חוזרים בתשובה ביחס לזולת

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בבואנו לקראת יום ראש השנה ועשרת ימי התשובה, צו השעה היא עבודת התשובה – לשוב אל ה’ ואל הדרך הישר, ולפתוח “דף חדש” לשנה החדשה. כידוע, עבודת התשובה מורכבת ביסודה משלשה חלקים: חרטה עמוקה על החטא, ווידוי פה, וקבלה לעתיד.

כמובן שקבלה זו אינה יכולה להיות קבלה ריקה מתוכן, כקבלת המעשן הכבד לחדול מהרגל העישון. כדי שתשובה תהיה כנה ואמתית, על הקבלה לכלול “תכנית שיקום” באופן שניתן לייחל ולקוות שבבואנו לאותו הזמן בשנה הבאה, נצליח להתקדם למדרגה אחרת, ולא לחזור על אותן טעויות מידי שנה. וכדברי הרמב”ם עד שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לחטא הזה לעולם.

ביחס לעבירות שבין אדם לחברו, כגון עבירת הלבנת הזולת ברבים או לשון הרע, ישנו גורם נוסף של תשובה: בקשת מחילתו של מי שפגענו בו. עד שלא זכינו למחילת הזולת שבו פגענו, אין עבודת התשובה שבין אדם למקום מועילה.

במאמר זה נדון בעניין זה. על איזו חטאים צריך אדם לבקש מחילה? האם יש חובת ווידוי ותשובה אף כלפי שמיא, לבד מריצוי חברו? מה אופייה של חובת בקשת מחילה, והאם צריך לפרט את החטא? מה הדין ביחס למי שלא ניתן להשיג את מחילתו? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

ריצוי החבר בעברות בין אדם לחברו

במסכת יומא נאמר במשנה “מכל חטאותיכם לפני ה’ תטהרו – עברות שבין אדם למקום, יום הכיפורים מכפר; עברות שבין אדם לחברו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שירצה את חברו”.

מכאן למדנו שמי שחוטא לחברו חייב לבקש את מחילתו. הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך : “עבירות שבין אדם לחבירו, אין יום הכיפורים מכפר, עד שיפייסנו. ואפילו לא הקניטו אלא בדברים, צריך לפייסו”.

על אותה הדרך למדנו במשנה במסכת בבא קמא : “אף על פי שהוא נותן לו [דמי החבלה], אינו נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר : “ועתה השב אשת האיש”.

על איזו עבירות נדרש הריצוי

לכאורה, היה נראה שהלכה זו נאמרה בנוגע לכל עבירות שבין אדם לבין חברו. אולם ברמב”ם מצאנו חילוק בין עבירות שונות, כדבריו : “אינו דומה מזיק חברו בגופו, למזיק ממונו – שהמזיק ממון חברו, כיון ששילם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו. אבל חבל בחברו, אע”פ שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו, ואפילו הקריב כל אילי נביות, אינו מתכפר לו ולא נמחל עוונו, עד שיבקש מן הנחבל וימחל לו”.

דברי הרמב”ם לכאורה צריכים עיון: איזה הבדל יש בין החובל בחברו לבין המזיק את ממונו?  בשניהם נמצא החבר ניזוק, וצריך לכאורה לרצותו?

יתרה-מזו הקשה ב’לחם משנה’ (שם), שהרי הרמב”ם עצמו פסק בדין הגזלן ש”אינו נמחל לו לעולם עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו, וירצהו, אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחל לו”. צריך עיון אפוא מה בין גזלן, שחייב לרצות את הנגזל, לבין מזיק שאינו חייב לרצותו?

ב’לחם משנה’ ביאר שיש לחלק בין גזלן, שנהנה מן הגזילה, לבין מזיק שאין לו הנאה מן הגזילה.  חילוק זה לכאורה דחוק הוא – מה בכך שנהנה, הרי עניין בקשת מחילה לכאורה קשור לפגיעה בזולת ולא להנאה אישית?

עוד תירץ ה’לחם משנה’ שגזלן חמור יותר, כי נטל מן הקרבן בעל כורחו, תוך גרימת צער וסבל. בהמשך הדברים נרחיב את היריעה בתירוץ זה.

פגיעה אישית ופגיעה עקיפה

נראה שיש לחלק בין פגיעה ישירה ואישית בחברו, לבין פגיעה שאינה ישירה ואישית, אלא פגיעה עקיפה בלבד.

נקדים לכך מקור אפשרי לדברי הרמב”ם. בכמה מקומות בש”ס מובאת אמירת ר’ יצחק: “כל המקניט את חברו אפילו בדברים צריך לפייסו”. ר’ יצחק לומד הלכה זו מדברי הכתוב בספר משלי : “בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך נוקשת באמרי פיך כו’ עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך”. מכאן אנו למדים: “אם ממון יש בידך – התר לו פיסת יד; ואם לאו – הרבה עליו ריעים”.

רש”י מפרש (שם, וכן במשלי שם) שאם יש על האדם תביעת ממון, דהיינו “תקעת לזר כפיך”, אז “לך התרפס – התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו”. ואם לאו, שאין עליו עסקי ממון אלא “נוקשת באמרי פיך”, אז “הרבה עליו רעים לבקש ממנו מחילה”.

מכאן ניתן להבין שבמזיק ממון חברו אין צורך בבקשת מחילה, אלא די בכך שיחזיר לו את ממונו. כלומר, במקרים של נזק ממוני (“תקעת לזר כפיך”) די ב”התר לו פיסת ידך ותן לו מעותיו”. כך פסק הרמב”ם בנוגע למזיק, שאינו צריך לבקש מחילה, אלא משלם את הנזק ודיו. מנגד, בנוגע לגזלן הרי מבואר במשנה ש”אף על פי שהוא נותן לו אין נמחל לו עד שיבקש ממנו”, והוא מה שמחלק הרמב”ם בין מזיק לבין גזלן.

הסברא שבחילוק זה היא כאמור, שכאן מדובר על פגיעה ישירה ואישית – “המקניט את חברו” – ואילו כאן מדובר בפגיעה עקיפה: כיון שהבחין בנזק שאירע לרכושו, בוודאי שעלול האדם להצטער, אבל צער זה נגרם לו בדרך עקיפה, ולא בפגיעה ישירה.

בזה יובן גם עניין הגזלן, שחייב לבקש מחילה מחברו. הגזלן מוגדר כמי ש”לוקח אדם חברו בחזקה, כגון שהטף מידו מיטלטלין, או שנכנס לרשותו שלא ברצון הבעלים ונטל משם כלים” – בשוני מן הגנב, שהוא הלוקח מחברו בלי שהלה יהיה מודע לכך. נמצא שהוא פוגע ומצער את חברו בצער אישי, ולכן חייב לפייסו.

חובת תשובה בפני המקום

מדברי הגמרא (יומא הנ”ל) הקובעת שבחטאים שבין אדם לחברו אין יוה”כ מכפר עד שירצה את חברו, מבואר שלא די במה שמרצה את חברו, אלא צריך אף את כפרתו של יוה”כ כדי לכפר על עוונו.

כך משמע מדברי הרא”ש שכתב כי הקב”ה חפץ יותר במצוות שיעשה בהן גם רצון הבריות ממצוות שבין אדם לקונו. ביאר דבריו בספר קובץ מאמרים שבכל מצוות ש”בין אדם לחברו” יש גם כן חלק “בין אדם למקום”. זה הטעם בדברי הרא”ש הללו שמצוות שבין אדם לחברו חמורות יותר, כיון שיש בהם הן פן של בין אדם לחברו, והן פן של בין אדם למקום.

גם רבנו יונה כתב שאם יזיק אדם את חברו אין לו לחשוב כי אליו חטא ולא לה’ יתברך, “כי גם לה’ חטא והוא תובע את ההיזק כבעל דין”. על דרך זו הביא בספר ‘בית שאול’ בשם ספר חובת הלבבות.

ייתכן לדייק כן אף מדברי הרמב”ם , שכתב: “וכן החובל בחבירו והמזיק ממונו, אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אינו מתכפר עד שיתודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר: מכל חטאות האדם”. כן כתב בספר ‘תנופה חיים’ : “וכלשון הרמב”ם בהלכות תשובה דבעבירות שבין אדם לחבירו צריך שיעשה תשובה גם בנוגע למקום, ויתודה על חלק גבוה שעבר על מימרא דרחמנא”.

מבואר אפוא מכל מקורות אלו שגם בעבירות שבין אדם לחברו, אין די בכך שירצה את חברו וישיג את מחילתו, אלא צריך האדם אף לחזור בתשובה בפני הקב”ה, כדרך ששב בכל שאר חטאות האדם.

יה”ר שנזכה יחדיו לשנה טובה ומתוקה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך