טעו הפילוסופים.
ונבוא לבאר את השאלה הזו ב-ב’ דרכים [ל”ד סותרים],
א. באמת לפ”ד הרמב”ם אין זה בעיה, כי באמת כל מעלת ההשגחה אינה אלא לפי הדביקות, וצריך להגיע לדביקות מאד חזקה, ובאמת יהיה השגחה לפי הדביקות אך לא בהכרח שמונע יסורים. [כמו בדוד המלך בשעה שלמד- במ’ שבת]
ב. אביא דברי הברכת פרץ [בפרשת ואתחנן], ז”ל:
“ובאמת שזהו תשובה על שאלת צדיק ורע לו רשע וטוב לו [והיינו דמשתלם לצדיק מיעוט עוונותיו בעוה”ז, ולרשע משלמים מיעוט זכויותיו בעוה”ז, עיין סוף פרק קמא דקדושין {לט ע”ב}] ועי”ז נראה כעולם של הפקר חס ושלום. והשואל שואל מדוע דרך רשעים צלחה. אבל באמת לא קשה מידי שבהכרח כן צריך להיות, דאילו היה משתלם לכל אחד ואחד לפי מעשיו בעוה”ז לא היה כמעט עבודה לשמה, שהיא יסוד היסודות בעבודתו יתברך. וכמו שאמרו חז”ל רחמנא לבא בעי [וגם עצם הבחירה היה נפגע וכנ”ל]”.
אח”כ ממשיך הברכת פרץ לבאר, שאם היו משלמים בעוה”ז הרי שהשכר נפגם, כי בעוה”ב השכר הרבה יותר גדול [אבות פ”ה משנה כב] . וחסד ה’ הוא שלא יהיו הצדיקים נפסדים.
אך מצאנו עוד הסבר במות צדיקים [לא משמע כן ברמב”ם], והוא מר”א וסרמן זצוק”ל הי”ד, רגע לפני שלקחו הנאצים אותו ואת תלמידיו מגטו קובנה [לרציחתם בפורט השביעי], נעמד ר”א ודיבר בפני כל הישיבה, [במקום להיפרד מבנו, בחר ר”א לדבר לכל הישיבה מפני חשיבות הדברים] והעתקתי הדברים:
“כנראה שבשמים רואים בנו צדיקים, שהרי רוצים שנכפר בגופינו על כלל ישראל. עלינו לעשות תשובה כעת, מיד במקום, כי הזמן קצר… עלינו לזכור, שבאמת נהיה מקדשי השם. נלך בראש זקוף, ולא תעלה חלילה מחשבה פסולה, שהיא בבחינת פיגול, הפוסל את הקורבן. אנו מקיימים עתה את המצווה הגדולה ביותר: קידוש השם. האש שתבער בעצמותינו היא האש, אשר תקים מחדש את העם היהודי”.
הדברים המרטיטים שאמר ר”א וסרמן לפני שנרצח, לא ניתנים לתפיסה, עד כמה יהודי מוכן להקדיש את עצמו למען הכלל, אבל עכ”פ מדבריו אנחנו רואים שלפעמים הצדיקים מתים למען כלל ישראל, והקב”ה בוחר בצדיקים כי צדיקים שקולים כנגד הרבה מהכלל, ובזה מונע השחתה הרבה יותר גדולה, וכמו שבארנו גדר החוק והחסד, וממילא אחר מות הצדיק זוכים עם ישראל לישועה, או למניעת נזק יותר גדול בזכות ולא בחסד.
ואביא כחותם לדעתי את דברי הרמח”ל בדעת תבונות, שאע”פ שאין אנחנו מבינים הטעם בכללים אלו, שאפי’ משה ע”ה רצה לדעת הטעם ש”צדיק ורע לו רשע וטוב לו [ברכות ז.], ולא נענה [תלוי בהבנה בגמ’ שם], אך בכ”ז את הכללים אנחנו כן צריכים לדעת. וז”ל:
“אמר השכל: אבל יש בכאן דברים קשים ועמוקים מאד, כגון: צדיק ורע לו, רשע וטוב לו, שנתקשו על גדולי החכמים והנביאים, ואפילו למשה רבנו ע”ה, שאי אפשר להשיגם. אמרה הנשמה: הפרטים שלא אוכל להבין – הנה אניח. אך שהכללים לפחות יהיו בידי ישרים, שאדע על כל פנים עצה וסברא ישרה בכל רוחב הדברים האלה. ואז מה שלא תשיגהו ידיעתי – אומר לעצמי: לא עליך המלאכה לגמור”.
[מומלץ לראות דברי הרמב”ם בהקדמה לפירוש המשניות, ומפני אריכות לשונו לא העתקתי].

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך