חולה סופני – האם מותר להתפלל עליו שימות ?

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

לעיתים, אדם מתייסר במשך שנים רבות בטיפולים קשים, עניין שמעבר לכך שגורם ייסורים לחולה, גם מעיק מאוד על המשפחה ששנים צריכה להיות עימו בבתי חולים. האם במקרה זה מותר להתפלל שימות? נחלקו בכך הפוסקים בעקבות גמרא בנדרים:

א. הר”ן בנדרים סובר שאכן במקרים בהם ברור שהחולה בסוף ימות מחוליו (כנראה באופן טבעי על פי הרופאים, כי לא סומכים על ניסים חריגים), והתפילה לרפואתו תוכל לכל היותר להאריך את חייו, ניתן לבקש רחמים על החולה שימות, וכן פסקו גם ערוך השולחן המשנה הלכות  הם הביאו שתי ראיות לדבריהם:

ראייה ראשונה מהגמרא בנדרים הכותבת, שאדם שאינו מבקר את החולה – מתפלל שימות. מקשה הגמרא, האמנם וכי זה שלא ביקרו אומר שהוא מתפלל שימות?! ומתרצת שהכוונה, שהוא לא מתפלל שימות, אך גם לא שיחיה – מכל מקום רואים שהגמרא מעלה אופציה של תפילה על חולה שימות.

ראייה שנייה מהגמרא בכתובות המספרת, שכאשר רבי יהודה הנשיא חלה ונטה למות, התקיימו תפילות לרפואתו ליד ביתו. שפחתו של רבי, בתחילה הצטרפה לתפילות, אולם לאחר שראה שרבי יהודה מצטער מאוד והולך פעמים רבות לשירותים, התפללה שינצחו ‘עליונים את התחתונים’ – מוכח ממעשיה שאפשר להתפלל על החולה שימות, ובלשון הר”ן:

“נראה בעיני דהכי קאמר, פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי אפשר לו שיחיה, כדאמרינן בפרק הנושא דכיון דחזאי אמתיה דרבי (= כיוון שראתה אמתו של רבי) דעל כמה זימנין לבית הכסא ואנח תפילין וקא מצטער אמרה יהי רצון שיכופו העליונים את התחתונים, כלומר דלימות רבי.”

ב. הציץ אליעזר  חלק וסבר, שאין להתיר להתפלל על חולה שימות, וכן משמע משאר הפוסקים שלא הביאו את דינו של הר”ן ובפשטות חולקים עליו. את הראייה ממעשי אמתו של רבי דחה, שאמנם אמתו של רבי אכן ביקשה שרבי ימות  בגלל ייסוריו, אבל הרי החכמים שהיו ליד ביתו המשיכו להתפלל לרפואתו, ומסתמא יש לפסוק כמותם ולא כמותה.

עוד הוסיף וכתב, שגם חלק מהפוסקים שהתירו להתפלל על החולה שימות, התנו זאת בהמון תנאים שקשה לקיימם. השתדלות רבה בכל האפשרויות למצוא תרופה, צדקה לרפואה, לימוד תורה וכו’. כמו כן כתבו, שגם אם כל התנאים יתקיימו, הרשות להתפלל קיימת רק לאנשים שאינם קרובי משפחה של החולה, כדי שלא יראה שקרובי המשפחה רוצים במותו בגלל הטורח שנגרם להם.

גם הרב משה פיינשטיין כתב, שרק לאנשים שגדולים במעלתם מותר להתפלל שהחולה ימות (כמו למשל שפחת רבי), כיוון שאם לא התקבלו תפילותיהם והחולה יבריא, ככל הנראה משמים לא רוצים שיבריא. אבל סתם אדם אסור לו להפסיק להתפלל. ובלשונו של הציץ אליעזר:

“על כל פנים ראינו, שגם הבעל חקקי לב, לא התיר להתפלל שימות כי אם לאחרים, שאין להם שום קורבה ושום טירדא וטירחא מסביב לחולה, ואחרי מילוי כל התנאים שפורטו לעיל, אבל לא לכל אלה שיש להם איזה הטרדה מסביב למחלתו של החולה, ומוסף על זה יש מקום עיון ככל אשר הערנו לעיל גם בעצם יסוד היתר כזה גם לאחרים, אשר כאמור לא מצינו שמוזכר להלכה מיסוד זה לא בטור ולא בשולחן ערוך.”

ג. הרב שטרנבוך שנראה כדעת ביניים סבר, שעל אף שיש מקום לסמוך על דברי הר”ן ולהתפלל על החולה שימות כתב, שדין זה נכון רק במקרה בו החולה איבד את צלילות דעתו, שאז הוא אינו יכול לחזור בתשובה, אבל כאשר הוא יכול לחזור בתשובה – אין להתפלל, שהרי מחללים שבת בשביל שאדם יחיה אפילו שעה נוספת ויוכל לחזור בתשובה.

על בסיס עיקרון דומה כתב הרב זילברשטיין שהמדד הוא התועלת הרוחנית שהאדם יכול להפיק. אך בעוד שהרב שטרנבוך הסתכל על הממד האישי הרוחני של חזרה בתשובה, הוא התייחס גם למימד הכללי. למשל, במקרה בו אדם חולה יכול להשלים מניין בפרשת זכור, יש להתפלל עליו שיחיה וכן על זו הדרך.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך