פרשת השבוע – פרשת דברים

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

מאמרו של הגאון רבי זבדיה הכהן שליט"א, ראש אבות בתי הדין בתל אביב, עבור "הלכה יומית".

השבת נקרא בפרשת השבוע: "אלה הדברים אשר דיבר משה אל כל ישראל, במדבר בערבה, מול סוף, בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב". ולכאורה צריך ביאור, מדוע הוזכרו כאן כל אותם המקומות? על כך מפרש רבינו רש"י הקדוש, "לפי שהן דברי 'תוכחות' ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל". כלומר, היה צורך להזכיר את כל אותם המקומות, בכדי לרמוז, שבאותם המקומות הכעיסו בני ישראל את ה', והדברים הם דברי תוכחה המכוונים כלפיהם. ומשה רבנו עם כל היותו מנהיגם של ישראל, שמר על כבודם של ישראל, וכשבא להוכיחם, עשה זאת ברמזים, בכדי שלא לפגוע באף אחד מישראל. ואף במקום שיש מצוה להוכיח אחד את השני, הרי שעלינו לעשות זאת בצורה שלא תפגע בו' וכמו שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תישא עליו חטא", והשאלה היא, כיצד עושים זאת? איך נצליח להוכיח אחד את השני בלא לפגוע בו? הרי אנו רואים אותו חוטא או עושה עוול, ואם כן בודאי שהוא יפגע מדברינו.

בכדי לענות על כך, נקדים משל, למלך ששלט שלטון מוחלט בעמו, הוא היה המצביא הצבאי, הוא החליט בעניני כלכלה ומשפט וכל דבר יושק על פיו. למלך זה היה בן יחיד שהיה מפונק וחי בנעימים. לימים' ראה המלך כי הוא בא בימים, ובנו יורש העצר בטלן גדול ולא יודע כלום, החליט ללמדו את כל ענייני המלוכה, הכוללים, צבא, בטחון, כלכלה וכספים, חוק ומשפט, כדי להכשירו לקראת השלטון העתיד ליפול בידו לאחר מותו.

תיכף ומיד, ציוה לקרוא למומחים מהאקדמיה שילמדו את בנו. המומחה הראשון היה מומחה לצבא וביטחון. השני היה מומחה לכלכלה וכספים. והשלישי היה מומחה לחוק ומשפט. נתן המלך את שכרם ביד רחבה, והקציב להם שנתיים ללמד את בנו ולהכשירו לקראת השלטון העתידי. עברו שנתיים, והמומחים באו לארמון המלוכה כשבפיהם הבשורה כי בן המלך למד בשקידה וראוי הוא למלוך, מכיון שהוא מבין היטב בעניני כלכלה, בטחון ומשפט. שמח המלך מאוד וקבע יום למסיבה, הוציא תעודות הוקרה למומחים, אך לפתע, ביקש המומחה למשפט, לתת עוד שיעור אחד לבן המלך, ובקש שהות של שעה.

לקח המומחה את בן המלך לחדר סמוך, והיכה אותו בשוט חמש מכות נמרצות, בן המלך חזר לאביו חבול וכואב, המלך כמובן כעס מאוד ובקש הסברים מהמומחה למשפט, מה פשר הדבר? עמד המומחה והסביר למלך, אתה הרי צוית אותי להכינו להיות מלך ושופט, הדן משפט צדק, והנה כשיבואו לפניו לדין כל מיני פושעים ועוברי דת המלך, הוא עתיד להחליט על עונשם, כמה מלקות עליהם לקבל, והוא כבן מלך מפונק שמימיו לא הכו אותו, ואפילו יתוש לא העז ליגע בו, ישב הוא על כסאו ויפסוק שיתנו עשר מלקות או עשרים מלקות, והוא אינו יודע, שיש אנשים שאחר חמש מלקות כבר ימותו, כיון שאין הוא יודע כוחה של כל מכה ומכה, ואלו עכשיו, כשקיבל ממני כמה מלקות, ידע להעריך ולאמוד מהי כל מכה ומכה, וכשיבוא להחליט אם לתת חמש או שש מלקות, הרי הוא יחשוב פעמיים, שהרי חש זאת על בשרו, וממילא ידון דין אמת, ואת זה הרי ציויתני ללמדו, וכך אמנם עשייתי.

למדנו מכאן, כדי שאדם ידע לשפוט את השני, הרי שהוא צריך להרגיש אותו ולחוש מה הוא היה עושה במקומו ובמצבו באשר הוא שם. וכדברי רבותינו, "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ו"הוי דן כל אדם לכף זכות". אם לפני שנוכיח את חבירנו, נזכור תמיד לעצור לרגע ולחשוב, איך אנחנו היינו נוהגים במצבו, לפי מה שהוא עובר כעת, הרי ודאי שהכל יראה אחרת. בימים אלו, יש להרבות באהבת חינם, ולהתרחק משנאת חינם.

נשתדל לראות את כל הסובבים אותנו, אם זה בבית או בעבודה או בלימודים, בעין טובה. לא נשפוט אותם בהחלטה של רגע, אלא נדון אותם לכף זכות, ומלבד המעלה הזו, הרי שנזכה גם לאיכות חיים רוחנית יותר, כדברי הפסוק, "יהי שלום בחילך שלווה בארמנותייך". 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך