פרשת בהר – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

"ובשנה השביעית שבת לה' (כה' א')

אחת לשבע שנים אנו מצווים לשבות מעבודת האדמה. שמיטה להשם. ואז מתעוררת השאלה: "וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית, הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו". 
אמרו חז"ל (סוטה מח:): "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר 'מה אוכַל למחר?' – אינו אלא מקטני אמנה".
צריך להבין: למה אדם שמתכנן את עצמו לעשרים וארבע שעות קדימה, נקרא "מקטני אמנה". נכון שעכשיו יש לו אוכל, אבל למחר אין לו. 
יהודי אחד דיבר עם סובביו כל היום על חשיבות מידת הביטחון. מי שבוטח בהשם – שינן להם – הוא מוגן. מסודר. שום דבר רע לא יכול לקרות לו. 
יום אחד ראה אחד מחבריו של האיש מסמך המלמד ש'בעל הביטחון' הלזה עשה ביטוח מקיף מפני נזקי שרפה, כולל ביטול השתתפות עצמית. 
"מה זה?" ביקש החבר להבין. "איפה הביטחון שעליו אתה מדבר כל היום?!"
"ביטחון זה אכן חשוב מאוד", השיב האיש. "הביטוח שאתה רואה, זה ליתר ביטחון"… 
בספר 'תולדות אפרים' מבאר את דברי חז"ל באופן נפלא: חז"ל קראו 'קטן אמנה' למי שדואג מה יאכל מחר, לא בגלל דאגתו לעשרים וארבע השעות הקרובות. אלא בגלל שהוא בטוח כל כך בעצמו שעד מחר הוא 'מסודר'
אם יהודי זוכר שהכל בידי שמים, וגם מה שיש לו כרגע זה לא שלו, אלא מתנת שמים, ועד מחר הכל יכול להשתנות, לא מטרידה אותו השאלה "מה יהיה מחר". הוא לא עסוק בשאלת 'מה נאכל', מפני שהוא יודע שמי שהעניק לו היום כל צורכו – יעניק לו גם מחר!
ומשאלת האוכל לשאלה שמטרידה אותנו הרבה יותר: דאגות. 
אנחנו חרדים ודואגים וחוששים בכל מיני עניינים: מה יהיה?! איך נסתדר? 
דאגה שמתפתחת באופן לא פרופורציונלי, מעבר לגבולות ההשתדלות שעליה אנחנו מצווים, היא מתכון לאסון. אם אדם עסוק בשנה השביעית בשאלת 'מה נאכל' כשעדיין יש לו תבואה מהשנה השישית – הוא מזמין לעצמו צרות וכאבי לב ואיכות חיים ברמה נמוכה. 
אין פתרון קסם לדאגה ולפחד מפני העתיד. אבל כן יש מתכון בטוח לחיים מאושרים: "השלך על השם יהבך והוא יכלכלך". 

"וקראתם דרור בארץ לכל יושביה" (כה, י)
בשנת היובל יש מצווה לשחרר את העבדים. אלא שלשון הפסוק "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה", אינה מדויקת. שכן מי שאינו עבד – אינו צריך להשתחרר…   
אמר מגיד המישרים רבי ראובן קרלינשטיין בדרך צחות: כאשר יש יהודי אמיד שהשיגה ידו להחזיק אצלו עבד, קינאו בו כל השכנים על מזלו הטוב ויכולותיו הכלכליות. 
בשנת היובל, כאשר שחרר בעל העבד את עבדו לחירות, יצאו לחירות גם כל השכנים הקנאים ונפטרו מקנאתם העזה


"וכי ימוך אחיך ומטה ידו עמך" (כה, לה) 
לכאורה לשון הכתוב "ומטה ידו עמך" אינה מובנת. מה פשרה של המילה 'עמך' בפסוק? 
בספר 'מן התורה' ביאר באופן נפלא: יש בעלי צדקה שאוהבים לעזור לאחרים שאין ידם משגת. אבל כדי לעזור להם, הם הולכים ומפרסמים בפומבי את דלותם ואת מסכנותם על מנת שיתעוררו עליהם רחמי הבריות ויתרמו להם. 
לכן מזהירה התורה "וכי ימוך אחיך" ותרצה לעזור לו בצדקה, את העובדה ש"מטה ידו", תשמור אצלך בסוד "עמך", אל תפרסם אותה לאחרים… 


"את כספך לא תתן לו בנשך" (כה, לז) 
אמרו חז"ל (שמות רבה לא,ו) שהמלווה בריבית לא יקום בתחיית המתים. 
בטעם הדבר אומרים העולם בדרך צחות: הרי 'ריבית' פירושה שככל שעובר הזמן מעת התשלום והחוב לא נפרע, הולכת הריבית וגדלה. 
כאשר ירצה המלווה בריבית לקום בתחיית המתים, יאמרו לו: כל שנייה שחולפת ההון שלך ממשיך לגדול. אתה יכול להמשיך לישון בשקט… 


"ונתתי גשמיכם בעתם" (כו, ד) 
החורף באותה שנה התקרב לקו האמצע שלו, אולם העננים נראו יותר כמו קיץ. השמים לא נתנו מטר. 
באחד הבקרים נכנס הגאון רבי אלעזר מנחם שך לבית המדרש בישיבת פוניבז' והחל לשוחח בלימוד עם הבחורים. כאשר הזכיר הרב שך מראה מקום מסוים לקראת סופו של הפרק הראשון במסכת, כעשרה דפים קדימה, נענה אחד הבחורים בהתנצלות שאוחזים כעת רק בדף ד' והם אינם יודעים את הסוגיה הזו עדיין. 
"אתם האשמים בעצירת הגשמים", סנט ראש הישיבה בגערה של חיבה בבחורים. "כאשר שר של חורף מגיע לפוניבז' ורואה שבעיצומו של החורף אתם רק בדף ד' – הוא מסיק מכך שכנראה 'אלול' טרם הסתיים ועדיין לא הגיע הזמן לגשם. אם תלמדו טוב יותר ותספיקו דפים רבים יותר, יבין שר של חורף שכבר הגיע זמנו וימטירו לנו משמים גשם נדבות"… 


"העשירי יהיה קודש להשם" (כז, לב)
תשעה יהודים המתינו בבית המדרש בסלונים, שעת השקיעה קרבה ועשירי למניין לא הופיע.
השמש יצא לרחוב וחזר עם יהודי חילוני שניאות להשלים מניין. בלחש שאל השמש את הגאון רבי אייזל חריף, שהיה בין המתפללים, "מה דינו של אדם זה לצרפו למניין?"
נענה רבי אייזל חריף: "פסוק מפורש הוא בתורה: 'העשירי יהיה קודש להשם' ומיד לאחר מכן (שם לג) נאמר 'לא יבקר בין טוב לרע'…"

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך