זוגיות כמראה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

עקרון חשוב שיכול לשמש כל אדם וכל בני זוג הוא עיקרון “פנס הקסם”. כך כינה הרב וולבה זצ”ל את התופעה שנקראת בפסיכולוגיה “השלכה”. הוא כתב בספרו “עלי שור” שהתורה  מתארת את הנטייה שלנו להשליך על זולתנו את חסרונותינו, וחז”ל סכמו את התופעה במאמר: “כל הפוסל במומו פוסל”. פירוש הדבר שכאשר בני זוג מגלים חסרונות אחד בשני, למעשה הם מגלים את חסרונות עצמם. גם ההיפך הוא נכון: המעלה שאחד רואה בשני קיימת גם אצלו. רעיון משמח זה מתואר בפסוק המפורסם: “ואהבת לרעך כמוך” שפירושו הוא שרק כאשר אדם אוהב את עצמו, יכול הוא לאהוב את זולתו. וכן מחדש הבעל-שם-טוב זצ”ל שכל אדם משמש כמראה לזולתו. המבט תמיד מושפע על ידי המחשבות של המסתכל. וכדברי הרב דסלר זצ”ל: אין אדם רואה את העולם אלא במשקפי עצמו. כלומר כשאנו במצב רוח מרומם, יקל לנו לראות את הטוב שבשני, ואם אנו במצב רוח ירוד, יתבלטו לנו חסרונותיו.


ההיגיון והמציאות מלמדים שאין אנו מזהים דבר מחוץ לנו אלא אם כן זה כבר קיים בדמיוננו לפני כן. לדוגמה, אדם שנולד עיוור ופתאום זכה לראות, אינו מסוגל לזהות צבע. רק לאחר שילמדו אותו ויצביעו לו שזה אדום וזה ירוק הוא יוכל לדעת מה צבע העלים, מה צבע הדם וכדומה, כך גם במידות. אין אדם יכול לזהות שהשני בעל גאווה אלא אם כן חווה גאווה ולמד שקוראים לתכונה הזו גאווה. וכן אין בעל המסוגל להביע רגשות כלפי רעייתו אלא אם הוא חווה אותם בעבר ולמד לחוש את הרגשות ולקרוא להם בשמם. עד כאן הדברים פשוטים.
יותר קשה לתפוס את רעיון ‘פנס הקסם’ כאשר אנחנו משוכנעים שהפסול בזולת אינו קיים כלל בתוכנו, וגם אם פעם היה, הרי שסילקנו אותו לחלוטין. לדוגמה, נניח שאישה מזהה בבעלה עצלנות. כלומר, ברור לה כשמש בצהריים שהוא עצלן כי במקום לעזור בבית הוא יושב ומתעסק בענייניו. האם זה אומר שגם היא עצלנית? מה פתאום! ההיפך הוא הנכון. היא פעילה וזריזה ומרבה לתפקד גם כשקשה לה והיא עייפה. אז איך יכול להיות שיש בה מידת עצלנות, הרי היא שונאת את המידה הזו וממילא כועסת מאד על בעלה.


התשובה היא: אכן יש בה מידת עצלנות. אך מגיל קטן היא התגברה עליה ועזרה לאימה בניהול הבית ומתן עזרה לילדים. היא פיתחה יחס שלילי למידה הזו כי בעיניה אין לעצלנות שום הצדקה. כולה שלילית. עד כדי כך היא דחתה את מידת העצלנות בקרבה שגם כאשר היא הייתה נזקקת למעט מנוחה, בפרט בזמנים קשים כמו מחלה או עייפות כרונית, היא כעסה על עצמה משום שהיא אינה מתפקדת. על כן היה לה כל כך פשוט ומובן לכעוס על בעלה כאשר הוא נראה כלא-מתפקד. ברור היה לה שהוא ‘פסול’ במידת העצלנות. ואולי היא צדקה. אך גם יכול להיות שכאשר הוא היה נח מעבודת יום שלם, בעיניה זה היה נראה כעצלנות, משום שלעצמה אין היא מסוגלת לפרגן מנוחה גם כשהיא זקוקה לה.


מהו, אם כן, הפיתרון? לאחר שהוסבר לאישה עיקרון פנס הקסם, היא אכן גלתה כיצד שורש הבעיה היא הדחייה השלילית שהיא פיתחה כלפי עצמה בכל פעם שהיא רוצה קצת מנוחה. כעת עליה ללמוד לעשות חסד עם עצמה, בבחינת “גומל נפשו איש חסד”, ולאפשר לעצמה לפרוש מפעם לפעם מהעבודה השוטפת כאשר עייפותה גוברת. אין זה אומר שבעלה בסדר כשהוא נמנע מלעזור, אלא שכתוצאה מגמישות עם עצמה בנושא זה, היא תגלה שמידת הביקורת על בעלה פוחתת והיא מקבלת ומבינה אותו יותר לעומת העבר.


נראה דוגמה נוספת של פנס הקסם, הפעם אצל הבעל: הוא מאשים אותה כאישה “היסטרית”, כלומר עם רגישות יתר. כל דבר פוגע בה ומכעיס אותה, וזה מאד קשה לו. על פי עיקרון “פנס הקסם” פירוש הדבר שגם בו יש רגישות יתר והוא נפגע בקלות וכועס לעתים קרובות. אך המציאות לכאורה היא הפוכה. על פני השטח אין לו רגישות כזו ואין הוא פגיע כל כך. אלא שהתשובה לשאלה, כמו אצל אשתו, היא פשוטה אך עמוקה: כילד הוא היה רגיש לא פחות מאשתו כיום, אך הוא למד מגיל צעיר להסתיר את הרגישות הזו כי הרי צריך “להיות גדול”. בפרט אצל בנים אין זה נאה להיות חלש ופגיע. הבעל פיתח סלידה מתכונות אלה של רגישות ופגיעות וכעסים שהיו לו בקרבו כילד, ומאז הם מודחקים עמוק בתוכו. כעת הוא משליך את אותו יחס שלילי כלפי אשתו. על כן, הבעיה שלו היא לא עם אשתו, שאינה אלא מראה שלו בבחינת “עזר כנגדו”, אלא עם עצמו. עליו להכיר בתכונה לרגישות ופגיעות שקיימת בקרבו מזה שנים ולכבד את קיומה ורק אז יכול הוא בהדרגה לעשות שלום עם עצמו. ממילא זה יתבטא גם בשלום בית עם אשתו.


נעמיק עוד יותר בעזרת הדוגמה הבאה: הנושא: בזבזנות לעומת קמצנות. יוסי מאשים את שרה בבזבזנות משום שהיא מוציאה כספים בתדירות ובכמות לא מוצדקת לפי הכנסותיהם. אך שרה טוענת שהיא חושבת פעמיים ושלוש לפני כל קנייה, גם אם מדובר במשהו פעוט כמו גבינה צהובה, אך כשאין ברירה וצריך לקנות נעליים לילדים אז קונים וזהו זה. ממילא הפרנסה בידי שמיים. ויוסי, לשיטתה, מגזים ביחסו להוצאות.


לפי עיקרון פנס הקסם, יוסי כועס על שרה משום שהוא היה רוצה להוציא כסף ללא חשבון אך אסור לו לחיות בהפקרות כזו. השיפוטיות הזו כלפי עצמו (בדמיונו) מושלכת על שרה אשתו. בעיניו של יוסי, שלא כמוהו, אין היא מתגברת על מה שהוא רואה כפזרנות וחוסר בגרות בנושא ההוצאות ועל כן הוא כועס על הבזבזנות יתר שלה. הדחייה של עצמו שהצליחה בפועל כעת מתבטאת בדחייה כלפי אשתו שלא הצליחה להתאפק. גם שרה אינה חיה בשלום עם עצמה כאשר היא מוציאה כסף על חשבון המינוס המצטבר. היא כן מרגישה רגשות אשמה, אך הצורך לקנות מה שצריך גובר על חשבונות כספיים והיא מתחזקת באמונתה שה’ עוזר ומפרנס, ולא הבנק. את רצונה לחסוך כסף במקרים אלה היא רואה כקמצנות לא מוצדקת לאור המצב. היא דוחה את עצמה בדמיונה כקמצנית ובפועל הולכת וקונה מה שדרוש. על כן היא כועסת על יוסי שאינו רואה כמוה את המציאות ונותן למה שבעיניה נראה כקמצנות, לגבור על שיקולי החיים והאמונה בה’. היכן שהיא הצליחה בפועל לדחות את פסול הקמצנות, הוא, יוסי, נכשל. גם פה היא משליכה את הפסול עצמי (הדמיוני) על בעלה.


נתעמק להבין מדוע כל צד מרגיש כאב עמוק מעבר למידות הקמצנות/פזרנות שכל צד מאשים בהן את השני. יש פה כאב צורב ביותר מתחת לפני השטח, שכן כל צד משוכנע שהשני מזלזל בו. כלומר, שרה משוכנעת שיוסי לא מחשיב את דעתה ורואה בה ילדה קטנה חסרת אחריות. זה כואב עד מאד. גם יוסי מרגיש ששרה מזלזלת בו ובמאמציו העצומים לשמור על מאזן כלכלי בריא. אין להם צל של ספק שזה המצב. אך אם נשאל אותם: “האם את/ה מזלזל/ת בו/בה?”, הם יכחישו אפשרות זו בכל תוקף. זאת משום שבאמת אף צד לא מזלזל בשני, אלא כל צד מזלזל בעצמו אלו הוא היה מתנהג כפי שהצד השני התנהג בפועל. ונסביר: “אשתו כגופו”, אומרים חז”ל. בעיני יוסי שרה היא חלק ממנו. על כן כפי שהוא היה תוקף את עצמו כבזבזן אלו היה מוציא כספים מעבר ל”מותר”, כך הוא עושה כלפי שרה. אבל הכעס שלו עליה הוא דווקא משום שהוא מעריך את אשתו ורוצה שהיא תעריך אותו, ואם היא פועלת בצורה הפוכה לערכים הרצויים בעיניו, זה אומר מבחינתו שהיא מזלזלת בו ולא מעריכה אותו. גם שרה, שרואה ביוסי בעלה את “החצי השני” של עצמה, רואה בקמצנות שלו את החלק הלא רצוי של עצמה, ומכיוון שהיא מעריכה את עצמה גם לפי התנהגותו של יוסי כלפיה, הרי ברור לה שאין הוא מחשיב אותה ואת דעתה.


יוסי ושרה משועבדים לדפוס מחשבה עמוק וקדום המאפיין את החשיבה הילדותית שלנו, בדיוק כמו שתינוק משוכנע שערכו תלוי ביחס של אימא ואבא כלפיו. על כך אמר אדם חכם אחד: “אני לא מי שאני חושב שאני. אני לא מי שאתה חושב שאני. אני: מי שאני חושב שאתה חושב שאני.” הורגלנו כילדים להעריך את עצמנו לפי הערכת הסביבה אותנו אך מי שאנחנו זה צלם אלוקים. בורא-עולם רצה שנפתח דימוי עצמי מסולף על מנת שנגלה לאט ובהדרגה את האמת המקסימה: “בנים אתם לה’ אלוקיכם.” עד אז אנו ממשיכים את ההרגל המוטעה להעריך את עצמנו לפי היחס שאנו מקבלים ממי שקרוב אלינו וחשוב לנו. על כן פנס הקסם הוא בעצם שיעור פרטי מה’ אלינו שניתן לנו בהשגחה פרטית. דרך הכאב, האכזבה, והכעסים על ה-“מראה” – הצד השני, אנו מגלים כיצד אנחנו נוזפים בעצמנו, ומזלזלים במי שאנחנו באמת: ילדיו האהובים של ה’. בעומק כזה של עבודת ה’ אנו מגיעים להכרת הטוב לצד השני שלנו על כך שבאמצעות עיקרון המראה גילינו את הטעות בהערכה עצמית.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך