מ”ה ה’ אלוקיך דורש ממך (בעקבות אסון מירון)

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

כִּי עָלָה מָוֶת בְּחַלּוֹנֵינוּ בָּא בְּאַרְמְנוֹתֵינוּ לְהַכְרִית עוֹלָל מִחוּץ בַּחוּרִים מֵרְחֹבוֹת. יש מוות טבעי, מסבירים המפרשים, המגיע דרך הדלת. מוות לאחר אריכות ימים ושנים. אך ישנו מוות שאינו טבעי, שמגיע דרך החלונות, כמו גנב שלעולם לא יכנס בדלת הרגילה. ולא די בזה, הוא עוד בא בארמנותינו, בארמונות המפוארים שלנו, בבנינו הטובים והמיוחדים ביותר…

התפיסה המודרנית, אומר הרב הירש זצ”ל, מעניקה חסינות לגדולי הרוח על עבירות מוסריות שבידם. לשיטתה, הם זכאים ליחס של סלחנות יתירה, אף כשהם עוברים על חוקי המוסר.

ביהדות, אין זה כך! כל הגדול מחבירו, חובותיו המוסריות גדולות יותר. הקב”ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה, ואם הם חלילה פגמו באחד מן החוקים, הם ייענשו על כך.

אלו היו דברי הנחמה לאהרן הכהן, במות שני בניו: “בקרובי אקדש”. אם ה’ בחר להמית אותם, משמע שהם קרובים אליו יותר, כי אילו היו אנשים פשוטים, אולי היה נסלח לחטאתם. כי דוקא כאשר הקב”ה מעניש את הקרובים אליו, מתגדל שמו, שהרי בכך מכיר העם יותר את חובת השמיעה בקולו, עד שאם ממרים את פיו, אפילו הקרובים אליו ביותר, נענשים.

בל”ג בעומר תשפ”א, נבחר ציבור החרדים לדבר ה’ להקריב ארבעים וחמש נשמות על מזבח הגדלת שמו יתברך. הצבור שלנו נבחר, כי אנחנו הקרובים אליו ביותר. הנשמות הללו, אברכים יראים ותינוקות של בית רבן, נבחרו לייצג את הצבור הקרוב אל הקב”ה.

אכן יש בזה נחמה. אהרן הכהן התנחם בזאת, וידום! אך תהיה זו נחמת שוטים אם לא תתממש המטרה, למען יכיר העם את חובת השמיעה בקולו יתברך.

ויש לומר, שהבחירה בנו אינה רק כדי שדרכנו יכיר כל העם את חובת השמיעה בקולו, אלא בראש ובראשונה על הנבחרים להכיר בחובה זו, להפנים אותה וליישר אורחותיהם, ובכך תושלם המטרה, ולא נצטרך חלילה להיבחר שוב…

“ועתה ישראל מ”ה ה’ אלוקיך שואל מעמך”. מ”ה נשמות זועקות אלינו ודורשות מאיתנו להתבונן מה ה’ שואל מאיתנו. “אנא מכם! אל תגרמו לכך שחיינו נגדעו סתם בלא סיבה!”, זועקות הנשמות ממקומן המתוקן להם בעולמן.

“הסכמנו למות, כדי שהמוות הזה יועיל לתקן את העולם”, אומרות מ”ה הנשמות, “הסכמנו להיפרד מהעולם, כדי שהעולם יהיה טוב יותר”…

ביציאת מצרים הבטיחנו הקב”ה: “כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך, כי אני ה’ רופאך”, וכבר שאלו בגמ’ (סנהדרין קא): אם ה’ לא ישים על ישראל כל מחלה, מה הצורך ברפואה?

הסבא מקלם זכותו תגן עלינו (אור הרש”ז, בשלח, מאמר רמ”ו) מיישב: כאשר הקב”ה שם מחלה על האדם, בידו לקבוע אם היא תישאר מחלה, או תיהפך היא עצמה לרפואה. המצרים לא התעוררו מעשרת המכות ולא חזרו בתשובה על מעשיהם, לכן נשארו עבורם המכות כמחלות. אך לישראל מבטיח הקב”ה שאף אם יהיו מכות, הן ייהפכו לרפואה, אם נשכיל לשוב בתשובה ולהפיק מהן תועלת.

אומרים בשם הרבי מקוצק : מבואר בגמ’ (פסחים קטו ב) “בלע מצה יצא, בלע מרור לא יצא”, והחילוק הוא, כי מרור צריך ללעוס טוב… עלינו להרגיש את טעם המרור, ולהתבונן על מה אנו אוכלים מרור. אי אפשר סתם כך לבלוע מרור שהקב”ה מאכילנו.

כאשר הציבור מקריב ארבעים וחמש קרבנות, ומנסה לפשפש במעשיו, באופן טבעי הוא תר אחר עבירות ציבוריות, כאלה שהציבור נכשל בהם כקהילה, ככלל ישראל. אין ספק שיש כאן אמירה גם מבחינה ציבורית, הרי השוט שנבחר להכות בנו הוא שוט רחב בן ארבעים וחמש רצועות, שכל אחת מהן מייצגת קהילה שונה במרחב הקהילות המפוארות בציבור היראים לדבר ה’, והשוט הזה הכה את כל המעגלים, הקרובים והרחוקים, החל ממשפחת הנפטר, עבור דרך קהילתו ומוסד הלימודים שלמד, עד מעגל הציבור החרדי ועם ישראל כולו..

אולם, מלבד האמירה הציבורית, אותה נשאיר לגדולי הדור ולמנחי הדרך, לעורר ולחזק, יש כאן אמירה פרטית לכל אחד ואחד מאיתנו, להתחזק במה שרק הוא יודע שזקוק חיזוק. הרבה יותר קל להתעסק בחיזוק של כלל ישראל, הרבה פחות מחייב לנבור במכשולות הציבור, אבל אין זה תפקידו של היחיד, את זה נשאיר לגדולי הדור, לרבנים ולמי שאמונים על ענייני הציבור. עלינו, כאנשים יחידים, להתעסק בחיזוק הפרטי שלנו, כל אחד בדרכו ובמעשיו, בפרטים החלשים אותם הוא יודע שעליו לחזק.

בספר ‘הרב מבריסק’ מסופר על אחת התקופות הקשות שידע היישוב בארץ ישראל, ושוחחו בענין במחיצתו של מרן הרב מבריסק זי”ע. כל אחד מהנוכחים העלה מליבו השערה אחרת ‘על מה עשה ה’ ככה לארץ הזאת’, זה אומר בכה וזה אומר בכה, כל אחד הציג פרצה אחרת שהדור פרוץ בה, כשהרשעים נשאו ראש, וחשבו לתלות בעושי עולה את צרת יושבי הארץ.

אלא שמרן זצ”ל נענה לעומתם ואמר: רק נבואה שנצרכה לדורות נכתבה, ואם לא נצרכה לדורות, לא נכתבה. והנה אצל יונה, בסערה שפקדה את הים וחשבה האניה להישבר, הרי כל נוסעי האניה היו גויים ועובדי אלילים, ואך טבעי לתלות בהם את הצרה, ובכל זאת אנו רואים שיונה הנביא אומר: “שאוני והטילוני אל הים וישתק הים מעליכם כי בשלי הסער הגדול הזה עליכם”. זוהי ההשקפה של היהדות לשעה ולדורות, סיים מרן זצ”ל, לומר: כי בשלי הסער הגדול הזה…!”

זו העת לעצור. לדומם את מנוע השגרה, זה שמניע יום ועוד יום בלא שימת לב. עלינו להתבונן, כל אחד בנבכי נפשו ואורחות חייו, במה הוא צריך להשתנות, במה עליו להתחזק. וכשכל יחיד יתחזק בחיזוקו, אזי יהיה זה גם חיזוק הרבים, ויאמר ה’ לצרותינו די, ובמהרה נשמח בשמחה השלמה בשוב ה’ ציון ברחמים גדולים, אמן!

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך