קנין חצר

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

אופן קנין חצר

חצרו של אדם קונה לו במכר במתנה ובמציאה, ובלבד שתהא חצר המשתמרת או שיהיו הבעלים עומדים בצידה. ובגדר חצר המשתמרת נחלקו המחבר והרמ”א, לדעת המחבר החצר צריכה להיות משתמרת לדעת הלוקח דוקא, שחצר צריכה להיות דומה לידו של האדם או לשלוחו, שהם משתמרים לדעתו או לדעתו של שלוחו שהוא כמותו. ודעת הרמ”א היא שבמכר ומתנה די בכך שהחצר משתמרת לדעת המוכר או הנותן, לפי ששמירת המוכר חשובה כשמירת הקונה. (חצר המשתמרת לדעת המוכר היא חצר שהלוקח שכר מהמוכר ויש גם למוכר חפצים המונחים שם, ולכן זה נקרא משתמר לדעת המוכר, שהרי גוף החצר היא שלו והוא נכנס ויוצא שם – נתיבות המשפט ס”ק ב’ בביאורים). וכתב הרמ”א שכך נראה להורות. אמנם הש”ך מביא שדעת רוב הפוסקים הם כדעת המחבר ולא כדעת הרמ”א, והש”ך מכריע שזה נקרא ספיקא דדינא. עוד נחלקו בגדר עומד בצידה, לדעת המחבר די שיעמוד בצד החצר, ולדעת הרמ”א צריך שיעמוד ממש בתוכה

ובקנין חצר קונה הלוקח משעה שקיבל עליו המוכר למכור, ואפילו שהלוקח עדיין לא מדד ולקח את הדברים שהוא קונה, ובתנאי שפסקו דמים ביניהם.

בגדר קנין חצר נחלקו הראשונים אם הוא מטעם שליחות או מטעם יד, לדעת הרי”ף והרא”ש חצר המשתמרת מצד עצמה קונה מטעם שליחות, כי חצר דומה לשליח שהוא משתמר לדעת עצמו, אמנם חצר שבעליה עומד בצידה קונה מטעם יד, הואיל והוא סמוך לחצרו הרי היא כידו הסמוכה לו, והר”ן כתב שאי אפשר לומר שחצר קונה מטעם שליחות, שאם כן איך אפשר לקנות מציאה בחצר, והרי צריך שיהיה שלוחו של בעל הממון ובמציאה הרי אין בעל ממון, ומזה מוכיח הר”ן שגם חצר שאין הבעלים עומד בצידה קונה מטעם יד, לפי שדרך אדם להניח חפציו בחצר, ומכיון שחצירו משמשת אותו כידו היא חשובה כידו הארוכה.

נמצא שבעומד בצד חצירו הכל מודים שקונה מדין יד, ולא נחלקו אלא בחצר המשתמרת שאינו עומד בצידה אם קונה מטעם יד או שקונה מטעם שליחות. קטן אינו קונה בקנין חצר שאין לו שליחות שהרי אין שליחות לקטן, וגם אין לו יד כיוון שצריך יד המשמרת וקטן אין לו דעת לשמור (למעט קטנה שלומדים מגזירת הכתוב לענין גט שקונה משום יד, ולא חילקה התורה בין גדולה לקטנה), ואמנם לענין קנין חצר בגוי יהיה תלוי במחלוקת הפוסקים, שאם נאמר שחצר קונה מטעם שליחות הרי לגוי אין דיני שליחות, אך להדיעות שחצר קונה מטעם יד הרי יש יד גם לגוי (נתיבות המשפט בפתיחה)

קנין ד’ אמות

במציאה יש דין שארבע אמות של אדם קונות לו. וכתב הרמ”א יש אומרים שכן הוא הדין לגבי קנין ולא רק לגבי מציאה. וביאר הסמ”ע שהסברא של הרמ”א היא שקנין עדיף ממציאה כיון שדעת אחרת מקנה אותו, ואם לגבי מציאה מועיל קנין ד’ אמות, ודאי שזה מועיל לגבי קנין

והסמ”ע הביא מחלוקת הפוסקים במקרה בו הכלי קדם ללוקח בתוך ארבע אמות, שבמקרה זה יש פוסקים שהוא לא קנה בקנין ארבע אמות, אבל הרמ”א סתם בזה והוא חולק על זה.

קנין חצר בחצר של אחר

גם באופן שהחפץ מונח ברשות המוכר יכול הקונה לזכות בו מדין חצר, ובתנאי שישכור או ישאל את המקום שמונח בו החפץ. כמו כן באופן שהחפץ מונח ברשות אחרים יכול לזכות מדין חצר גם על ידי דיבור, דהיינו שבעל החצר יקבל עליו לזכות עבור הקונה את החפץ המצוי בחצירו, ובלבד שיהיה מדעת המוכר, אבל ברשות המוכר לא מועיל דיבור, כיוון שאין אדם יכול לזכות בשלו לאחרים , ולכן הוא יכול לזכות רק בדרכי הקנינים על ידי קנין שכירות או שאלה.

קנין חצר בכליו של קונה

כליו של אדם קונים לו מדין חצר, ובתנאי שהכלי עומד במקום שיש לו רשות להניחו שם, כגון בסימטא או בחצר של שניהם, ואז הוא קונה כאילו הוא בתוך חצירו, אבל אינו קונה בכלי העומד ברשות הרבים או ברשות המוכר שאין לו רשות להניחו שם, משום שהכלי בטל לרשות. והרמ”א מביא בשם יש אומרים שבדבר החסר מדידה אינו נקנה בכלי אלא לאחר המדידה, והטעם משום דבדבר המחוסר מדידה אין דעת הלוקח לקנות בכליו לפני המדידה, ולכן צריך למדוד או שיאמר לו המוכר זיל וקני שבמקרה זה הוא קונה, אמנם אין המדידה מעכבת אלא דוקא בקנין כלי המונח בסימטא שהוא קנין גרוע, אבל בשאר קנינים או בכלי המונח במקום שיש לו רשות להניחו שם בזה נקנה בכלי גם ללא המדידה וללא שאמר לו המוכר זיל קני.

ובאופן שהמוכר אמר לו לך וקני בכלי זה, אזי קונה הלוקח גם בכלים שלו המונחים ברשות המוכר, כיוון שאנו אומרים שאם המוכר אמר לו לך וקנה, הרי הוא מגלה בדעתו שאינו מקפיד על מקום הנחת הכלי (סמ”ע ס”ק יא’), ולכן מועיל בזה דיבור למרות שביארנו לעיל שברשות מוכר לא מועיל דיבור של המוכר שיוכל לקנות על ידי דיבורו בקנין חצר, וכאן הסיבה שהדין שונה כי סוף סוף הכלי הוא של הלוקח. והש”ך כתב שבאופן שהמוכר נתן ללוקח רשות להניח את כליו גם בזה קונה, ומאותה סיבה שאין המוכר מקפיד על מקום הנחת הכלי

וכן אם קנה גם את הכלי מהמוכר, כגון שקנה לפני כן את הכלי בהגבהה ולאחר מכן הניחו ברשות המוכר, לפי שאנו אומרים שבאותה הנאה שקנה ממנו גם את הכלי שהחפץ מונח בו, אז המוכר משאיל לו גם את מקום הכלי כדי שיקנה את החפץ שבתוכו.

קנין חצר בכליו של מוכר ברשות לוקח

אם היה החפץ מונח בתוך כלי של המוכר, אין הלוקח קונה אפילו שזה החצר שלו, משום שהכלי מפסיק בין החפץ לרשות ואינו נחשב מונח בחצר, ואינו בטל לרשות שבה הוא נמצא, ואפילו אם המוכר אמר ללוקח לך וקנה לא קנה , לפי שאינו קונה את הכלי בדיבור (יש אומרים הובא ברמ”א). אמנם אם הלוקח משך את הכלי של המוכר שהחפץ מונח בו, במקרה זה קונה הלוקח במשיכה, משום שבקנין משיכה אנו אומרים שהכלי הוא בטל לחפץ המונח בו.

קנין בלי שסיכמו את מחיר המקח

אין הקנין חל אלא אם כן פסקו המוכר והלוקח את דמי המקח לפני עשיית הקנין, או שיש למקח מחיר קבוע, כגון כלים שיש להם מחיר קבוע לעולם , או באופן שהתנו ביניהם למכור כפי שישום אותו פלוני אחר הקנין, אבל בלי פסיקת דמים לא סמכה דעתם למכור ולקנות, שמא לא יסכימו על סך הדמים וייבטל המקח

זמן חלות הקנין בדבר הנמכר במדידה

דבר הנמכר במדידה כגון תבואה או פירות, והמוכר לא גילה בדעתו שהוא מקפיד על מכירת כל המקח יחדיו, במקרה זה כל חלק מהמקח נקנה ללוקח מיד לאחר שנמדד ונעשה בו קנין המועיל, ואינם יכולים לחזור בהם, לפיכך הבא לקנות כור חיטים והחל למדדו בכלי של סאה, כל סאה שנמדדה נקנית ללוקח. ואם גילה המוכר בדעתו שהוא מקפיד על מכירת כל המקח יחדיו, כגון שפסק המוכר את דמי כל המקח ביחד, היינו שבא לקנות כור פירות ואמר שמוכר לו כור בשלושים, לדעת הרמ”א במקרה זה אינו קונה חלק ממנו אפילו אם משך או הגביה עד שימדוד את כולו, שמכיון שפסק המוכר דמים על הכור כולו ולא על כל סאה בנפרד, הרי גילה בדעתו שהוא מקפיד למכור את הכל בבת אחת, ואינו חפץ למכור חלק, משום שלדמי כולו הוא צריך, ולדעת המחבר גם במקרה זה הלוקח קונה כל חלק מהמקח מיד לאחר שנמדד ונעשה בו קנין,

והסמ”ע מבאר את דעת המחבר, שכל מה שאנו אומרים שבאופן שהמוכר גילה בדעתו שרוצה למכור את הכל יחד ניתן לחזור מהמקח קודם שמדד את הכל, זה רק באופן שהמוכר הכניס את החלק המדוד לתוך הכלי של המוכר העומד בסימטא או בחצר של שניהם, שבאופן זה שלא נכנס המקח לרשות הלוקח לגמרי, בזה מקפיד המוכר שהלוקח לא יקנה עד שימדוד כולו, אבל באופן שהמוכר הכניס את החלק המדוד לתוך הכלי של הלוקח בכלי העומד ברשות הלוקח, במקרה זה קונה הלוקח כל חלק מהמקח מיד לאחר שנמדד ונעשה בו קנין, שמאחר ויש כאן תרתי לטיבותא גם כליו של לוקח וגם רשות לוקח, לכן יש כאן גמירות דעת מלאה לקנין.

ואם מתחילת דברי המוכר משמע שמקפיד על מכירת כל המקח כאחד, ומהמשך דבריו משמע שאינו מקפיד, כגון שאמר המוכר כור בשלושים סאה בסלע אני מוכר לך, (שבתחילה פוסק את דמי המקח כולו ואחר כך פוסק מחיר של כל מידה לבד), לדעת המחבר הרי הוא קונה מיד כל חלק מהמקח שנעשה בו קנין, כיון שהזכיר בדבריו פסיקת דמים על כל סאה, ומספק אין לומר שהוא מקפיד על מכירת כל הכור יחד. ולדעת הרמ”א באופנים אלו יש ספק אם הדיבור הראשון הוא העיקר או הדיבור האחרון, ולכן הולכים אחר המוחזק במעות, ואם הלוקח הוא המוחזק במעות, אף על פי שכבר מדד חלק מהמקח יכול הוא לחזור בו.

קנין הלוקח על ידי מדידה (כוונה לקנין)

אם משך הלוקח בהמה כדי לקנות את החפץ שעל גבה, לא קנה את החפץ, והטעם משום שמשיכת כלים היא בגרירתם דווקא ולא בהולכתם על גבי בהמה (סמ”ע סימן רב’ סעיף קטן כה’).

מעשה מדידה כשלעצמו אינו מועיל לקנין לדעת המחבר, ואפילו באופן שהלוקח מודד והרי במעשה המדידה ישנו גם משיכה, הטעם הוא משום שהלוקח לא התכון לקנות בקנין משיכה אלא רק למדוד, ומדידה אינה קנין המועיל כאן.

ולדעת הרמ”א אם המוכר מדד אין המדידה קנין כשלעצמו, אבל אם מדד הלוקח הרי הוא קונה במעשה המדידה, שהרי במעשה המדידה הוא הגביה או משך, ואף על פי שלא התכוין לקנות במעשה זה של המדידה, בכל זאת סובר הרמ”א כי די בכך שהוא מתכוין לקנות את החפץ, ולא אמרו שמעשה הקנין בלא כונה אינו קונה אלא באופן שלא נתכוין לקנות כלל, כגון בעודר בנכסי הגר וסבור שהם שלו, אבל כאן שנתכוין לקנות במדידה, מועיל קנינו מטעם הגבהה או משיכה (ט”ז בשם הרעק”א)

נטל מוצרים בחנות כדי לקנות, ולפני ששילם נפל המוצר מידו וניזוק

המוריד מוצר מהמדף בחנות ועדיין לא שילם עליו, נראה פשוט דאין המוצר קנוי לו, שהרי עדיין לא נתכוין לקנות עד שישלם, ומעשים שבכל יום שלאחר שנותן המוצר בסלו חוזר בו ומחזירו למקומו שלא ברשות המוכר,ולפי זה אם קרה שהמוצר נפל מידיו אינו חייב עליו, {ואין לחייבו משום מזיק שהרי לכאורה אדם המזיק חייב אפילו באונסין, דאין נחשב אדם המזיק אלא במזיק בגופו או בכוחו, אבל אם נשמט הכלי מידיו אינו חייב משום מזיק – מחנה אפרים הלכות שומרים סימן לט’ ושיח’}. אמנם לאחר ששילם בקופה עבור המוצר, אז כבר יש כאן כוונה לקנות כדי שזה יהיה שלו, ולכן הוא קונה את זה גם אם לא משך או הגביה , לפי שבכסף לבד קונה מדין סיטומתא

קנין בכלי מדידה של איש אחר

כלי של אחר שהושאל למוכר ולקונה לצורך מדידה, דינו ככלי של מוכר עד שיתמלא כל הכלי, ולאחר מכן דינו ככלי של לוקח, לפי שדעת המשאיל היא להשאיל את הכלי למוכר למדוד בו, ולאחר שיתמלא בדעתו להשאילו ללוקח

לקח חפץ מהמוכר כדי לבודקו ונאנס בידו

הנוטל חפץ מהמוכר על מנת לבקרו הרי הוא חייב באונסי החפץ משעה שנטלו, שמכיון שמשכו או הגביהו על מנת לקנותו הרי הוא קונה אותו מיד עד לשעה שבה יחליט להחזירו למוכר, ומכיון שקנאו אין המוכר יכול לחזור בו אם ייטב המקח בעיני הלוקח, ואין הדברים אמורים אלא במקח שדמיו קצובים, ושהוא חביב על הלוקח, וכן צריך לומר שמגביהו בפירוש על מנת לקנותו אם ייטב בעיניו. והסמ”ע מביא את שיטת הרא”ש שחולק וסובר שאין צריך שיכוין לקנותו, אלא כיון שנטלו על מנת לבקרו, אנו תולים שהוא הגביה את זה בכדי לקנותו לכשייטב בעיניו

וכל הנידון בזה שקנה לוקח הוא רק לגבי חיוב אונסין, אמנם אם הלוקח רוצה הוא יכול לחזור בו ולומר למוכר אני לא הגבהתיה אלא לקנותה כשייטב בעיני, והנה לא טוב הוא בעיני (סמ”ע)

אמנם אם המוכר והלוקח פסקו דמים על המקח, במקרה זה הלוקח חייב באונסין אפילו בלי תנאים אלו של דמים קצובים ומקח חביב, שמכיון שפסק את דמי המקח, מן הסתם נטלו כדי לקנותו אם ייטב בעיניו, ובלבד שיגביהנו הלוקח אחר הפסיקה (וזו כוונת המחבר במה שכתב אבל חפץ שהמוכר קץ בו הוא ברשות המוכר עד שיפסוק דמים, והיינו עד שיפסקו שניהם את דמי המקח בפירוש, ואין צריך מקח חביב ודמים קצובים אלא רק באופן שלא פסקו דמים).

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך