פרשת ויחי – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“וידגו לרוב בקרב הארץ” (מח, טז)
מילת ‘וידגו’ משמעותה שיהיו ישראל כדגים, שהם פרים ורבים. אם כן, מפני מה מדגישה התורה שוב “לרוב”?
בעל ‘פורת יוסף’ ביאר באופן מתוק: כנגד מעלתם של הדגים שהם פרים ורבים, יש להם חיסרון שדג הגדול מחברו – בולע את חברו. 
לכן בירך יעקב את הנערים והדגיש “וידגו לרוב“, שיהיו כדגים רק לעניין זה שיפרו וירבו ולא שחלילה יבלע האחד את חברו… 


“בך יברך ישראל… כאפרים וכמנשה” (מח, כ)
ביאור נפלא בפסוק זה ביאר הגה”ק רבי אליעזר דוד גרינוולד, ה’קרן לדוד’ מסאטמר, בהקדימו: אפרים היה במצרים עמוד התורה ותלמידו של יעקב, ואילו מנשה היה עמוד החסד ויד ימינו של יוסף. אפרים ומנשה היו כעין יששכר וזבולון.
לכאורה, אם יצטרך אפרים לפרנסתו הגשמית של מנשה, ומנשה יצטרך לפרנסתו הרוחנית של אפרים – מה ברכה היא זו לישראל שיצטרכו זה לזה? 
אלא הברכה היא: “בך יברך ישראל”, כל אחד מישראל יתברך: “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה” גם יחד. שיזכה לשני שולחנות – תורה וגדולה במקום אחד. 
לפי האמור ממתיק ה’קרן לדוד’ את סיום הפסוק כמין חומר: “וישם את אפרים לפני מנשה”, למרות שיעסוק היהודי גם בתורה וגם בקמח משום שזה ללא זה לא מתקיים, עדיין תמיד יקדים בראש מעייניו את ‘אפרים’, התורה, לפני ‘מנשה’, הפרנסה.


“ארור אפם כי עז ועברתם כי קשתה” (מט, ז)
יש להבין מה שייך לקלל את החרון ולקוראו ארור? ומדוע העונש על כך הוא “אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל”?
מבאר בעל ‘שמלת בנימין’: כל מידה יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה. תלוי בכמה ממנה משתמשים. לכן קילל יעקב את ‘אפם’ דווקא בעת שהוא ‘עז’ וחזק, ואת ‘עברתם’ אירר רק ‘כי קשתה’.
אולם אם יחולקו שמעון ולוי בקרב ישראל ויפוזרו בכל ערי ישראל, העובדה שלא יתקבצו יחד, תסייע לכך שכעסו של כל יחיד ויחיד לא יהיה מורגש בפני עצמו, וכך יוכל להיות להם תיקון.


“נפתלי אילה שלוחה הנותן אמרי שפר” (מט, כא)
מעשה באחד ששלח את עבדו לשוק וביקש ממנו להביא עבורו את הדבר המשובח ביותר שימצא. הלך העבד וחזר לאחר זמן ובידו לשון של בהמה.
למחרת שלח האיש את עבדו לשוק וביקש שהפעם יביא את הדבר הגרוע ביותר שימצא בשוק. חזר העבד מהשוק ובידו לשון של בהמה.
קצף האדון על העבד וביקש הסבר. “הטוב ביותר והגרוע ביותר”, ענה העבד החכם, “תלוי בלשון”…
לפי האמור יובן ביתר שאת ביאורו של ה’מיכל מים חיים’: הגם שנפתלי היה “אילה שלוחה” ורץ במהירות, דבר זה היה רק ברגליו. בלשונו – היה נפתלי “נותן אמרי שפר”, פנינים שקולות ומדויקות בפלס. 


“אל תיראו… ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה” (נ, יט-כ)
יש מבארים את דברי יוסף באופן נפלא: אתם מפחדים שאתנקם בכם? תהה יוסף בפני אחיו. הלא מי כמוני יודע שלא מחשבות אדם – מחשבותיו של מקום. 
ההוכחה הטובה ביותר? אתם!
הרי “ואתם חשבתם עלי רעה, אלוקים חשבה לטובה”. ואם ארצה להתנקם בכם – שמא יהפוך שוב את מחשבתי הרעה לטובה ונמצא שלא הועלתי דבר?!…

יוסף נוטל את שני בניו, מנשה הבכור ואפרים הצעיר ממנו, לקבל ברכה מסבא לפני פטירתו. לאחר שיעקב מוודא שנכדיו הם צדיקים הראויים לברכה מיוחדת, יוסף מעמיד את בניו לפי סדר לידתם, מנשה הבכור מימינו של יעקב ואפרים הצעיר משמאלו של יעקב. יעקב מושיט את ידיו לברכם, אך הופך לפתע את ידיו – הימנית לשמאל והשמאלית לימין.
כך יוצא שעל ראשו של אפרים הצעיר מונחת היד הימנית, ועל ראשו של מנשה הבכור מונחת היד השמאלית ומברכם: “המלאך הגואל אותי מכל רע – יברך את הנערים, וייקרא בהם שמי ושם אבותיי אברהם ויצחק, וידגו לרוב בקרב הארץ”. 
בשלב זה, מהרהר יוסף שכיון שיעקב כבר לא רואה, צריכים לתקן אותו ולומר לו שאין צורך לשַֹכֵּל את הידיים, הוא נוטל את ידו של יעקב ומנסה להחזירה למקום. יעקב פונה אליו ואומר: “ידעתי בני, ידעתי”. למנשה שמור כבודו בתור בכור! אך כרגע, חפץ אני דווקא לברך את אפרים הקטן יותר ביד ימין, כיון שממנו יצאו צדיקים בעתיד.
כאן מוסיף יעקב לברך את חלקה השני של הברכה, שאותה, כך אומר יעקב ליוסף, יברך כל אבא את בניו: “ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה, וישם את אפרים לפני מנשה”.
לאורך כל הטקסט מודגש – מנשה הוא הבכור ואפרים הצעיר ממנו. לא בכדי הודגש נתון זה. מדוע אם כן, לאחר שהתברכו מנשה ואפרים בשני חלקי הברכה, חוזרת התורה להדגיש: “וישם את אפרים לפני מנשה”? 
שתי מעשיות שאירעו בתקופות זמן שונות אצל מרן הגאון רבי אהרן לייב שטיינמן, יפתחו לנו צוהר להסבר הדברים: איש עסקים נכנס וביקש מהרב עצה, חפץ הוא לקנות רכב חדש ואשתו מתנגדת לכך, שמא יקנאו בהם. אברך צעיר נכנס גם הוא לרב וביקש עצה נגד גאווה.את שניהם שאל הגראי”ל: “מסכת אחת למדתם על בוריה ויודעים אתם אותה בעל פה?” שניהם השיבו בשלילה.
“אם כן”, חתם הרב לכל אחד בתורו, “בך – אין במה לקנא! לך – אין במה להתגאות!”… 
בחזרה לאפרים ומנשה. יעקב אבינו מתפעל ממה שראה ברוח קדשו, שלמרות שהקדים את אפרים למנשה והניח עליו את יד ימינו, עדיין לא קינא בו מנשה כלל. לא עלה בדעתו של מנשה חלילה להתמרמר ולומר ‘לי משפט הבכורה’. לא זו בלבד, אלא אף אפרים הצעיר לא התגאה חלילה על אחיו הגדול שנדחק מעט הצידה תוך שמפליגים בחשיבותו של אחיו הקטן.
משני בנים צדיקים כאלו, אומר יעקב, יראו הדורות הבאים איך מתנהגים אחים אמיתיים! יברך כל יהודי את בניו בליל שבת שיהיו כאפרים וכמנשה, שלא חטאו חלילה בגאווה או בקנאה, גם כששמו את אפרים לפני מנשה.
•  •  •
ויש כאן עוד ברכה מיוחדת שניתן לקחת איתנו לחיים:
“בך יברך ישראל” – ברכתו של כל יהודי באשר הוא, “ישימך אלוקים” – גם כאשר זכית וקיבלת מתנת שמים מלמעלה: נתח רוחני גדול בתורה, קידום בעבודה, רווח כספי מופלג, משרה ציבורית חשובה. נזכור תמיד את מה שלימדונו “אפרים ומנשה” – לא להתגאות חלילה על אלו שתחתיך, או חלילה לקנא באלו שמעליך.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך