חיוב מאה ברכות

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

מקור החיוב

נאמר בתורה (דברים י יב): ‘וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה’ אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ, כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה’ אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ’. רבי מאיר (מנחות מג:) דרש מהמילים ‘מה ה’ שואל מעימך’ שאדם חייב לברך בכל יום מאה ברכות. ופירש רש”י (ד”ה מה ע”פ הבנת רוב הראשונים) שאת המילה ‘מה’ צריך לקרוא ‘מאה’, וכוונת התורה לכתוב ‘ועתה ישראל – מאה ה’ אלוקיך שואל מעימך’, כלומר הוא מבקש ממך מאה ברכות ליום.

כווונת רש”י שיש דרך שהתורה נדרשת בכתיבת מילה דומה, והיא קרויה ‘אל תקרי’, וכאשר יש לחכמים קושי בהבנת המילה כפשוטה, בהכרח שרמוז כאן שחכמים ידרשו את המילה ע”פ מילה דומה. וביאר המהרש”א (ח”א שם) שהתיבה ‘מה’ לכאורה מורה שהשם מבקש ממך דבר פעוט ליראה אותו, והגמרא תמה על כך, כיצד יתכן לומר שיראת שמים הוא דבר כה פעוט? והרי הוא מצריך עבודת חיים להגיע ליראת שמים! ובהכרח שכוונת הכתוב לרמוז לדרוש את הפסוק שהכוונה ‘מאה ה’ אלוקיך שואל מעימך’.

בקרן אורה (שם ד”ה חייב) והבן יהוידע (שם) הוסיפו שע”י שהאדם מברך מאה ברכות בכל יום הוא באמת יגיע לדבקות בהשם, יראת שמים, וכל המשך הפסוק.

[וראה עוד מה שביאר המהרש”א ע”פ הסוד את ההכרח לדרשה זו. וראה בתוספות עוד כמה דרכים לבאר כיצד נלמד הדבר מהפסוק].

האם הדרשה היא דרשה גמורה

ההלכות גדולות (מצוה כה) מנה את המצוה לברך מאה ברכות כאחד מתרי”ג מצוות. אולם הרמב”ם (ספר המצוות שורש א) נחלק על כך, שהרי הוא מדרבנן, ואין למנותו במנין התרי”ג. דעת הפני אהרן (הובא בחיד”א יוסף אומץ סי’ נ) שהמחלוקת היא האם דרשה זו היא דרשה גמורה או שהיא רק אסמכתא, והתקנה היא מדרבנן. אולם החיד”א (שם) דוחה את דבריו, ומבאר שהלכות גדולות סבר שגם מצוות דרבנן הם חלק מהתרי”ג, וכפי שמנה מצוות דרבנן נוספות.

רבינו בחיי (כד הקמח ערך ברכה) הוכיח שמכך שהמקור הוא פסוק – בהכרח שהתקנה מימי משה רבינו [ראה להלן], ולדעתו זה דרשה גמורה.

להלכה: רב נטוראי גאון (הובא בראבי”ה ח”א סי’ קמו; והטור או”ח סי’ מו) כתב שהדרשה היא רק אסמכתא בעלמא. ומכיון שכך דעת הרמב”ם והטור, וכל הפוסקים לא העירו על כך כלום, להלכה למעשה המצוה היא רק מדרבנן.

מתי נתקן ומדוע

הדעות אימתי נתקן התקנה:

א. במדרש (במדבר רבה יח כא; תנחומא קרח יב; ועוד) ובגאונים (רב נטוראי גאון הובא בראבי”ה ח”א סי’ קמו ובטור או”ח סי’ מו; סדר רב עמרם גאון ברכות השחר) כתבו שבימי דוד המלך מתו בכל יום מאה איש מתושבי ירושלים, ולכן תיקן דוד המלך ברוח הקודש לברך בכל יום מאה ברכות, ובכך נפסקה המגיפה. וביארו בכך את הפסוק (שמואל ב’ כג א): ‘נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל מְשִׁיחַ אֱלֹהֵי יַעֲקֹב וּנְעִים זְמִרוֹת יִשְׂרָאֵל’, ודורשים ‘הוקם על’, כלומר דוד המלך הקים את ‘על’ – גימטרא 100, ללמד שייסד את תקנת מאה הברכות.

ב. דעת רבינו בחיי (כד הקמח ערך ברכה) והמנהיג (סי’ א) שזו תקנה קדומה עוד יותר, ומשה רבינו תיקן תקנה זו, [ולדעתם התקנה נשכחה מעם ישראל פעמיים בימי משה ובימי דוד].

ג. היראים (מצוה רנה) כתב שאנשי כנסת הגדולה תיקנו תקנה זו. [בסדר רב עמרם גאון (ברכות השחר) כתב שהוא תקנת התנאים והאמוראים, ונראה קצת מדבריו שזה לאחר אנשי כנסת הגדולה].

וכתבו המפרשים [רב עמרם גאון (ברכות השחר) והשבלי הלקט (סי’ א) רבינו בחיי (כד הקמח ערך ברכה) המנהיג (סי’ א) ועוד] שאכן תקנה זו סודרה בדורות מוקדמים ונשכחה, עד ימי התנאים והאמוראים שאז תיקנו אותה שוב. ואילו הפרישה (או”ח סי’ מו אות טז) כתב שדוד המלך גילה שיש צורך במאה ברכות, אולם חכמים מאוחרים סידר לנו מה הם מאה הברכות.

האם יש ענין להרבות בברכות או שיש ענין במספר אמה

הגר”א גנחובסקי (בני ראם סי’ לג) הסתפק, אם התקנה הוא דוקא במספר מאה, משום שיש מספר סגולי במספר זה, ומי שאין לו אפשרות ביום מסוים להגיע למספר זה אין טעם שירבה בברכות ויגיע לתשעים, משום שאין בכך קיום התקנה. או שמא התקנה הוא להרבות בברכות וראוי להגיע לפחות למאה, אך גם במקרה שלא יוכל ככל שירבה יקיים חלקית את התקנה. ומאידך מי שמרבה מעבר למאה אשרי חלקו.

והביא שהשל”ה (יומא סוף עמוד התשובה) כתב בשם סדר היום שביום כיפור שאי אפשר להגיע למאה ברכות, מכל מקום יריח בשמים פעם בשעה, ומה שאפשר לעשות יעשה, ומוכח מכך שיש ענין להרבות.

מאידך הגר”מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”ד הנהגות הגר”ח מבריסק אות מב) הביא שהגר”ח והגרי”ז מבריסק נהגו לעלות לתורה בכל שבוע לעליית המפטיר שבה יש 8 ברכות (2 על התורה, 1 לפני ההפטרה, 5 לאחר ההפטרה) כדי להשלים מאה ברכות. אולם הגרי”ז מבריסק ביום כיפור לא היה עולה למפטיר, כיון שגם אם יעלה למפטיר של שחרית ושל מנחה לא יצליח להגיע למאה ברכות, ולכן סבר שאין ענין להרבות כפי יכולתו.

לגבי הוספת ברכות מעבר למאה, כתב רב נטרונאי גאון (ברודי – אופק או”ח סי’ ט) שככל שיכול להוסיף ברכות, נותנים לו על כך עוד שכר.

כיצד מקיימים זאת למעשה

לאדם מהשורה לעיתים הדבר נראה מפחיד לחשב כל יום האם הוא מברך מאה ברכות, אולם למען האמת הדבר אינו מסובך כלל, וכמעט כל יהודי שמתפלל 3 תפילות ביום ומברך על האוכל מגיע פחות או יותר למנין של מאה ברכות, והדבר מצריך רק חשבון פעם אחת לראות כמה חסר אם בכלל ביום חול רגיל, שבת וחג, ובימים אלו הוא צריך רק לחשב להשלים את הכמות שחסרה לו. או לדקדק לעשות את העצות שכתבו הפוסקים כיצד להשלים את המנין בימים אלו, וכפי שנפרט.

מה כלול במאה ברכות

רוב הפוסקים נקטו שהחשבון מתחיל מצאת הכוכבים עד צאת הכוכבים למחרתו. אך נחלקו פוסקי זמנינו האם תפילת מעריב מוקדמת במנין של פלג המנחה, או ברכת המזון של סעודה שלישית לאחר צאת הכוכבים, שייכים ליום שלו נתקנה התפילה, או ליום הקודם או הבא. ומי שיכול במקרה כזה להשלים את הברכות, תבא עליו ברכה.

חישוב הברכות ביום חול

המשנה ברורה (סי’ מו ס”ק יד) מחשב כך: 1. המפיל. בבוקר: 2. על נטילת ידים. 3. אשר יצר. 4-6. ברכות התורה [3]. 7-22. ברכות השחר [16]. 23. ברכת ציצית. 24-25. ברכות תפילין [2]. 26. ברוך שאמר. 27. ישתבח. 28-35. ברכות קריאת שמע שחרית וערבית וברכת יראו עינינו [8]. 36-92. תפילת העמידה [19X3=57]. 93-108. בכל יום אדם אוכל 2 סעודות עם לחם, בכל סעודה יש 8: נטילת ידים המוציא וברכת המזון [4] כוס של ברכת המזון [2]. ובצום שחסר לו סעודה אחת נשאר 100 ברכות בדיוק.

נציין שהחישוב הוא לפי בני חו”ל שמברכים ברכת יראו עינינו. וכן לאשכנזים שברכת התורה נחשבים 3 ולא 2, וכן לאשכנזים שמברכים 2 ברכות על תפילין. וכן לנוהגים לברך על כוס יין בכל ברכת המזון. וכמובן לאלו שנוהגים לאכול 2 סעודות עם לחם בכל יום.

בימינו המקובל הוא לאכול 3 סעודות ביום, אמנם לא תמיד הוא עם לחם, אך אז יש עדיין מספר ברכות כפי הרכב הארוחה, מלבד מה שאדם שותה או טועם במהלך היום, וכן יש ברכת אשר יצר במהלך היום.

ולכן מסדר התפילות יש לאדם לפחות 89 ברכות לכל הדעות, ועליו להשלים 11 ברכות מהארוחות והטעימות במהלך היום ואשר יצר.

שבת וחג

בשבת אין ברכת יראו עינינו ותפילין, וכן חשבון התפילות הוא רק 4X7=28 במקום 57, ולכן חסר 32 ברכות מחשבון ה92 ברכות. מאידך יש קידוש לילה ויום שבו יש 3 ברכות, 3 סעודות שגם בלי כוס הוא 18 ברכות, ולכן יש סה”כ 78 ברכות לאשכנזים ו77 לספרדים. למברכים עם כוס בברכת המזון עוד 6 ברכות.

בחג יש רק 2 סעודות, ומצד שני יש ברכות יחודיות לחג, שהחיינו, הלל, על אכילת מצה, מרור, לולב, ישיבה בסוכה, ועוד.

השלמת הברכות בשבת וחג

בגמרא מובא שרב חייא בר אויא היה משלים בשבת וחג את הברכות החסרות בהרחת בשמים ובאכילת מגדים בין הסעודות. וכך נפסק בשולחן ערוך (או”ח סי’ רצ סעיף א). וכתב החיד”א (מחזיק ברכה שם) שמכך שהגמרא מזכירה זאת רק כהנהגת רב חייא מוכח שזה הנהגה טובה לטרוח לחפש ברכות נוספות להגיע למאה ברכות, אך אינה חובה. אמנם השדי חמד (מערכת ח כלל לד) נחלק עליו ונטה שהוא חיוב גמור. למעשה הורה הגרי”ש אלישיב (פניני תפילה עמ’ ע) שהוא מצוה ולא חובה.

הסבר המחלוקת הוא ע”פ מה שדן הגר”מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”ב סי’ קכט) האם עיקר התקנה היא שמוטל על האדם לדאוג שהוא יברך מאה ברכות, ולכן עליו למנות בכל יום כמה ברכות הוא בירך עד שמגיע למאה ברכות. אלא שחכמים כדי לסייע לנו למצוא את הברכות המתאימות תיקנו לנו את ברכות השחר, ושאר התפילות בצורה שביום רגיל נגיע למאה ברכות. או שמא להיפך כיון שיש ענין להגיע למאה ברכות תיקנו לנו סדר תפילה שבה נגיע למאה ברכות, וזה עיקר התקנה, ובשבת ויום טוב שחסר מהמנין מצינו הנהגה טובה שנהג רב חייא בר רב אויא להשלים את הברכות במה שאפשר. מסקנת הגר”מ שטרנבוך שעיקר התקנה הוא סידור התפילה, ולחשב את הברכות ולהשלימם הוא רק הנהגה טובה.

ברכה שאינה צריכה

המשנה ברורה (סי’ מו ס”ק יד) כתב שיזהר שלא לברך ברכה שאינה צריכה כדי להשלים את המנין, ועדיף שלא לברך מאשר לברך על מאכל ברכה ראשונה, ושוב לברך ברכה אחרונה כדי שיתחייב לברך שוב ברכה ראשונה ואחרונה, או מלברך על בשמים כשאינו מריח ונהנה מהם.

ולכן הורה שמי שאין לו אפשרות להשלים את הברכות יסמוך על הסוברים שברכת התורה הם חובה על כל הציבור, ומכיון שהמברך מוציא את כל הציבור ניתן לצאת ידי הברכה בשמיעת הברכה ועניית אמן על הברכה. [בקריאת התורה והפטרה עם הקריאה במנחה יש 28 ברכות].

יום כיפור

המשנה ברורה (סי’ מו ס”ק יח) כתב שביום כיפור אם נכליל את שמיעת ברכת העולים לתורה, חסר עוד 3 ברכות, ולכן ישלימם בברכת בורא מיני בשמים [או אשר יצר]. והוסיף המשנה ברורה, שאפשר בשעת הדחק לצאת בכך ששמע את החזרת הש”ץ וענה אמן, ואז יש לו 28 ברכות נוספות. וראה להלן דעת המהרי”ל לגבי יום כיפור.

אמירת אין כאלוקינו

דעת רש”י ועוד (הפרדס סי’ א; מחזור ויטרי סי’ א; רוקח סי’ שיט; שבלי הלקט סי’ א; אורחות חיים מוסף דשבת סי’ ד; כלבו סי’ לז), שכל שבח ב’אין כאלוקינו’ עולה למנין ברכה, ולא צריך דוקא ברכה בשם ומלכות אלא גם שבחים מסוימים עולים למנין, ולכן התקינו אמירת שבחים אלו. [המנהג המקורי היה לומר אין כאלוקינו רק בשבת כדי להשלים את מאה הברכות]. בימינו המנהג לומר 20 שבחים ב’אין כאלוקינו’, ולכן הרוצה לסמוך על שיטה זו יש לו עוד 20 ברכות בכל יום.

המהרי”ל (יוה”כ סי’ כד) הוסיף עוד שביום כיפור המנהג שלא לומר אין כאלוקינו, כיון שאנחנו משבחים ביום כיפור שבחים רבים כל כך בפיוטים, יש לנו כבר מאה שבחים גם ללא אין כאלוקינו.

למעשה המשנה ברורה ושאר הפוסקים כתבו שראוי להוסיף ברכות או לפחות לצאת ע”י העצות הנ”ל, מאידך המשנה ברורה (סי’ תרכב סק”ה) והפוסקים הביאו שהטעם שאין אומרים אין כאלוקינו ביום כיפור מהטעם הנ”ל, ונראה שבודאי יש מעלה בברכה ממש, אך מי שאינו יכול לפחות ראוי שיגיע למאה שבחים.

נשים

נחלקו פוסקי זמנינו האם נשים חייבות במאה ברכות, דעת הגרי”ש אלישיב (פניני תפילה עמ’ ע) והגר”ע יוסף (ילקוט יוסף דינים לאשה ולבת פ”ו) שנשים חייבות בכך, משום שאינו נחשב מצוה שהזמן גרמא, שהרי המצוה הוא על כל 24 שעות, ואין רגע שאדם אינו מחוייב במצוה זו, ואין שום סיבה לפטור נשים ממצוה מלבד מצוה שהזמן גרמא.

מאידך דעת הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה פכ”ב אות כה) הגר”ש וואזנר (שבט הלוי ח”ה סי’ כג) הגר”מ שטרנבוך (תשובות והנהגות ח”ב סי’ קכט) ועוד, שנשים פטורות מחיוב מאה ברכות, משתי סיבות, משום שאף שהמצוה היא תמידית, כל יום גורם לה חיוב מחודש, וגם זה נחשב שהזמן גורם. ובנוסף כיון שחכמים פטרו נשים מתפילה, ועיקר התקנה הוא שסידרו לנו תפילות וברכות להגיע למנין זה בהכרח שנשים פטורות.

אמנם הגרי”ש אלישיב (פניני תפילה עמ’ ע) הורה שענין זה הוא מצוה ולא חובה, ולכן גם לנשים רצוי שאם הדבר אפשרי יתאמצו להשלים את המאה ברכות או יאמרו אין כאלוקינו, אולם בודאי שאשה המטופלת בילדים ופטורה מתפילה, ולכן אינה מתפללת שמונה עשרה 3 פעמים אינה חייבת לאכול בכמות שיחייב אותה להשלים את כל הברכות.

קטנים

הגרי”ש אלישיב (פניני תפילה עמ’ ע) נשאל האם יש חיוב לחנך קטנים להקפיד על מאה ברכות, והשיב שקודם יש לחנכם לדברים יותר חשובים.

סיכום

ענין זה של מאה ברכות הוא ענין חשוב מאד, והפוסקים (ב”ח או”ח סי’ מו; פרי מגדים משב”ז שם) כתבו שהדבר מצילך את האדם מסכנת מיתה ח”ו. וכן היה הגרש”ז אויערבך (הליכות שלמה פכ”ב ארחות ההלכה 92) מייעץ לאנשים חולים להתחזק במאה ברכות. וכן כתבו הקרן אורה הבן איש חי והגרש”ז אויערבך שהקפדה על כך גורמת לאדם ליראת שמים, ודבקות בהשם וללכת בכל דרכי התורה, כמשמעות הדרשה בגמרא.

עיקר ההקפדה והדקדוק בענין זה הוא ע”י אמירת התפילות והברכות הקבועות. יש מצוה נוספת מיוחדת להשתדל לחשב פעם אחת האם בסדר יומו הרגיל מגיע למאה ברכות ביום רגיל, בשבת וחג, ואם חסר כמה חסר, ולתת את הדעת להשלימם, למשל ע”י קביעת עונג שבת בזמן מסוים שבו יהיה כיבוד מכל מיני הברכות, וכן הרחת בשמים וכדומה. למי שהדבר קשה יקפיד לשמוע את ברכות העולה התורה ולענות אמן, וכן יקפיד לומר אין כאלוקינו. ואם אין לו אפשרות לפחות יקפיד על שמיעת חזרת הש”ץ.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך