כיצד לבחור נכון?

עורך: הרב אליהו אילני
0 תגובה

במרכזה של פרשת השבוע עומד האירוע המשמעותי ביותר של העם היהודי, מעמד קבלת התורה. במעמד זה התגבשה זהותו היהודית של העם, כלשונו של רבי סעדיה גאון: אין אומתנו אומה אלא בתורותיה.
חכמים במדרש מספרים כי לפני מתן התורה פנה בורא העולם – כביכול – לכל אומות העולם והציע להם לקבל את התורה. בכל מקום אליו פנה – נתקל בסירוב מוחלט.
תחילה הלך אצל בני עשיו, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ‘לא תרצח’. אמרו: כל עצמם של אותם האנשים ואביהם רוצח הוא… הלך אצל בני עמון ומואב, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ‘לא תנאף’. אמרו לו: כל עצמה של ערווה – להם היא… הלך אצל בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: ‘לא תגנוב’. אמרו לו: כל עצמם אביהם ליסטים היה… וכן לכל אומה ואומה שאל להם אם מקבלים את התורה… (ספרי, וזאת הברכה).
לעומת תשובותיהם השונות של אומות העולם, עם-ישראל ענה יחד את צמד המילים המפורסמות: נעשה ונשמע. וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ד’ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. קבלה-מוחלטת, מרצון, של כל מצוות וחוקי התורה. המילים הללו הפכו למזוהות כל-כך עם מעמד קבלת התורה, אנו שרים אותן ומזכירים אותן שוב ושוב כעדות לרצון הפנימי ולבחירה החופשית שהניעו אותנו לקבל את התורה.
אמנם, בשעת המעמד עצמו התרחש דבר מפתיע. ‘ויתייצבו בתחתית ההר, מלמד שכפה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם’ (שבת, פח).
הרצון האישי לא היה מספיק. לא היה די באמירה החד-משמעית של העם. היה צורך בכפיה. הקדוש ברוך הוא כפה את העם לקבל את התורה.
מדוע? מדוע לא היה די באמירת ‘נעשה ונשמע’? לשם מה היה צורך בכפיה?
שאלה זו מופיעה במדרש תנחומא. שם חכמים משיבים כי הקבלה מרצון היתה על התורה שבכתב ואילו הכפיה נעשתה על התורה שבעל-פה שהיא מורכבת וקשה יותר.
גם בעלי התוספות מקשים את הקושיה הזו והם מתרצים כי היה חשש שמא האש הגדולה והמעמד נורא ההוד יגרום לבני ישראל לסגת ולחזור בהם.
כך או כך, נראה כי הקבלה האישית, אמירת ‘נעשה ונשמע’, לא הספיקה. היה צורך להגיע למקום של כפיה והכרח.
והשאלה, נשאלת. אם בסופו של יום היה צורך בכפיה – לשם מה היה חשוב כל כך לקבל את ההסכמה מראש? אם קבלת התורה לא היתה יוצאת לפועל בלא כפית הר מעל ראשי העם, לשם מה ביקש ה’ לשמוע מהעם את רצונם האישי קודם לכן?
על מנת להבין זאת ברצוני ללכת בדרכו של מהר”ל, וכדרכנו, להסיק מכך מסקנות גם לחיינו היומיומיים.
מערכת יחסים טובה חייבת לשלב רצון והכרח.
לדוגמה. אנו מסכימים שלא ניתן לחייב גבר ואישה להינשא זה לזו אם אין ביניהם אהבה הדדית ורצון פנימי לחלוק חיים משותפים. מאידך, מערכת זוגית יציבה לא יכולה להישען רק על חברות וחיבה. קשר הנישואין משלב את שני החלקים. בנישואין, האישה והגבר מוסיפים מימד מחייב לרצונות שלהם.
גם אדם אוהב יודע שהוא לא יכול לנהל חיים מסודרים רק על בסיס רצונות אישיים משתנים. האהבה משמשת בסיס ויסוד למערכת היחסים, אבל את מערכת היחסים עצמה מוכרחים לבסס באמצעות חוקים מחייבים. אחרת, זה לא מחזיק מעמד.
כל קשר טומן בחובו אתגרים. בכל מערכת יחסים יש פרטים קטנים שמהווים התמודדות, לא פשוטה לעיתים. הכוח שמחזיק את הקשר גם בזמנים המורכבים הוא המחוייבות. אהבה לבדה לא עומדת במבחן האתגרים אם אין לה תומכים בדמות כללים וסיכומים מחייבים.
הקשר בינינו לבין ריבון העולמים הוא דומה.
תחילתו של הקשר חייב לבוא מהמקום הפנימי, האוהב והרוצה. כניסה לעולמה של תורה לא יכולה להיעשות מתוך כפיה והכרח.
אבל גם האדם האוהב לא יכול להשאיר את עולמו הפנימי לחסדי הרגשות ומצבי הרוח. בשביל ליצור מערכת יחסים איתנה צריך למנף את האהבה והרצון – לחוזה מחייב. את החשק וההתלהבות – לחתונה. הקשר עם אלוקים כולל התמודדויות, אתגרים וקשיים. פרטים קטנים בתוך המערכת הגדולה. בשביל להצליח להתמודד איתם לא ניתן להשאיר את הקשר במישור הרגשי. חייבים לבסס את האהבה באמצעות התחייבות ארוכת-טווח ומערכת מחייבת.
עם ישראל קבלו על עצמם, בהתלהבות, את כל דברי ה’. את ההתלהבות הזו היה צריך לתרגם, לחוזה מחייב. מהרצון העז של נעשה ונשמע – למערכת יחסים מחייבת ובעלת גבולות ברורים.
המסר הזה מלווה אותנו עד היום. הכניסה לעול המצוות אינה יכולה להיעשות בלי רצון פנימי עז, אהבת אלוקים שממלאת את כל הגוף ומעוררת לקיום רצון הבורא. אבל אי אפשר להישאר במקום של האהבה בלבד. אי אפשר לבסס מערכת יחסים לאורך זמן בלי כללים וגבולות. לא ניתן להשאיר את הקשר התמידי והארוך לבחירות מחודשות ותלויות גורמים משתנים. את האור הפנימי צריך לתרגם לתוכנית ברורה ומחייבת. זו משימת חיינו. אהבה יחד עם יראה.
וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ.
בהצלחה!

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך