כיצד נבחר דוד להלחם עם גולית?

עורך: צוות יהדות
1 תגובה

 גלית הפלשתי – הגיבור, המשוריין והאימתני, התייצב מול מחנה ישראל ודרש: “ברו לכם איש וירד אלי, אם יוכל להלחם איתי והיכני – והיינו לכם לעבדים. ואם אני אוכל לו והכיתיו – והייתם לנו לעבדים ועבדתם אותנו” (שמואל א’, י”ז). דברים אלו היכו בתדהמה את מחנה ישראל: “וישמע שאול וכל ישראל את דברי הפלשתי האלה, וייחתו ויראו מאד”.
שאול, שעמד בראש המחנה, לא מצא אדם שיוכל להתייצב מול גלית שחרף את מערכות ישראל. גלית, שהופיע מול מחנה ישראל, השכם והערב במשך ארבעים יום, הביא את מחנה ישראל לידי יאוש ולחוסר מוצא.
בשעה זו הופיע דוד במחנה, התייצב לפני שאול והציע: “אל יפול לב אדם עליו, עבדך ילך ונלחם עם הפלשתי” (שמואל א’, י”ז, ל”ב). תשובתו של שאול היתה: “לא תוכל ללכת אל הפלשתי הזה להלחם עמו, כי נער אתה והוא איש מלחמה מנעוריו”. יחסי הכוחות אינם שקולים. גלית הוא לוחם מנוסה ומזויין, ואילו אתה, דוד, נער צעיר וחסר נסיון מלחמתי.
דוד סיפר לשאול, כי בעבר הצליח לגבור על אריה ועל דב, שתקפו את עדרו ונשאו עמם שה מהעדר (שמואל א’, י”ז, ל”ו): “גם את הארי גם את הדב הכה עבדך, והיה הפלשתי הזה כאחד מהם, כי חרף מערכות אלוקים חיים”. שאול לא הגיב. רק כאשר הוסיף דוד בנחישות ובוודאות: “ה’ אשר הצילני מיד הארי ומיד הדב, הוא יצילנו מיד הפלשתי הזה” – הסכים שאול: “לך וה’ יהיה עמך”. שאול מנסה להלבישו במדים: כובע נחושת, שריון וחרב, אך דוד אומר: “לא אוכל ללכת באלה, כי לא ניסיתי”. הוא מסירם מעליו, נוטל עמו קלע וחמשה חלוקי אבנים מן הנחל, ויוצא לקראת גלית.
הפלשתי רואה את דוד ונעלב: “הכלב אנוכי, כי אתה בא אלי במקלות?” השנים צועדים זה לקראת זה. תוך כדי צמצום המרחק שביניהם ואז קורא הפלשתי בבוז: “לכה אלי ואתנה את בשרך לעוף השמים ולבהמת השדה”. אך דוד אינו נרתע והוא מגיב: “כי לא בחרב ובחנית יהושיע ה’, כי לה’ המלחמה, ונתן אתכם בידינו”.
דוד רץ לקראת הפלשתי תוך שליחת האבן אליו, והתוצאה: “ותטבע האבן במצחו, ויפול על פניו ארצה ויקח את חרבו, וישלפה מתערה וימותתהו, ויכרת בה את ראשו”. הנצחון היה מושלם: “ויראו הפלשתים כי מת גיבורם וינוסו”.
מלחמות ישראל מתנהלות בשני מישורים: במישור הטבעי ובמישור העל טבעי. בדרך כלל הן חייבות להתנהל גם במישור הטבעי. על עם ישראל לגייס חיילים, יש למנות שרי צבא בראש העם ולצאת לקרב במלוא הזהירות ושמירת הנפש. יחד עם זאת הכהן היוצא עם הלוחמים מכריז בפומבי: כי “ה’ אלוקיכם (הוא) ההולך עמכם להלחם לכם עם אויבכם להושיע אתכם” (דברים, כ’, ד). כך היה בצאת ישראל ממצרים: “ה’ ילחם לכם ואתם תחרישון”, כך היה בימי מתתיהו החשמונאי ובניו, כשיצאו למלחמה נגד היוונים. מעטים מול רבים. הם ידעו כי בדרך טבעית אין להם סיכוי לגבור על הפלנגות היווניות האדירות, אך לא היתה להם ברירה, היתה זו מלחמת קודש, שפרצה כאשר הגזירות היווניות על הרוח היהודית לא איפשרו להתקיים רוחנית.
שאול, כמלך וראש צבאות ישראל אינו סומך על הנס. דוד מבקש להטיל עליו את המשימה, אך שאול מסרב. לדוד אין כל סיכוי לנצח. אולם דוד טוען שכשם שבשדה הוא עמד בודד מול חיות טרף, והצליח לגבור עליהן, כי “ה’ הצילני מיד הארי ומיד הדב” – כך יהיה גם כאן. דוד מנסה להסביר לשאול, כי במישור הטבעי אין אמנם סיכוי לנצח את גלית. אך העם נמצא בחרדה וביאוש, ולוחמים עזי נפש אינם בנמצא. ולפיכך, יש לצאת נגד גלית במישור העל טבעי.
מנין שאב דוד את הביטחון המוחלט בה’?
באבדן כל אפשרות אחרת, מהווה המישור העל טבעי משענת. ללא אמונה – מתפתח יאוש, חדלון וכמובן כשלון.
בעיני דוד המישור העל טבעי הינו מציאות מוחשית וודאית. כאשר המטרה במיגור הפלשתי היא: “למען ידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל”, “ידעו כל הקהל הזה, כי לא בחרב ובחנית יושיע ה'” (שמואל א’ י”ז, מ”ו-מ”ז). בעולמו של דוד אין כל חייץ בין האמונה לבין המציאות. בעיני רוחו הוא רואה את האמונה כמישור טבעי. זוהי תפיסה מיוחדת המצויה אצל אנשי מעלה, ודוד הוא אחד מהם.
שאול ניסה להלביש את דוד מדי קרב. יש למצות את המישור הטבעי. רק לאחר שראה, שדוד אינו מסוגל לשאת את המדים, הרשה לו לצאת לקראת גלית ללא מדים וללא חרב. אם אלוקים הוא הנלחם – עשוי כל כלי לנצח.
את בטחונו השמיע דוד בפני גלית: “היום יסגרך ה’ בידי והכיתיך והסירותי את ראשך מעליך, ונתתי פגר מחנה פלשתים היום הזה לעוף השמים ולחית הארץ, וידעו כל הארץ כי יש אלוקים לישראל” (שמואל א’ י”ז, מ”ו). דוד לא אמר דברים אלו כדי לשבור את רוחו של גלית. דוד השמיע את אמונתו כי הוא ינצח, ובעוד דקות ספורות יכרת ראש גלית מעליו.
ואמנם, דוד גבר על גלית ונצחו, כי היוצא לקרב עם אמונה כה מוחשית, כפי שדוד יצא – מובטח לו, כי ה’ ילחם לו ולא יאונה לו כל רע.

1 תגובה

ניר 15/05/2020 - 22:03

מהמם

הגב

כתוב תגובה