לשמוע קול שופר

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

המצווה הבסיסית של יום ראש השנה הבא עלינו לטובה היא כמובן תקיעת השופר.

מצווה זו לא נתפרשה בתורה, אולם חז”ל לומדים אותה מלשון הכתוב שמכנה את יום ראש השנה “יום תרועה” – “יום תרועה יהיה לכם” . במקום אחר נאמר בכתוב “והעברת שופר תרועה בחודש השביעי” – ומכאן שה”תרועה” של דברי הכתוב היא קול שופר .

גם פרטי המצווה לא פורטו בתורה, וחז”ל לומדים אותם בדרכים שונות מדברי הכתוב. במאמר הנוכחי נעסוק בכמה מפרטי הדין של צורת תקיעת השופר. למה תוקעים אנו מספר כה רב של תקיעות כדי לקיים את המצווה? מניין מקורן? מהו אורכה של תקיעה ושל תרועה? מה דינם של הפסק בין התקיעות? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

סדר תקיעות של שלש שלש

במשנה נאמר: “סדר תקיעות שלש של שלש שלש”. הכוונה היא שכאשר תוקעים את השופר של ראש השנה יש לתקוע שלש סדרות של קולות, ובכל אחת שלש תקיעות: תקיעה, תרועה ותקיעה.

הסדר של תקיעה-תרועה-תקיעה – כלומר, החובה להקדים את התרועה של התורה בתקיעה וכך לתקוע תקיעה אחריה – נלמד על-ידי חכמים מדברי הפסוק : “והעברת שופר תרועה בחודש השביעי… תעבירו שופר בכל ארצכם”. המילה “תעבירו” נדרשת כקול ארוך, והיא מופיעה הן לפני זכרה של התרועה, והן לאחריה. מכאן למדו חז”ל שיש לתקוע את התרועה בין שתי תקיעות (או “פשוטות”).

סדר זה נקרא תר”ת – תקיעה-תרועה-תקיעה. במקום אחר נחלקו חכמים אם הסדרה של תר”ת הינה מצווה אחת (רבי יהודה), או שמא כל תקיעה ותרועה היא מצווה בפני עצמה (חכמים).

את הסדרה תקיעה-תרועה-תקיעה יש לכפול שלש פעמים. הלכה זו נדרשת בברייתא מהופעתה המשולשת של המילה “תרועה” בכתובים: “והעברת שופר תרועה”, “שבתון זכרון תרועה”, “יום תרועה יהיה לכם”. על-פי שתי ברייתות שונות המובאות בגמרא, נחלקו הראשונים אם כל תשעת הקולות הם חובה מן התורה , או שמא רק שלשה קולות הם מן התורה.

קול בכייה של תרועה

המילה “תרועה” מיתרגמת על-ידי התרגום כקול בכייה, ומכאן שמדובר בקול שבור, מעין קול של בכי. ואולם, נחלקו התנאים אם הכוונה היא ל”גנוחי גנח” – השברים שלנו, דהיינו קולות ארוכים שעולים ויורדים, או ל”ילולי יליל” – התרועה שלנו, קולות או “כוחות” מהירים וחדים. ספק שלישי הוא האפשרות שקול התרועה מהווה שניהם – מעבר מגניחה ליללה (אין צד של מעבר מיללה לגניחה, שכן אין דרכו של האדם הבוכה לעבור מקול יללה לקול גניחה).

מפני הספק תיקן רבי אבהו לתקוע תשר”ת תש”ת תר”ת, כדי לצאת ידי הדעה שתרועה שלנו היא תרועה של התורה, ודעה ששברים שלנו היא תרועה של תורה, ודעה ששברים תרועה הם תרועה של התורה. נחלקו הראשונים בהסבר דברי התנאים ותקנת רבי אבהו. את הסדר הזה אנו מקיימים שלש פעמים, דהיינו סך הכל שלושים קולות.

לדעת הרמב”ם נראה שרק אחת מן הדרכים היא הנכונה, ואנו מקיימים את כולם כדי לצאת ידי ספק: “תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגליות ואין אנו יודעין היאך היא, אם היא היללה שמיללין הנשים בנהייתן בעת שמיבבין, או האנחה כדרך שיאנח האדם פעם אחר פעם כשידאג לבו מדבר גדול, או שניהם כאחד האנחה והיללה שדרכה לבא אחריה הן הנקראין תרועה, שכך דרך הדואג מתאנח תחלה ואחר כך מילל, לפיכך אנו עושין הכל”. כך גם מובא בשולחן ערוך (תקצ, א-ב).

מנגד, לדעת רב האי גאון  מפרש שדברי התנאים משקפים שתי מסורות שונות לגבי תקיעת שופר. יש מקומות שתקעו שברים, ויש מקומות שתקעו תרועה. שתי המסורות אינן חולקות זו על זו, ולשתיהן ניתן לצאת ידי חובה – גם בשברים וגם בתרועה. רבי אבהו לא רצה שיראה שכביכול עם ישראל נחלק בתקיעת שופר, ולכן תיקן תקנה אחידה לכל ישראל.

הפסק בתקיעות השופר

לכאורה יש דרך קלה יותר לקיים את מצוות תקיעת השופר, גם בהינתן ספק ביחס לאופייה המדויק של התרועה. ניתן, לכאורה, לתקוע שלש סדרות של תשר”ת – תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה – ובכך לצאת ידי כולם, שכן בתשר”ת יש גם שברים, גם תרועה, וגם שניהם יחד?

בגמרא מוסבר שאין לעשות כן, מפני שאם המצווה היא לתקוע שברים לבד, אזי קול התרועה מהווה הפסק ופוסל את הסדר. כך אם המצווה היא להשמיע קול תרועה לבד, קול השברים מפסיק ופוסל. לכן, יש לתקוע שלש סדרות של קולות, שלש פעמים. מכאן אנו למדים שקול תקיעה עלול להוות הפסק ולפסוק את סדר התקיעות . ואולם, פרטי הדין של הפסקה בין התקיעות תלויים במחלוקת בין הראשונים, שהתפתחה מתוך מעשה שהיה בשנת 1144 (למניינם).

לאחר שתקע שתי סדרות כשרות של תשר”ת, בעל התוקע בעיר מיינץ עשה טעות: במקום לתקוע שברים-תרועה, הוא תקעה שני כוחות של שברים, ולאחר מכן פתח בקול תרועה. הוא מיד הבחין בטעותו, והפסיק את תקיעת התרועה לאחר קול קצר אחד בלבד. השאלה הייתה איך להמשיך – שאלה שגררה ויכוח בין המתפללים ואף בין הפוסקים.

היו כאלה שצידדו שיש לחזור על הסדר כולו, שנפסל בהפסק. ואולם אחרים סברו שאין צורך בכך. טעם אחד לכך הוא שרק קול שיש לו מעמד הלכתי – קול שופר כשר – יכול להוות הפסק. קול שאינו לא שברים, לא תרועה ולא תקיעה, אינו מהווה הפסק. טעם נוסף הוא כי גם כאשר צריכים לחזור על קול תקיעה, אין צורך לחזור על הסדר כולו, אלא רק על התקיעה שקדמה לקול השגוי.

להלכה, דעת הרמב”ן שהפסק בשהייה או הפסק בדיבור אינו מהווה הפסק בתקיעות, אבל הפסק בקול שופר – כל קול – נחשב להפסק. הסברא בדעה זו היא שיש להקפיד שלא יהיה שום הפסק בין התרועה (או השברים) לבין התקיעה שלפניה ואחריה.

מנגד, הרא”ש מחלק בין קול מעניין התקיעות, שאינו פוסל את הסדרה, לבין קול שאינו מעניין התקיעות, הפוסל את הסדרה. כלומר, לדעת הרא”ש כל קול שהתוקע תקע כדי לקיים את מצוות התקיעות, אפילו אם נפסל ואין מקיימים בו את המצווה, אינו נחשב הפסק ואינו פוסל את התקיעות. רק אם תקע תקיעה שאינה מעניין התקיעות – למשל אם תקע שברים במקום תרועה, נפסל הסדר. כך התוקע תרועה פעמיים, התרועה השנייה אינה מעניין המצווה, ופוסלת את התקיעות.

דעה שלישית היא דעת הראב”ן. לדעתו, רק קול שכשר לתקיעה מהווה הפסק ופוסל את הסדרה, ואילו קול שאינו כשר לתקיעה אינו נחשב הפסק ואינו פוסל את הסדרה. כלומר, רק תקיעה, שברים ותרועה בשיעור כשר פוסלים את הסדרה; כשאין בהם שיעור כשרות אין הם פוסלים את הסדרה.

להלכה, פסק השולחן ערוך כשיטת הרא”ש שקול שנועד לצאת ידי חובה אינו מפסיק. המשנה ברורה מביא שיש המחמירים שכל קול באמצע התקיעה פוסל, ויש לחזור עליה .

אורך התרועה

לדעת רש”י אורך התרועה צריך להיות רק כאורך שלשה כוחות. בעלי התוספות חולקים לעניין זה וסבורים שהתרועה חייבת להיות לפחות בעלת תשעה כוחות. כיון שלכל הדעות מותר להאריך את התרועה ואין לה שיעור מלמעלה, נוהגים לתקוע תרועה בת לפחות תשעה כוחות המקיימת את המצווה לפי כל הדעות.

אם תקע תרועה בת פחות מתשעה כוחות קיים את המצווה לדעת רש”י (בתנאי שיש בה לפחות שלשה כוחות). המשנה ברורה פוסק שאמנם לכתחילה חובה לנהוג לחומרא כדעת הריב”א והריב”ם, אך בדיעבד אין צורך לחזור.

אם כן חוזר בעל התוקע על התרועה, יש לחזור אף על התקיעה שלפניה. הסיבה לכך היא שלפי דעת רש”י, התקיעה הקצרה (בת שלשה כוחות ומעלה) היא קול כשר, כך שאם לא יתקע שוב קול תקיעה, נמצא שתקע שתי תרועות ברצף.

קול השברים

קול השברים חייב לכלול לפחות שלשה קולות שבורים, כל אחד “שבר”. השבר צריך להיות לפחות באורך של שלשה כוחות (של תרועה) – כך שקול השברים הוא סך הכל באורך של תשעה כוחות . יש דעות שניתן לתקוע קול שברים קצר מכך, ויש קהילות שנהגו שברים באורך של ששה כוחות.

יש פוסקים הסבורים שקול השברים צריך להיות בעל צליל עולה ויורד. בכך נבדל קול השברים מקול התקיעה לא רק באורכו, אלא אף במהותו. שברים אלו נקראים בתואר “טו-או-טו”, “או-או-טו” או “טו-או-או”. רבים מבין קהילות אשכנז כיום נוהגים כך.

ואולם אחרים כתבו שהשבר צריך להיות חלק, ללא שינוי בצליל, ומהווה בפועל “תקיעה קצרה”. כל קהילה תנהג בכך כפי מנהג הקהילה.

התקיעה

מהו אורכה של תקיעה? לדעת רובם של ראשונים אורך התקיעה צריך להיות כאורך התרועה (או השברים, או שברים-תרועה) הסמוך לו.

למשל, ניתן לתקוע קול שברים-תרועה תוך בערך שלש וחצי שניות. מכאן שהתקיעה הקודמת לשברים-תרועה צריכה להיות באותו אורך . כיון שנחלקו הדעות באורכם של קול שברים וקול תרועה, כפי שנתבאר בדעות רש”י והריב”א, גם אורכה של התקיעה תהיה תלויה במחלוקת.

להלכה, נקטו הפוסקים שקול התקיעה בסדר תשר”ת יהיה לכתחילה קצת יותר מי”ח כוחות, ואילו בסדרי תש”ת ותר”ת יהיה קול התקיעה לפחות באורך תשעה כוחות.

שופר של תשובה

ראש השנה אינה יום של עצב. להיפך, הוא יום חג. אם כן, למה משמיעים קול תרועה, שהוא קול של בכי?

התשובה מרומזת בדברי הרמב”ם המפורסמים : “אף על פי שתקיעת שופר בראש השנה גזירת הכתוב, רמז יש בו: כלומר עורו עורו ישנים משינתכם, והקיצו נרדמים מתרדמתכם; וחפשו במעשיכם וחזרו בתשובה, וזכרו בוראכם. אלו השוכחים את האמת בהבלי הזמן, ושוגים כל שנתם בהבל וריק אשר לא יועיל ולא יציל – הביטו לנפשותיכם, והטיבו דרכיכם ומעלליכם; ויעזוב כל אחד מכם דרכו הרעה, ומחשבתו אשר לא טובה”.

קול השופר מהווה קריאה לתשובה – לתקן את מעשנו ואת דרכנו הלא טובים, ולחזור אל ה’. אנו משמיעים קול תרועה של בכי ויללה כביטוי לחרטה על חטאנו, ומתעוררים לחזור בתשובה. כך, בס”ד נכתבו אנו, כל בית ישראל, בספר החיים, ספרם של צדיקים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך