כוח הדיבור (לפרשת בראשית)

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

ויהי האדם לנפש חיה – כח הדיבור

בדברי רש”י בפרשת בראשית (ב’, ז’) על הפסוק: “וייצר ה’ א’ את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה” ומבאר רש”י: “אף בהמה וחיה נקראו נפש חיה, אך זו של אדם חיה שבכולן, שנתווסף בו דעה ודיבור”.

מדרגת האדם גבוהה הרבה מעל בעלי החיים משום שנוספו אצלו הדעה והדיבור. שני כלים אלו נצרכים זה לזה. גם בין הבהמות ישנה שפה כלשהי, אך אין להם את כח הדיבור המסוגל לחבר בין שניים, משום שאין להם דעה. הדיבור הוא הביטוי לדעה שיש באדם.

הגר”א בהקדמתו למשניות ביאר את סמיכות הפסוקים בקהלת “עת לדבר ועת לחשות עת לקרוע ועת לתפור”, שכדרך התופר המחבר את שני חלקי הבד זה לזה, כך גם הדיבור מקשר בין שני בני אדם ומחברם זה לזה. ואילו השתיקה הנובעת מתוך שנאה מרחיקה ביניהם כדרך הקורע בד שלם לשני חלקים.

והנה, כח הדיבור לא ניתן לנו ככלי לבניית חברה אנושית גרידא, אלא אף יחסנו אל הבורא בנוי על כח הדיבור. בתפילה צריך דווקא לדבר אל השם יתברך!

וכן בתורה, “ר’ חנינא בן תרדיון אומר…שניים שיושבין ויש ביניהן דברי תורה שכינה שרויה ביניהם…אחד שיושב ושונה בדברי תורה מעלה עליו הכתוב כאילו קיים את כל התורה” ומעיר המהר”ל שלגבי אחד ש”שונה” לא נאמר ששכינה שרויה עליו מה שא”כ לגבי שניים, והטעם הוא ששניים הלומדים הרי הם מדברים בדברי תורה וזו תורה שלימה המביאה להשראת השכינה, הוא אשר אמרנו שהדיבור הוא כח לחיבור ודבקות.

אולם בחינה נוספת יש לדיבור, מהותו של האדם ניכרת מתוך דיבורו. שלמה המלך ע”ה אמר “מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו” – את הכסף הטהור ניתן לגלות ע”י הוצאת הסיגים במצרף, את הזהב הטהור מוצאים אחר שהכניסוהו לכור, ואת מהותו של האדם ניתן להכיר לפי מהללו – לפי הדברים אותם הוא משבח, מעריך ונותן חשיבות רבה.

מוסיף המדרש וכותב: “הדיבור הוא כינור. הצליל הנעים של הכינור לא בא מהמיתרים לבד, אלא מהתהודה של הארגז שעליו הם נמתחים. כך הצליל של הדיבור אינו בא מהמילים לבד אלא הרוח ממללא (הנשמה) היא היוצרת את הרושם המיוחד של הדברים.

התינוק מפטפט מילים בעלמא – זהו דיבור בלי דיעה. התינוק מתחיל בזה לשלוט על “מכשיר הקשר” עם סביבתו, אבל הוא עצמו עדיין אינו האומן היודע להשתמש במכשיר אל-נכון. האדם, שהוא כבר בר דעת ויודע להתייחס אל סביבתו וגם רוצה להתחבר עם בני אדם, בפיו נהיה כח הדיבור מכשיר יעיל המקשרו עם מי שהוא רוצה. הרי הדיבור הוא מכשיר-קשר, וצריך אומנות כדי להשתמש בו. עומקו של עניין זה נלמד בחז”ל:

“אמר ר’ יצחק: מאי דכתיב האמנם אלם צדק תדברון מישרים תשפטו בני אדם? מה אומנותו של אדם בעולם הזה – ישים עצמו כאילם. יכול אף לדברי תורה – תלמוד לומר צדק תדברון. יכול יגיס דעתו – תלמוד לומר מישרים תשפטו בני אדם” (חולין פ”ט, ע”א).

הרי אומנותו של אדם בעוה”ז היא – לשים עצמו כאילם! האומנות היא דווקא לא להיות פטפטן! הן זה צריכים ללמוד: מן אז שהתינוק יודע לדבר, הוא מפטפט ככל העולה על רוחו. לשתוק צריך ללמוד, כי השתיקה היא אומנות גדולה, ודווקא בה ניכר הבר דעת… בתורה צריך לדבר אבל גם בתורה, אם מרגיש קצת שיגיס דעתו, כבר צריך לעצור ולחזור לישרותו, כי הדיבור בתורה צריך להיות מכשיר טהור מאוד!

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך