‎⁨שנאה עצמית⁩

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

אנו אומרים בהגדה של פסח – “כנגד ארבעה בנים דברה תורה: אחד חכם. ואחד רשע. ואחד תם. ואחד שאינו יודע לשאול: חכם מה הוא אומר. מה העדות והחוקים והמשפטים אשר ציוה ד’ אלהינו אתכם. ואף אתה אמור לו כהלכות הפסח, אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן: רשע מה הוא אומר. מה העבודה הזאת לכם. לכם ולא לו. ולפי שהוציא עצמו מן הכלל כפר בעקר. ואף אתה הקהה את שיניו ואמור לו. בעבור זה עשה ד’ לי בצאתי ממצרים. לי ולא לו. אלו היה שם לא היה נגאל. תם מה הוא אומר. מה זאת. ואמרת אליו בחוזק יד הוציאנו ד’ ממצרים מבית עבדים. ושאינו יודע לשאול את פתח לו. שנאמר, והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ד’ לי בצאתי ממצרים”.
הבן הרשע מסמל את היהודי בעל השנאה העצמית, זה שמעולם לא ביקש להגאל מן הגויים – אלא להיטמע ביניהם. הוא מתנכר לערכי ישראל, למסורת ישראל, ולכן, כיון ש – “הוציא עצמו מן הכלל”. – “אילו היה שם לא היה נגאל”. תופעה זו מוכרת וידועה היא. ניתן לראות פוליטיקאים לא מעטים, אנשי ציבור או עיתונאים, מלקים עצמם בשל יהדותם, ואף מתנכרים לכל סממן יהודי. כבר התריע על כך בזמנו, עוד טרם קום המדינה, מנהיג תנועת העבודה – ברל כצנלסון – “היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אויב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן ברוסיה ב – 1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות – הקוראות לפוגרומים מתוך תקווה שהדם היהודי שישפך יעזור להתקוממותו של המוז’יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על ידי יסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו של ‘עבדות בתוך המהפכה’, ויטרפו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלסטינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט.” (דבר, 4 במאי 1936).
תופעה זו של יהודים אנטישמיים, נקראת בשם אוטו – אנטישמיות, על שם היהודי המומר אוטו ויינינגר שהתנצר. אוטו וינינגר היה פילוסוף, אשר הרבה להציג את דעותיו הקיצוניות כנגד היהדות, וטען כי היא פגם נפשי מולד. היהודי הוא ערמומי ותחבולני. היהודי אינו מכבד את עצמו, ולעולם לא יעמוד במילתו, יחפש את הפשרה ואת הכניעות לעומת זקיפות הקומה של הגוי.
נבחן כעת את דעתם של פוליטיקאים ישראלים וניווכח כי קצתם נגועים במידה רבה של ‘אוטו – אנטישמיות’.
הנה ציטוט מדבריו של מנהיג מרץ לשעבר יוסי שריד בעיתון הארץ (3.3.06), במאמר “בין שתי מגילות”. “בשם ובמלכות, ברשות ובסמכות, מתגוללים יהודי המגילה על שונאיהם – אנשים, נשים וטף – נוקמים בהם והורגים כ-75 אלף בני אדם… לאחר שהיהודים מכים באויביהם ‘מכת חרב והרג ואובדן’, ולאחר שהם ‘עושים בשונאיהם כרצונם’, הם הורגים את עשרת בני המן בן המדתא צורר היהודים – מפרשנדתא ועד ויזתא. ממתי, בעוונותינו, אנחנו פוקדים עוון אב על בניו? מה אנחנו יודעים על בני המן שמצדיק את הוצאתם להורג?”, כיוצא בזה, דבריה של שולמית אלוני בראיון לעיתון הארץ, שנה לפני כן (2.3.07). – “כל העסק הזה עם הנקמה – הרי לא פגעו ביהודים, אז למה תלו את עשרת בני המן? כל השמחה היא שהיהודים יכלו סוף סוף להרוג בגויים”.
ואם בשולמית אלוני עסקינן, נכון וראוי להעלות את דבריה של היהודיה אכולת השנאה העצמית, כנגד בני עמה – “החרדים יונקים מאותם חדרים אפלים שינקה הזוועה הנאצית הפשיסטית” (דבר, 1984).
אלוני ושריד אינם היחידים, שכן גם יצחק לאור, עיתונאי מ”הארץ”, האוהב לכתוב רבות נגד אחיו היהודים, פרסם בעיון (1977) שיר על אחיו – “המנון לגוש אמונים” ובו כתב את השורה הבאה – “את תג חרותנו יום המצות הזה נחוג בהתכוונות ובנענועי גוף ובמצותינו דם נערים פלשתיני” ביטוי אנטישמי מובהק עוד מימי הביניים. בתקשורת הגרמנית אמר שלדעתו ישראל היא המבצר האחרון של קולוניאליזם בעולם. כמו כן פרסם לאור מאמר שבו טען שישראל אינה זקוקה לתאי גזים כדי להשמיד את הפלשתינים. היא עושה זאת באמצעות תמותת תינוקות גבוהה.
עיתונאי נוסף מעיתון “הארץ” – ספי רכלבסקי – רוב מאמריו בעיתון הארץ, ספוגים בדעות ובביטויים קיצוניים, נגד כל בעלי התפקידים מקרב אנשי הביטחון, הימין והדת. הוא האיש שארגן את העצומה שקראה לטייסים להפר פקודה להפציץ באירן. השווה בזמנו את חוקי הנישואים הנהוגים בישראל ל – “חוקי נירנברג”.
עמוס עוז בעיתון ידיעות אחרונות (8 ביוני 1989), על המתנחלים מיהודה ושומרון: כת משיחית, אטומה ואכזרית, כנופיית גנגסטרים חמושים, פושעים נגד האנושות, סדיסטים, פוגרומיסטים ורוצחים שהגיחה מתוך פינה אפלה של היהדות, מתוך מרתפי התבהמות וסיאוב…”
יגאל תומרקין כתב בעיתון ידיעות אחרונות יולי 1986 – “כשאני רואה את החרדים – אני מבין את הנאצים שרצחו אותם בשואה”
זאב שטרנהל כתב בעיתון דבר (5 באפריל 1988) – “אי אפשר לעצור את הפאשיזם בנימוקים רציונאליים. את זה עוצרים רק בכוח, וכאשר קיימת נכונות להסתכן במלחמת אזרחים. בשעת הצורך נצטרך להתמודד בכוח עם המתנחלים בעופרה או באלון מורה. רק מי שיהיה מוכן לעלות על עופרה עם טנקים, יוכל לבלום את הסף הפשיסטי המאיים להטביע את הדמוקרטיה הישראלית”.
ישעיהו ליבוביץ אמר בריאיון לרשת ב’ (אוגוסט 1987) – “חיילים ההולכים לשרת בשטחים הכבושים הם יודו-נאצים”.
עוד כתב הנ”ל בעיתון הארץ, 27 בספטמבר 1985, “למרצחים מעבר לקו הירוק, שהתנחלו ביהודה ושומרון, יש נשק, לכן אני קורא לכם לאחוז בנשק. להחזיק בנשק נגדם לפני שהם יכניסו אתכם ככלבים מצורעים למחנות ריכוז… כן, לאחוז בנשק”.
לאור זאת, ואלו רק מעט דוגמאות, נוכל להבין את המשמעות של “אילו היה שם לא היה נגאל”. גם בימינו אנו, ישנם יהודים אוטו – אנטישמיים, יהודים חסרי גאוה ואכולי שנאה עצמית, המסתתרים תחת שמות כגון “אנשי תרבות”, “אנשי רוח”, “פרופסורים”, ואינם אלא יהודים אנטישמיים בזויים, המשמשים כחומר בערה בידי כל שונאינו ומבקשי רעתינו. הוא נגד חג הפורים? פורים הוא פוגרום? אין בעיה – בעבור זה עשה ד’ לי! לי ולא לו – אילו היה שם – לא היה נגאל.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך