סיפורם של הנרות

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בימי החנוכה אנו מדליקים נרות ב’חנוכייה’, זכר לנס פך השמן. את הנרות רצוי להדליק בשמן זית, כי הנס במקורו נעשה בשמן זית, אולם אפשר לצאת ידי חובה גם בהדלקת נרות מכל סוג שהוא. לפני ההדלקה אוחזים בנר המשמש להדלקת נרות החנוכה, ומברכים שתי ברכות: “אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להדליק נר של חנוכה”, ו”שעשה ניסים לאבותינו בימים ההם בזמן הזה”. בלילה הראשון מוסיפים ברכה שלישית: “שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה”.

כדי לפרסם את נס החנוכה ברבים, מניחים את החנוכייה ליד פתח הבית או ליד חלון הפונה לרשות הרבים. אם מדליקים בפתח הבית, מציבים את החנוכייה מצד שמאל של הפתח, מול המזוזה, כדי שהנכנס לבית יהיה מוקף במצוות – מזוזה מצד ימין ונרות חנוכה משמאל.

רבים נוהגים להציב את הנר הראשון בצד ימין של החנוכייה, וביום השני מוסיפים נר לשמאלו של הנר הראשון, וכך בכל יום מוסיפים עוד נר משמאל לנרות של הימים הקודמים. בעת ההדלקה מדליקים תחילה את הנר השמאלי – החדש, ולאחר מכן פונים לימין ומדליקים את שאר הנרות.

“הנרות הללו קודש הם, ואין לנו רשות להשתמש בהם, אלא לראותם בלבד”, אומר או שר המדליק בשעת ההדלקה. הדלקת ה’שמש’ מטרתה להתיר להשתמש באור הנרות, שהרי אין הוא חלק מנרות המצווה וניתן ליהנות מאורו.

יש המדליקים בשקיעת החמה ויש המדליקים בצאת הכוכבים. בכל מקרה יש לדאוג שהנרות או השמן יהיו בגודל ובכמות שידלקו לפחות חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ביום שישי יש להדליק את נרות החנוכה לפני הדלקת נרות השבת, כי עם הדלקת נרות השבת אנו מקבלים עלינו את השבת ואסורים בעשיית מלאכה.

כדי להסביר את הסמל הכלול בנרות, נפנה תחילה למעשיהם של היוונים, שניסו לשנות את עם ישראל עד לבלי הכר.

הימים היו ימי מלחמה. צבאותיו של אלכסנדר הגדול נחלו ניצחונות מזהירים בשדות הקרב, אולם התרבות היוונית נחלה ניצחון מרשים יותר בקרב הפנימי, בקרב על הנפש פנימה.

רוחו של יפת הלהיבה את יצרי הלב. היא לא הייתה צריכה לאחוז בחרב כדי לכבוש חבלי ארץ. היא פיתחה הערצה ליופי ולתרבות בקרב כל העמים המנוצחים.

רק יהודה התייחסה אליה בבוז ובשאט נפש. רק אנשיה היו מחוסנים נגד פיתוייה ונגד צורת העבדות החדשה, שקישטה את כבליה בפרחים. היו שהתקרבו לטעום מצוף תרבותה ונפלו שבי בקסמיה, אך שומרי התורה דחו נמרצות את פרחי אליליה והקריבו את נפשם ברצון למען אמונתם. דומה שהם היו היחידים בין כל באי עולם שמסרו את נפשם מול יוון ואליליה.

החושך היה רב. הקרב על הלב היהודי היה מתיש. אך על אף הכול, די היה בניצוץ שנדלק בליבו של כהן זקן ושבע ימים ממודיעין, ניצוץ שעורר את אומץ רוחם של בניו. די היה בהתלהבותה של משפחה אחת, כדי להצית את האמונה בלב העם כולו. הקלגסים של הרודן הסורי-יווני נסו מפני אומץ רוחה של חבורה אחת שהתאספה סביב הקריאה: ‘מי לה’ אלי’!

הנרות הם סמל החג. הנרות אינם מסמלים מלחמה או כיבושים. הם מסמלים את הרוח הנאמנה הבוערת בלבבות. לא ידי יהודה המכבי, גיבור החיל, ניצחו את אנטיוכוס, כי אם הנר היהודי. ‘נר ה’ נשמת אדם’ שבער בליבו, הוא זה שניצח את הזוהר החיצוני של היוהרה היוונית. רוחו של מתתיהו הייתה צוק איתן, אשר אליה התנפצו אליליה השקריים של יוון.

החשמונאים מסרו נר חנוכה בידו של כל אב מישראל, כדי שיחנוך את ביתו להיות מקדש מעט. בבית שבו מדליקים נרות חנוכה שורה הרוח היהודית. האור היהודי מאיר למרחק של דורות. כך מתחדש חנוכה מדי שנה בשנה.

בכל שנה עומד האב ובני ביתו סביב לו, ואוחז באותו נר חנוכה שנמסר לו מאז. הילדים מביטים ביד האב המעלה את השלהבת, וכך יעלו גם ידיהם את שלהבות הרוח שאינן כבות עוד דורות רבים.

לפעמים זוהר יווני כוזב מאיים לשלול מרוח התורה את זכות השלטון על בתי ישראל ועל ליבותיהם. גם כיום פרחי יוון מנסים להוליך שולל את צעירי יהודה, אולם באמת ובאמונה המרצדים בזגוגית חלון ביתנו, ניכר האור. אלפי שנים עברו על עמנו, והן משמשות ערובה לניצחונו הסופי של רעיון החנוכה.

החנוכייה הדולקת מדי שנה בחלונות ובפתחי הבתים אינה רק אקט של זיכרון, היא גם אות של הודיה. בבזיכי הזמן המזהיבים נמסך המסר העמוק; אור הנרות מצית בלב המתבונן את הלקח שאקטואלי גם היום.

היוונים הוציאו הכול לרחובה של עיר, החצינו את כל הערכים, הרסו את מחיצות הצניעות הן מהחיים הפרטיים והן מעולם החוכמה. את הכול שיווקו לציבוריות הרחבה והפתוחה. ניגוד גמור ליהדות הדוגלת בצנעה והשקט.

חכמי התורה ציוו להדליק את הנרות על פתח הבית מבחוץ, להודיע שהיהדות חורגת הפעם מגדרה ויוצאת בפרסום. בצעד בלתי מקובל מצטווה היהודי להפיץ את זיכרון הנס ולהציג אותו לעיני הקהל הרחב. כיצד יֵראה ה”פרסום היהודי” הנדיר? מהי צורתו? קמפיין רועש? שלטי חוצות? כותרות ראשיות? – לא ולא!

שמונה שלהבות קטנטנות מתפתלות ברוח, נאבקות בחשכה ומפרסמות בדרך משלהן את ניצחון האמת היהודית על פני הכזב היווני.

שמונה נרות צנועים ושקטים דולקים בלחש, בלי השמעת אוושה. חצי שעה הם דולקים, והמסך היהודי שנפתח לזמן מועט נסגר שוב…

אם תרצו, כאן טמונה תמציתו של ההבדל העמוק בין “הצניעות” היוונית ל”פרסום” היהודי — 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך