פרשת האזינו – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“קֵ-ל אמונה” (לב, ד)
מה פירוש המילים – היה אומר הרה”ק רבי משה לייב מסאסוב – שאנו אומרים “יהי חסדך ה’ עלינו כאשר ייחלנו לך”? 
את ריבונו של עולם אנו רואים? שאל הרבי מסאסוב רטורית, והשיב: לא! לשמוע אותו אנו שומעים? גם לא!
ובכל זאת אנחנו מקיימים את רצונו והולכים אחריו באמונה עיוורת. 
“אף אתה ריבונו של עולם”, סיים הרבי מסאסוב את לימוד הזכות שלו, “התנהג עמנו כאשר ייחלנו לך, אף אם אינך מוצא בנו מעשים טובים וזכויות. האמן בנו על אף שאינך רואה מאומה”… 


“וישמן ישורון ויבעט” (לב, טו)
הברון הצדיק שמעון וואלף רוטשילד, הזמין את הגאון רבי ישראל סלנטר לבקר בביתו בפרנקפורט. לאחר שסיימו את הסיבוב בין חדרי הבית, נענה אבי תנועת המוסר לברון ואמר: “ימחל לי כבודו, אך מוכרח אני להעיר לו שהבית שלו אינו מתנהל לפי התורה”. 
נחרד הברון ושאל למה כוונתו של רבי ישראל. “רק יגיד לנו הרב במה העניין ומיד אדאג לתקן הכל”. 
“בפסוק נאמר במפורש ‘וישמן ישורון ויבעט'”, השיב הגר”י סלנטר בבת שחוק, “ואילו אצלך למרות העושר הרב אתה אינך משנה ממסורת ישראל סבא. ודבר זה, שלא לפי התורה הוא”…  

“אסתירה פני מהם” (לב, יט)

ברגעים האחרונים לפני שנפרד משה מבני ישראל, הוא מעיד בהם את השמים והארץ שיאזינו וישמעו לדברי תוכחתו לישראל. 
התוכחה מתארת מצב שבו עם ישראל לא יודע לעמוד בניסיון העושר וחוטא מרוב טובה, ואז הקב”ה כועס עליהם ומחליט “אסתירה פני מהם, אראה מה אחריתם. כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם”. 
רש”י מבאר כפשוטו: “אראה מה אחריתם – מה תעלה בסופם”. ובעברית מדוברת: נראה אותם מסתדרים בלי סייעתא דשמיא. 
אלא שהמשכו של הפסוק “כי דור תהפוכות המה, בנים לא אמון בם”, נראה לא כל כך שייך לתחילתו. 
אל הגאון רבי פנחס הורוביץ, בעל ה’הפלאה’, הגיעה אישה להתלונן על בעלה. “בעלי”, כך טענה האישה באוזני הרב, “מפזר מרכושו יותר מדי לצדקה. אני מפחדת שנגיע למצב שכל העושר אובד ונזדקק בעצמנו לעזרת הבריות”. 
עוד האישה מדברת ואל החדר נכנס עני נסער. “רבי, הושיעה!” זעק העני במר לבו, “כפי שאפשר לראות עלי – אין בידי פרוטה לפורטה. אני מנסה להתפרנס כה וכה אך המזל אינו מאיר לי פנים. יש לי אח עשיר מאוד, אלא שפניותיי אליו חוזרות ריקם שוב ושוב. הוא אינו מוכן לסייע לי אפילו כדי הוצאות מינימליות למחיה לבני משפחתי העטופים ברעב”. 
בעל ה’הפלאה’ ביקש מהשמש לזמן אליו את שני העשירים. כאשר הגיעו השניים, ביקש רבי פנחס הורוביץ לדעת האם יש אמת בטענות ששמע. שני העשירים הודו במיוחס להם. “שמא תוכלו להסביר לי מה טעם אתם נוהגים כך?” 
העשיר הנדיב – שלא היה לו במה להתבייש – פתח ראשון: “כתוב ‘כי לא ידע האדם את עתו’, ובשעת פטירתו של האדם אין הוא לוקח איתו מאומה לעולם העליון, כי אם את מעשי הצדקה והחסד שהוא עושה בעולם הזה. אינני מפזר את ממוני סתם כך, אלא אני משקיע בעולם הבא של עצמי. אינני יכול לדעת מתי יבוא יום פקודתי, לפיכך בכל יום מתנהג אני כאילו זהו יומי האחרון”. 
ניד ראש מצד הרב הורה לעשיר הכילי להסביר גם הוא את סירובו לתמוך באחיו העני. “כתוב ‘כי לא ידע האדם את עתו'”, ציטט הקמצן טיעון ‘מקורי’, “ייתכן שהקב”ה יעניק לי שנות חיים רבות וארוכות, ולעת זקנותי כבר לא אוכל להתעסק במסחר, אבל עדיין אזדקק לממון, לפיכך שומר אני על כספי לשנים מאוחרות יותר, כדי שלא אזדקק לבריות”. 
“הפלא ופלא”, קרא בעל ה’הפלאה’ לשמע התשובות. “שני יהודים שכל אחד מתנהג בצורה הפוכה לחלוטין מזולתו, ושניהם מצטטים את אותו פסוק ואותה סיבה למעשיהם. 
“הריני מאחל לכם”, סיים הרב, “שה’ ישמור כל אחד מכם ממה שהוא מפחד. הנדיב שמפחד שימות מהר – יעניק לו ה’ אריכות ימים ושנים ויוכל לעשות מצוות לרוב. ואילו חברו שמפחד מאריכות ימים ושנים שמא לא יהיה בידו להתפרנס אז, יעזור לו ה’ שלא יגיע לידי ניסיון”… 
לפי מעשה זה, מבאר הגאון רבי שמואל ערנפלד, ה’חתן סופר’, את הסמיכות בין שני חלקי הפסוק בפרשתנו: כאשר הקב”ה רואה שיהודים חוטאים הוא מודיע “אסתירה פני מהם”, כדי שכאשר יהיה צר להם יבינו שעליהם להתעורר בתשובה – “אראה מה אחריתם”, כאשר יהודי זוכר את האחרית, את יום המיתה, שהוא 
סופו של האדם, הרי עליו לשפר את מעשיו. אולם למרבה הצער “כי דור תהפוכות המה”, יש כאלה שהופכים את היוצרות. במקום להתעורר כשהם זוכרים את יום המיתה, הרי הם משתמשים בזיכרון זה למלא את תאוות לבם. 


“כי דור תהפוכות המה בנים לא אמון בם” (לב, כ) 
בדרך צחות ביאר הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ’יק מבריסק את הקשר בין שני חלקי הפסוק: בדורות ראשונים היו הרבנים חותמים את מכתביהם בתארי ענווה – ‘הצעיר באלפי ישראל’, ‘השפל’, ‘הקטן’. אולם הבריות לא היו מאמינים לרבנים שאכן הם קטנים ושפלים. 
בדורות האחרונים, מחדד ה’בית הלוי’, התהפכו החתימות והרבנים החלו לחתום ‘רב אב”ד למקהלות כך וכך’, ‘רב העיר פלונית’, ‘ראב”ד’.
ולמרות שהפכו הרבנים ממנהג הדורות הקודמים, עדיין ‘לא אמון בם’, איש לא מאמין להם… 


“כי גוי אובד עצות המה ואין בהם תבונה” (לב, כח) 
אין זו אשמתו של מישהו שאין בו תבונה, אומר בספר ‘תולדות יצחק’. אולם על כך מתאונן הכתוב: אם אינכם חכמים, מפני מה אינכם מוכנים להקשיב למי שנותן לכם עצות, ואתם ‘גוי אובד עצות’ – מאבדים אותן בידיים, הגם שאין בכם תבונה?!…
ואילו אחרים פירשו בדרך הלצה: “כי גוי אובד עצות המה”, הצרה של עם ישראל שהם ‘אובדים’ וטובעים בתוך ים של עצות שכולם נותנים להם, אבל לא מנסים ליישם אף אחד מהם… 


“ואפס עצור ועזוב” (לב, לו) 
“ואפס עצור ועזוב אין בן דוד בא עד שירבו המסורות” (סנהדרין צז.). 
בבית הכנסת בלעמבערג עבר אחד לפני התיבה בשל יארצייט שהיה לו, ובקדיש אמר כמנהג החסידים – בשונה ממנהג בית הכנסת – “ויצמח פורקניה” בקדיש. 
חרה בו אפו של אחד הגבאים והחל מתקוטט עמו על ששינה ממנהג המקום. והיהודי בעל היארצייט הצדיק את מנהג החסידים לומר ‘ויצמח פורקניה’ בטעמים שונים. 
ראה זאת הגאון רבי יעקב אורנשטיין, ה’ישועות יעקב’, וכאב לבו על המריבה המיותרת בבית הכנסת. “ריבונו של עולם”, נשא ה’ישועות יעקב’ עיניו לשמים וביקש, “שלח לנו כבר את משיח צדקנו, ולא נזדקק ל’ויצמח פורקניה’ ולא למחלוקות הבאות בעקבותיו”…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך