פעולתה של התפילה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

התפילה היא האפשרות שניתנה לאדם לבקש מה’ שימלא את מאוויו או שיושיעו בעת צרה. חלק ניכר מהתפילה מורכב מבקשות בכל תחומי החיים וגם מדברי תודה ושבח על הבקשות שנתמלאו. לפי מבט זה לכאורה, התפילה מהווה אמצעי, בקשה לקבלת תועלת ממרום. חשוב להדגיש שלמרות שיש מן האמת במבט זה, אין זו כל האמת. הסבר זה אינו מתאים למקום המרכזי שתופסת התפילה במחשבת היהדות.

הפסוק: “לעבדו בכל לבבכם” , הוא המקור בתורה למצות התפילה, וכך ביארו חז”ל את הפסוק: “איזוהי עבודה שבלב – זו תפילה”. תמצית עבודת ה’ גנוזה בתפילה. קרבת ה’ ודבקות בו, הן מטרות התפילה. אין איפוא כל סתירה בין ריבוי הבקשות על מחסורינו לבין מעלתה המרוממת של התפילה. צורכי הגוף והנפש שלנו ותפילותינו עליהם, הם הסולם העולה לשער השמים. התרוממות הרוח וחוויית הקשר של האדם לבוראו הן פסגת נשמתו של כל אדם העורגת אל ה’.

תכלית התפילה היא לקרב את האדם אל האלוקים. למרות שחלק גדול מנוסח התפילה מבטא בקשות על צרכיו השונים של האדם, בקשות אלו אינן המטרה העיקרית של התפילה, אלא הן מהוות את הגורם לה. השאיפה, שהטביע הבורא באדם לחתור לרווחה גשמית ורוחנית, דוחפת את האדם לפנות אל ה’ בתפילה. הרגשת הקרבה של: “קרוב ה’ לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת”, (תהילים קמ”ה, י”ח), התרוממות הרוח והדבקות בה’ – הן הן מטרות התפילה. הגורמים והאמצעים מסוגלים להיות גם חומריים, אולם המטרה היא, כאמור, גבוהה ונעלית מאוד.

התפילה, נוסדה עבור האדם, למען יתקרב אל הבורא ובעקבות זאת, תחול עליו הברכה ממרום.

אחת ממטרותיה של התפילה היא להזכיר לנו את חידושו המתמיד של העולם ואת תלותו בה’. כבר בברכות השחר, לעת בוקר, אנו מודים לה’ על כל מה שהוא מעניק לנו מדי בוקר, למרות שלכאורה הדבר נראה כהמשך של אתמול והוא מובן מאליו. אנו מודים על חיינו, על דעתנו, על ראייתנו, על כושר התנועה שלנו, על יציבות האדמה שתחת רגלינו ועוד.

בהמשך התפילה אנו מדגישים את שליטת ה’ בהיסטוריה ואת העובדה שה’ בורא (בהווה) את השמים ואת הארץ. הוא הפוקח עוורים, הוא הזוקף כפופים, הוא המכין לארץ מטר, הוא המצמיח תבואה והוא המחיה את הכל. בברכות קריאת שמע אנו אומרים שה’ יוצר אור ומאיר לארץ ולדרים עליה, ובטובו הוא מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית. קביעה אחרונה זו נזכרת בתפילה פעמיים, כדי להשריש בלבנו את ההכרה שה’ הוא המאפשר את קיום העולם מדי רגע ברגע. כל כוח הפועל בעולם יונק את קיומו מה’, שהוא היחיד שמציאותו אינה תלויה בזולתו.

רעיון זה הוא לבו של הפסוק: “שמע ישראל” . באמירת פסוק זה שתי פעמים ביום אנו מזכירים לעצמנו ומצהירים בפני כל באי עולם כי ה’ שהוא אלוקינו, הוא אחד ויחיד בעולם כולו, בשמים ובארץ. קיימת כאן הדגשה ששום כוח עצמאי אחר לא קיים זולתו, וכולם תלויים וחיים בחסדו.

אמיתות אלו החודרות ללב המתפלל, והן אחת ממטרותיה של התפילה.

מושרשת באדם זיקה אל הכח העליון – שאיפה ברורה להתייחס אל האלוקים ולהתקרב אליו. כל אדם, בלי הבדלי השקפות, מסוגל להתפלל, ואף מרגיש מידי פעם כורח פנימי לעשות זאת, כי התפילה הינה הביטוי החזק ביותר לזיקה הטבעית אל ה’. ייתכן כי במרוצת חייו בודה האדם לעצמו השקפת עולם שאינה נותנת מקום לדת ולזיקה אל ה’, אך כשהוא נמצא בסכנה, מסוגל הוא פתאום להתפלל מעומק ליבו אל מחייה החיים, אשר בידו נפש כל חי.

התפילה הינה המזון הרוחני של הנפש. וכך כותב ספר “הכוזרי”: “ובדרך זו תהיה שעת התפילה לחסיד גרעין הזמן ופריו, ושאר השעות תהיינה לו כדרכים המוליכות של שעה זו, שלבואה הוא מצפה… תפילת האדם טובה לנפשו, כשם שהמזון תועלת לגופו. וכן ברכת כל תפילה שורה על האדם עד שעת התפילה שאחריה, כשם שכוח הסעודה שסעד מתקיים בו עד שיסעד סעודת לילה. אולם ככל שתתרחק שעת התפילה תלך הנפש הלוך וקדור מטירדות העולם הבאות עליה… אך בשעת התפילה מטהר האדם את נפשו מכל מה שעבר עליה בינתיים, ומכין אותה לקראת העתיד”.

עיקרה של התפילה היא ההכרה כי הכל בידי שמים, הכל תלוי ברצון הבורא. וכך כותב הרמב”ן:

“כוונת כל המצוות שנאמין באלוקינו ונודה אליו שהוא בראנו, והיא כוונת היצירה, שאין לנו טעם אחר ביצירה הראשונה (בבריאת העולם) ואין לעליון (בורא העולם) חפץ מלבד זה, שידע האדם ויודה לאלוקיו שבראו. וכוונת רוממות הקול בתפילות וכוונת בתי כנסיות וזכות תפילת הרבים זהו שיהיה לבני אדם מקום שיתקבצו ויודו לא-ל שבראם והמציאם ויפרסמו זה ויאמרו לפניו: ‘בריותיך אנחנו!'”

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך