עיקרון החינוך היהודי

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

בחלל עולמנו מרחפות תיאוריות הסבורות שאין להכביד על האדם על ידי הטלת חוקים ואיסורים. יש מהן המצמצמות את החוקים ליחסים שבין אדם לחברו, ויש המרחיבות את תחום המתירנות לממדים נרחבים ביותר. הצד השווה שבהן הוא שהן דוגלות בעיקרון שאין להניא את האדם מלבצע את רצונו.

אותן שיטות מצביעות על העובדה שאם הנך גוזר איסור על אדם, הנך מעורר אצלו ריאקציה ורצון לעבור על האיסור ב’דווקא’. לכן, לדעתן, מוטב לחיות ללא איסורים, מאשר לחיות עם איסורים שאינם נשמרים.

יש הגורסים יותר מכך. שהאדם בעיקרו אינו שונה מבעלי החיים. שחוש הדיבור שניחן בו האדם, אינו אלא פרט צדדי, שאינו מוציאו מכלל עולם החי. מבט זה, המתעלם כליל מהרוח אשר באנוש, מוליך למסקנה שכשם שלבעלי החיים אין, ולא יכול להיות, ספר הלכה המורה את דרך החיים, כך צריך להיות גם אצל האדם. הבהמות והחיות מודרכות על פי חושיהן, המכתיבים להן מה טוב בעבורן, ומדוע, לדעתם, לא כך יהיו פני הדברים גם אצל המין האנושי? לפי שיטות אלו חושיו של האדם ינחוהו בדרך החיים, והוא יגיע לאושר.

קיימים גוונים שונים לתיאוריות אלו. אחת מהן היא תורת הגזע, הנאציזם. הדוגלים בה צעדו צעד אחד קדימה על פי אותו כיוון מחשבה. אם אמנם בני האדם הם בעלי חיים מתקדמים, ותו לא, צא ולמד, מה קורה בממלכת בעלי החיים. שם הגדול והחזק טורף את הקטן והחלש. ואם כן, יש לשאוף שגם אצל גזע האדם יתנהלו הדברים באותה צורה. אם סבור החזק שלטובתו כדאי לו להשמיד את החלש, רשאי הוא לבצע השמדה זו. והתוצאות היו איומות!

היהדות מקדשת מלחמת חורמה נגד עקרונות אלו. התורה סבורה כי “בצלם אלוקים עשה את האדם”. האדם אינו יצור מקרי שהתפתח מבעל חיים נחות, אלא הוא יצירה שנבראה על ידי הבורא. נגד הכפירה במושג ‘מותר האדם מן הבהמה’, עומדת היהדות בתוקף על דעתה שהאדם הוא נזר ותכלית הבריאה. הכול נובע מנשמתו שהיא חלק אלוק ממעל. מכאן נובעת גם ההתייחסות השונה של היהדות לנושא החינוך.

שני שמות מוצאים אנו בתורה. שניהם מסמלים שתי שיטות: עשיו וישראל. עשיו, כל ישותו אומרת שהוא עשוי, מושלם. הוא חש משעת לידתו שאין לו מה להוסיף על דמותו. לעומתו, עומד ישראל, שהוא יריבו הראשי. ישראל משמעותו “כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל” (בראשית ל”ב, כ”ט). מנת חלקו היא התמודדות בלתי פוסקת מול כוחות המתנגדים לשלמותו. ישראל גובר על מתנגדיו ומתעלה בדרך אל השלמות.

המביט בשתי העמדות, נוכח כי חיי היומיום עומדים לצד דעת התורה הסבורה שהמאפיין את האדם היא דווקא רוחו. אי לכך, מוטלת עליו משימה לפתח את תוכנו הפנימי, ובמילים אחרות – להתחנך.

האדם מחפש אושר. כל ימיו מכוונים למען מטרה זו, אך דא עקא שהתחום החומרי אין בו כדי להביאו לאושר תמידי. הדבר מעיד כמאה עדים שלא הגוף הוא המקנה אושר וסיפוק, אלא היסוד הרוחני שבאדם. החוויות הרוחניות מדגישות בעליל שאדם ובהמה לא קורצו מחומר אחד.

זאת ועוד, תינוק שנולד שונה לחלוטין מבעלי החיים. אצל מרבית היצורים, זמן קצר ביותר לאחר שיצאו לאוויר העולם, פועלים בהם כל החושים הנחוצים להם כדי לחיות מכוח עצמם. כלב או חתול, מיד לאחר ההמלטה, יש להם אינסטינקט טבעי לברוח מפני אש או להינצל מנפילה ממקום גבוה. לעומתם, ילד, אף לאחר זמן רב, עדיין אין לו די דעת לא לגרום לעצמו נזקים. מתכופף הוא מעבר למעקה הבית או רץ לעבר כביש סואן. היום חיטט בארון התרופות ואתמול שיחק באש או במכשיר חד.

האדם, שלא כשאר בעלי החיים, אינו מודרך על ידי אינסטינקטים, אלא על ידי שכלו ודעתו. הדעת אינה באה מיד עם הלידה, אלא באיחור רב. ולכן, קרוב לוודאי, שללא חינוך והכוונה היה האדם אבוד בילדותו אף מבחינה פיזית, וודאי מבחינה רוחנית. האדם, שנשמה באפו, לא זו בלבד שגופו לא יוכל לפקח על נשמתו, אלא שאף הגוף חייב להיות מכוון על ידי הרוח שבו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך