חובת סודיות בין עורך דין ללקוח בהלכה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

חובת סודיות – רקע כללי

לפי החוק ((כללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית) סעיף 17.)): “עורך דין ישמור בסוד כל דבר שיובא לידיעתו בידי לקוח או מטעמו, תוך כדי מילוי תפקידיו, זולת אם הסכים הלקוח במפורש אחרת”. כלומר, חל איסור על עורך הדין לחשוף כל ידיעה או מסמך שהגיע אליו מהלקוח במסגרת תפקידו כעורך הדין שלו.

ההיגיון העומד בבסיס ‘חובת הסודיות’ הוא, להוות תשתית למערכת יחסים פתוחה וגלויה בין הלקוח ובין עורך דינו, המבוססת על כנות ואמון, ללא חשש שהמידע שימסור הלקוח יעמוד לרעתו ביום מן הימים. כך, יוכל הלקוח לקבל ייצוג משפטי הולם.

גם בבית משפט חל איסור על עורך הדין לגלות דברים שהגיעו אליו במסגרת עבודתו. חובה זו מעוגנת במסגרת, “חיסיון עורך דין – לקוח” ((פקודת הראיות סעיף 48.)), לפיו בית המשפט לא יצווה על עורך דין להעיד בעניינים שבינו לבין הלקוח.

‘חובת הסודיות’ מתקיימת גם לאחר שעורך הדין חדל מלייצג את לקוחו.

חשוב להדגיש, שהלקוח יכול להסכים לוותר לעורך דינו על ‘חובת הסודיות’. וזאת, בתנאי שהוא עושה כן מרצון וללא כפייה.

אי עמידה בחובה זו עלול לגרור עמו נזקים לעורך הדין, כדוגמת: שלילת רישיון עורך דין, עילה לתביעת נזיקין בבית משפט. בנוסף, יש בכך עבירה פלילית שעונשה עד חמש שנות מאסר.

בכל הנוגע לטוען רבני – לא חלה עליו ‘חובת סודיות’ מכוח החוק. אך, נראה, שקיים הסכם בלתי כתוב בין טוען רבני לבין לקוחו, לפיו עליו לשמור בסוד ידיעות שהגיעו אליו מהלקוח במסגרת העבודה.

ועכשיו, הבה נבדוק מה דעת ההלכה והפוסקים בנדון שלפנינו.

החובה להעיד מנין?

מצאנו במקורות ההלכה כמה טעמים לחיוב אדם – אשר יודע עדות לחברו – להעיד. יש נפקויות להלכה בין הטעמים השונים, וייתכן שאף הנדון שלפנינו תלוי בטעמים השונים.

חיוב מדין ‘אם לא יגיד – ונשא עוונו’

בגמ’ ב”ק דף נה ע”ב מובאת ברייתא: “תניא, אמר רבי יהושע: ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים, ואלו הן… והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו”. ומקשה הגמרא על כך: “והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו – במאי עסקינן? אילימא בבי תרי (אם נאמר שמדובר בשני עדים), פשיטא (שחייב בדיני שמים – רש”י), דאורייתא הוא (שהרי מן התורה הוא מחויב להעיד, כפי שכתוב בויקראה, א): ‘אם לא יגיד ונשא עונו’ – אלא בחד (בעד אחד)”.

מסוגיה זו עולה, שמהפסוק “אם לא יגיד” למדים חובה מדאורייתא על אדם – היודע עדות לחברו – להעיד. והעירו בתוספות שם: “כשעובר בדבר, שאם לא יגיד היה נושא עוון, אז יביא קרבן שבועה, אבל, בלא שבועה, נמי איכא נשיאות עוון, כדמוכח במתני’, באחד דיני ממונות”.

וכן פסק הרמב”ם בהלכות עדות פ”א ה”א: “העד מצווה להעיד בבית דין, בכל עדות שיודע, בין בעדות שיחייב בה את חברו בין בעדות שיזכהו בו… שנאמר: והוא ‘עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עונו'”.

וכן נפסק בפסקי הרא”ש ב”ק פ”ו סי’ ב, שיש חיוב להעיד מדין ‘אם לא יגיד’.

חובה להעיד מדין ‘לא תעמוד על דם רעך’

כתב הרמב”ם, בספר המצוות לאוין רצז: “שהזהירנו מהתרשל בהצלת נפש אחד מישראל… ובאה האזהרה מהמנע להצילו באמרו יתעלה (ויקרא יט, טז): ‘לא תעמוד על דם רעך’. וכבר אמרו, שמי שיכבוש עדות, תכללהו גם כן זאת האזהרה, כי הוא רואה ממון חברו אובד, והוא יכול להחזירו אליו, באמרו האמת. וכבר בא בזה העניין, גם כן ‘אם לא יגיד ונשא עונו’. ולשון ספרא: ‘מניין אם אתה יודע לו עדות שאין אתה רשאי לשתוק עליה? תלמוד לומר: ‘לא תעמוד על דם רעך’…”.גם בספר החינוך מצווה רלז, כתב דברים דומים, בשם הספרא.

אך, בספר ‘שער המשפט’ חו”מ סי’ כח ובספר ‘אמרי בינה’ הלכות עדות סי’ ח, כתבו בדעת הרמב”ם, שהפסוק שציטט, אינו אלא ‘אסמכתא בעלמא’, וגם לדעתו החיוב להעיד הוא מדין ‘אם לא יגיד’.

החובה להעיד מדין ‘השבת אבידה’

בנוסף לחובה להעיד מדין ‘אם לא יגיד’ – כתבו האחרונים – יש חיוב להעיד גם מדין ‘השבת אבידה’. החיוב לפי טעם זה, משמעותי בעיקר, כאשר מדובר בהגדת עדות על ידי אדם שהוא פסול לעדות, או בכל מקרה שאדם נדרש, חובה עליו חובה לגלות דברים שאינם בגדר עדות.

בעבר נהגו בתי הדין, במקרה שאדם קיבל על עצמו עדות של קרוב או פסול ((יש תוקף לקבלה זו, כמבואר בשו”ע סי’ כב סעיף א.)), להזהירו שלא ישקר, משום שהוא בכלל הלאו ד’לא יגיד ונשא עוונו’. ובספר ‘קצות החושן’ סי’ כח סק”ג, שמנהג זה, טעות היא בידם, שכן עד כזה איננו בגדר עד בכלל, עקב היותו פסול לעדות. אך, הוסיף, שמכל מקום, מצווה הוא להעיד מטעם דין של ‘השבת אבידה’. וכך הביא בסי’ סו ס”ק כא גם בשם הרמב”ן ((מן הראוי לציין, כי הרמב”ן לא כתב ‘השבת אבידה’ אלא כתב, שהחובה להעיד היא מדין ‘גמילות חסדים’. כמו כן, יוער, שהקצות, בהסתמכו על הרמב”ן, מקים חובה להעיד מדין ‘השבת אבידה’ גם כאשר אין חובה להעיד מדין ‘אם לא יגיד’, ואילו מהרמב”ן משמע, שהחובה להעיד מדין ‘אם לא יגיד’, היא עצמה מגדרי ‘גמילות חסדים’ (כנכתב בהרחבה בגוף המאמר). לפיכך, עולה, שאין ראיה מהרמב”ן לדברי הקצות, שקיימת חובה להעיד מדין ‘השבת אבידה’, גם כאשר אין חיוב מדין ‘אם לא יגיד’.)) , שיש חובה להעיד מדין ‘השבת אבידה’.

החובה להעיד מדין ‘גמילות חסדים’

גם הרמב”ן בקונטרס דינא דגרמי, סובר כשיטת רש”י בב”ק שאף שני עדים שנמנעו מלהעיד, לא חייבים בדיני אדם, כי אם בדיני שמים בלבד. הוא נימק זאת כך: “וטעמא דמילתא, שאף הוא אינו חייב להעיד לו אלא מדין ‘גמילות חסדים’, שחייבה תורה להעיד, ואם לא רצה לקיים אותה מצווה, אינו מן הדין לחייבו ממון”.

וכן דעת ה’נימוקי יוסף’, בפרק הכונס, בשם הרא”ה ((מובא בבית יוסף סי’ כח.)) שכתב: “שהרי, אין אדם חייב להעיד על חברו אלא מדין ‘גמילות חסדים'”.

דיון בדברי הראשונים הנ”ל

ברם, ראוי להתבונן: האם הרמב”ן והנימוקי יוסף, אשר סוברים שהחיוב להעיד הוא מדין ‘גמילות חסדים’, חולקים על רש”י, תוספות והרמב”ם (שהובאו לעיל), אשר סוברים שהחיוב להעיד הוא מדין ‘אם לא יגיד’, והלא הם למדו את סברתם מהגמרא.

ואכן, כך הקשה הב”ח על הנימוקי יוסף: “אבל תימה, כיון דתלמודא פריך, פשיטא דחייב בדיני שמים מדאורייתא, דעבר על ‘אם לא יגיד ונשא עונו’, אם כן אינו ממידת ‘גמילות חסדים’, אלא איכא נשיאת עון… וכדכתבו התוספות והרא”ש, והביאו הנימוקי יוסף עצמו. ותו, דהלא הרמב”ם, בריש הלכות עדות, והסמ”ג עשה קח, מנו אותו למצות עשה, להעיד לחברו”.

בביאור העניין, נראה לומר, שבאמת אין מחלוקת בין הפוסקים. אין ספק, שגם הרמב”ן והנימוקי יוסף סוברים, שהמקור לחיוב על אדם להעיד, נלמד מהפסוק “אם לא יגיד”, כפי המובא בגמרא, אלא, שלדעתם, מצווה זו של ‘אם לא יגיד’, היא מגדרי גמילות חסדים, כמו השבת אבידה, שגם היא מצווה מגדרי גמילות חסדים ((בהמשך אביא לכך ראיה מדברי האבקת רוכל.)).

האם קיימת חובה להעיד, כאשר העדות כרוכה בהפסד ממוני לעד

בהתחשב בטעמים הנ”ל לעצם החיוב להעיד, הרי, לשיטת הסוברים שהחיוב נובע מדין ‘אם לא יגיד’, נראה, לכאורה, שחייב העד להעיד גם אם ייגרם לו, הפסד/נזק, שהרי אדם מצווה לקיים מצוות, ובודאי להימנע מלעבור עבירות ((כדי לקיים מצוות ‘עשה’, צריך אדם להוציא עד חומש מנכסיו, וכדי להימנע מלעבור על מצוות ‘לא תעשה’, צריך להוציא כל ממונו, כמבואר ברמ”א או”ח סי’ תרנו. הרמב”ם מונה מצוות ‘אם לא יגיד’ במנין העשין רצז.)), גם אם הדבר כרוך בהוצאות כספיות או אחרות.

למסקנה זו, נגיע, לכאורה, גם אם נסבור שהחיוב להעיד הוא מדין ‘לא תעמוד על דם רעך’, שהרי, נפסק בשו”ע חו”מ סי’ תכו, שיש חובה להפסיד ממון כדי לקיים מצווה זו. ואם אכן כן, החובה להעיד תקפה גם כאשר עלול להיגרם לעד נזק ממוני כתוצאה מעדותו.

לעומת זאת, אם ננקוט את הטעם של ‘השבת אבידה’ או ‘גמילות חסדים’, הרי נפסק בשו”ע סי’ רסד-רסה, שאין חובה להפסיד כדי לקיים את המצווה של ‘השבת אבידה’, מהטעם הפשוט, שאבידתו ואבידת חברו, אבידתו קודמת.

ברם, אם ננקוט – בהמשך לדברינו לעיל – בגישה שאין מחלוקת בין שיטת רש”י, תוספות והרמב”ם – אשר סוברים שהחיוב להעיד הוא מטעם ‘אם לא יגיד’ – לבין הרמב”ן וה’נימוקי יוסף’, שסוברים שהטעם הוא אכן מדין ‘אם לא יגיד’, אך דין זה עצמו הוא מדין ‘גמילות חסדים’, הרי גם לשיטת הסוברים מדין ‘לא יגיד’ יהיה פטור העד מלהעיד במקרה של הפסד ממוני. בהסבר שיטה זו נראה שראוי לחקור מהו מרכז הכובד של המצווה להעיד. מחד ניתן לומר שהחובה להעיד, שורשה הוא ממוני, והמצווה נועדה בכדי לאפשר לאדם לקבל את מה שמגיע לו על פי דין. ולפי זה שורת הדין נותנת שאדם לא צריך להפסיד כסף בכדי לעזור לחברו להרוויח. מאידך ניתן לטעון שהחובה להעיד היא מצווה ששורשה הוא בחובה להעמיד את המשפט ולהוציא הדין לאמיתו, ואם כן כשם שצריך להוציא כסף בכדי לקנות לולב, כך צריך להוציא כסף או להפסיד כסף בכדי לקיים מצוות עדות.

ואכן,מצאנו בשו”ת ‘אבקת רוכל’ (לבעל השו”ע) סי’ קצה, שפסק, שאין חיוב על העד להעיד כאשר העדות כרוכה בהפסד ממוני. וכך כתב: “הטענה השמינית, שאפילו לא היה בדבר סכנת גוף, אלא סכנת ממון בלבד, היה מותר לכבוש עדותו, אפילו אם היה ראוי להעיד… ואין אומרים לזה: הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חברו אלא מדין ‘גמילות חסדים’, כמו שכתב נימוקי יוסף, פרק הכונס, בשם הרא”ה, ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חברו, וכדאשכחן במשיב אבידה…”. בעקבותיו, פסק בספר ‘ישועות ישראל’ חו”מ סי’ כח, שאין העד מחויב להעיד כאשר העדות תגרום לו הפסד ממון ((אך עיין בשו”ת שמע שלמה (להגרש”מ עמר) ח”ד חו”מ סי’ א, שכתב שהאבקת רוכל סובר את הסברא הזו שאין חובה להעיד במקום שיש לו הפסד ממון לצירוף בעלמא אך לדינא ההכרעה שלו שם מבוססת גם על עוד שבעה טעמים שכתב שם. כאמור, הישועות ישראל, סבר שלדינא במקום שיש הפסד ממון אין חובה להעיד.)). ביחס לחיוב מדין “לא תעמוד על דם רעך”, כבר הזכרתי לעיל, שהאחרונים כתבו שאינו אלא אסמכתא בעלמא.

שיטת הרי”ד והריא”ז – חובה להעיד גם במקום שייגרם הפסד ממוני

ברם, ישנם פוסקים הסבורים שהחיוב להעיד הוא מצווה גמורה ולא רק חיוב מגדר ‘גמילות חסדים’ בלבד. שכן מצאנו ב’פסקי הרי”ד’ ב”ק דף נו ע”א נוסחא שונה בדברי הגמ’: “במאי עסקינן? אילימא בבי תרי, בדיני אדם נמי נחייב, דכתיב: ‘אם לא יגיד ונשא עוונו’ – אלא בחד”. הרי, שלפי דבריו, במקרה של שני עדים שכבשו עדותם, הם חייבים בדיני אדם ((ניתן להסביר שכוונתו בדיני אדם, מ’דינא דגרמי’ ולא מדין גמור. אך, מדיוק לשונו משמע שלומד זאת מהפסוק “ונשא עוונו”.)). לפיכך, קשה מאוד לומר, שהחיוב להעיד – שיכול לגרום גם חיוב ממוני בדיני אדם – תוקפו יהיה רק מדין ‘גמילות חסדים’.

גם הריא”ז כתב ((מובא ב’שלטי הגבורים’ ב”ק דף כד ע”ב אות ב.)): “היודע עדות לחברו ואינו מעיד לו, הואיל ובכלל דיני הגרמות הוא, יכול חברו להשביעו שבועת היסת, דלא כפר עדותו, שהרי, אם כפר חייב – לשלם לו, והרי תביעה זו כשאר תביעות של ממון”. שוב, יקשה מאד לקבל שיש חיוב לשלם אם לא העיד ((חיוב שאמנם יסודו ב’דיני גרמא’. לא כאן המקום להאריך בשיטת הריא”ז, בחילוק שבין גרמא לגרמי, אם אכן יש חילוק כזה.)), אם החיוב להעיד נובע רק מדין ‘גמילות חסדים’ ((ועיין בב”ח בתחילת סי’ כח, שעמד על השאלה כיצד מתיישבת דעת הריא”ז עם הסוגיא שלפנינו.)).

גם מדברי הרמב”ם ניתן לדייק, ששני עדים שכבשו עדותם, חייבים בדיני אדם, שכן כתב בהלכות עדות פרק יז ה”ז: “וכן עד אחד שכבש עדותו ולא העיד, פטור מדיני אדם, וחייב בדיני שמים”, משמע, שבשני עדים, חייבים בדיני אדם ((אמנם, אפשר לדחות דיוק זה, ולומר, שכתב ‘עד אחד’, לרבותא, שגם הוא חייב בדיני שמים. אך, אין מכאן ראיה ששני עדים חייבים בדיני אדם. ועיין בשו”ת שמע שלמה ח”ד חו”מ סי’ א, שהאריך בשיטת הרמב”ם. ועיין עוד שם שהביא עוד ראשונים שדייק מהם כדעת הריא”ז והרי”ד אך לעניות דעתי דבריו אינם מוכרחים.)).

אם כן, ברור מדברי הרי”ד והריא”ז, שהחיוב להעיד, אינו כדעת הרמב”ן וה’נימוקי יוסף’ – מדין ‘גמילות חסדים’ – אלא הוא חיוב גמור, וכשם שצריך להוציא מעות בכדי לקנות לולב, כך חייבים להפסיד כסף בכדי להעיד עדות. ולכן, לדעתם, אם עד לא יקיים אותו ((לפי הרי”ד, במקרה שיש עד נוסף עמו. לפי הריא”ז, גם במקרה שיש רק עד אחד הוא חייב בדיני אדם. הריא”ז פוסק כן, כי הוא סובר שהגמרא היא רק לפי מאן דאמר גרמא פטור, ולדעתו, להלכה קיימא לן שגרמא חייב.)), ניתן לתבוע אותו לשלם בדיני אדם. לשיטתם, יש אפוא, לכאורה, חיוב להעיד, גם כאשר יש לעד הפסד ממוני.

ברם, נראה, שלהלכה, קיימא לן כהרמב”ן וה’נימוקי יוסף’. שהרי בשאלה: עד שנמנע מלהעיד במקרה שהיה עמו עד נוסף, האם חייב בדיני שמים בלבד, כדעת הרמב”ן, או גם בדיני אדם, כדעת הרי”ד, פסק השו”ע בסי’ כח סעיף א כדעת הרמב”ן, שגם במקרה זה אין חובה לפצות בדיני אדם: “כל מי שיודע עדות לחברו… חייב להעיד, אם יתבענו שיעיד לו, בין שיש עד אחד עמו בין שהוא לבדו. ואם כבש עדותו, פטור בדיני אדם, וחייב בדיני שמים“. ואם כן, פסקו של שו”ת ‘אבקת רוכל’, שהחובה להעיד היא מדין ‘גמילות חסדים’, מתאים לשיטתו בשולחן ערוך, שגם במקרה שהיו שני עדים, ועד אחד מהם נמנע מלהעיד, אין חובה לפצות בדיני אדם.

מקרים בהם החיוב להעיד הוא מדין ‘השבת אבידה’ ולא מדין ‘אם לא יגיד’

לשיטת האחרונים שהובאו לעיל, ישנם מקרים שאין חיוב להעיד מדין ‘אם לא יגיד’, אך קיימת חובה להעיד מגדרי ‘השבת אבידה’ או ‘גמילות חסדים’. במקרים אלו, פשיטא (גם ללא חידושו של ה’אבקת רוכל’), שאין חובה להעיד כאשר עלול להיגרם לעד הפסד ממוני. להלן, כמה דוגמאות:

א. עדות במקרה שלא נתבקש להעיד.

בספר החינוך מצווה קכב כתב: “חילוק יש בין דיני ממונות לדיני נפשות ושאר איסורין שבתורה, שבדיני ממונות אין אדם חייב להעיד עליהם מעצמו, אלא אם כן יתבענו בעל הדבר או בית דין…”. וכן פסק הרמב”ם שם, ובעקבותיו השו”ע בסי’ כח סעיף א: “העד, מצווה להעיד בבית דין, בכל עדות שיודע… והוא שיתבענו להעיד בדיני ממונות…”.

ראוי לציין, שלמרות הדמיון ביניהם, קיים הבדל בין החינוך לבין הרמב”ם. בעוד, שלפי הרמב”ם יש צורך בתביעה של בעל הדין דווקא, כדי לחייב את להעיד מדין ‘אם לא יגיד’, הרי לדעת החינוך די בתביעה של בית הדין כדי לחייבו להעיד.

אמנם, האחרונים הקשו ((‘שער המשפט’ חו”מ סי’ כח סק”ב ועוד אחרונים. עיין פתחי תשובה שם סק”ד.)), מדוע לא יהיה חייב להעיד, גם כאשר לא תבעוהו להעיד, מדין ‘השבת אבידה’, או מדין ‘לא תעמוד על דם רעך’? ולכן הסבירו, שכוונת הרמב”ם היא, שכאשר אין בין הצדדים דין תורה בבית דין, אזי, לא חלה חובה על העד ללכת לבעל הדין וליידע אותו שהוא יודע עדות עבורו. אבל, כאשר אכן מתנהל דין תורה בין הצדדים, וברור לו לאדם, שעדותו יכולה להיות רלוונטית לבירור האמת, אזי קיימת חובה להעיד, גם כאשר לא תבעוהו להעיד.

אך, מפשטות דברי הפוסקים נראה, שאדם שלא נתבע להעיד, אין עליו חיוב להעיד מדין ‘אם לא יגיד’, וכן כתב בבית יוסף שם ובסמ”ע שם סק”ו.

ב. חשיפת מסמך.

נראה, שדרישת בית הדין מעורך הדין לחשוף מסמך כלשהו כנגד רצונו של בעל המסמך, אינה בגדרי עדות כלל, שהלא הגדרת ‘עדות’ בהלכה היא: ספור דברים, שהעד היה עד למאורע מסוים, ולא חשיפת מסמך. יתר על כן, מסמך, בדרך כלל, הוא עדות לא קבילה, משום הפסול של ‘מפיהם ולא מפי כתבם’ ((כמבואר בשו”ע סי’ כח ס”ק יא. פעמים שמסמך נחשב כ’שטר’, ושטר הוא עדות קבילה. עם זאת, ישנם מסמכים רבים שאינם עומדים בגדרי שטר. לדוגמא: חשבוניות, תלושי שכר ועוד. גם בשטר גמור נחלקו הראשונים, האם הוא כשר מדאורייתא או שרבנן הכשירוהו, מטעם ש’לא תנעל דלת בפני לווים’. ועיין ש”ך סי’ כח ס”ק יד.)).

ג. קיבל עליו קרוב או פסול.

בעל הדין יכול לקבל על עצמו ולהסכים לעדות של קרוב או פסול. במקרה כזה, העד יתקבל בבית הדין, ובית הדין יכול לסמוך עליו ולפסוק לפי עדותו. האחרונים כתבו ((הקצות בסי’ כח סק”ג, נתיבות שם סק”א, שו”ת רע”א סי’ קעט ובספר ‘שב שמעתתא’, שמעתתא ז פרק א. אך ה’מנחת חינוך’ במצווה קכב דוחה את ראיית הקצות.)), שעדות כזו איננה בגדר ‘אם לא יגיד’, והחובה להעיד היא מדין ‘השבת אבידה’.

ד. עדים פסולים ל’החמיץ את הדין’.

גם עדים פסולים, או נוגעים בדבר, נקראים לפעמים לבית הדין למסור עדות. מטרת הזמנתם להעיד, מכונה בפוסקים ‘להחמיץ את הדין’. כלומר, בית הדין מעוניין לדעת יותר על המקרה הנדון, אך, בכל אופן, הוא לא יחתוך את הדין על פי עדותם, משום שהם עדים פסולים. גם עדות כזו לא נופלת בגדר ‘אם לא יגיד’, ואינה אלא מגדרי ‘השבת אבידה’.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך