פרשת ויצא – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

"וייקח מאבני המקום" (כח, יא)
חז"ל מלמדים אותנו שהיו האבנים רבות זו עם זו, וכל אחת אומרת "עלי יניח צדיק את ראשו". עשה הקב"ה נס והתאחדו כל האבנים לאבן אחת.
ועדיין, שואל רבי אברהם מרדכי, ה'אמרי אמת', מגור: מפני מה לא רבו האבנים שבתוך האבן המאוחדת לאמור: בצד זה יניח צדיק את ראשו?
ללמדך, משיב ה'אמרי אמת' יסוד נפלא: אחדות אמיתית משמעה שאין עוד חילוקי דעות בין אלו שנכנסו לאחדות. מן הרגע שקיבלו על עצמם להתאחד שוב אינם שמים לב לזוטות מסוג זה…


"סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה… עולים ויורדים בו" (כח, יב)
'סֻלָם' בכתיב חסר בגימטריא "זה כסא הכבוד" ו"סיני". "סולם" בכתיב מלא בגימטריא "ממון" ובגימטריא "עוני" (בעל הטורים).
בספר 'על התורה' הביא רמז נפלא בביאור גימטריאות אלו: אם מחסר האדם מממונו לצדקה ולתורה ולעבודת השם, הרי שהממון החסר הוא 'סֻלָם' ל'סיני' ול'כיסא הכבוד'. וזוכה האדם לעלות בסולם זה ולהעפיל מעלה מעלה.
ברם, אם חלילה משמש הממון רק לצרכיו של האדם ואינו מחסר ממנו לעבודת השם, הרי שזהו 'סולם' שמוביל רק ל'עוני', ובסולם זה מתקיים באדם "יורדים בו".


מה נורא המקום הזה" (כח, יז)
רבי מאיר מפרמישלאן זי"ע נסע עם מקורביו ממקום למקום, בדרך עצרו בעיר אחת וביקשו להתפלל בבית הכנסת העירוני עם אנשי המקום. בית הכנסת היה חרב למחצה, קירותיו במצב נוראי וההזנחה בלטה מכל פינה.
הביט הרה"ק מפרמישלאן סביב והפטיר: "איי, מה נורא המקום הזה, אין זה כי אם בית אלוקים".
אנשי העיר התרגשו לשמע הדברים היוצאים מפי הצדיק, אך בלבם פנימה תמהו מה קדושה מיוחדת יש בבית כנסת עלוב זה. הרגיש הרה"ק בתמיהתם, ופנה לבאר להם: בכל בית כאשר מתקלקל דבר-מה דואגים בעלי הבית לתקנו. גם אם אין הם נחפזים לתקן מיד כאשר מתקלקל משהו, לפחות בהגיע ימי הגשמים יודעים הם שהגשם והקור יזיקו להם והם מתגברים על עצלותם.
בבית כנסת זה לא דאגו בשנים האחרונות לתקן מאומה. בית הכנסת נמצא במצב של "מה נורא המקום הזה". ומדוע זה כך? "אין זה כי אם בית אלוקים" אשר אין לו בעלים גשמי שידאג לתקנו…


"על בלי הגיד לו כי בורח הוא" (לא, כ)

לכאורה, מי פתי שיספר למי שממנו הוא רוצה לברוח על תוכניתו לברוח? ומהי ההדגשה "על בלי הגיד לו כי בורח הוא"?
 בספר 'מילין יקירין' ביאר באופן נפלא: יעקב הכין את הקרקע לבריחתו במשך זמן רב. וכך ביאור הכתוב: "על בלי", בכל פעם שלבן עשה ליעקב משהו קטן, אפילו פעוט וחסר חשיבות, והתנכל אליו, הזהיר אותו יעקב "כי בורח הוא". כך התרגל לבן לאיומים וידע שאין בהם שום תוכן. וכאשר ברח יעקב באמת – לא נשמר לבן לזהות זאת בזמן…


"וישב לבן למקומו. ויעקב הלך לדרכו" (לב, א-ב)
מביאים בשמו של הרה"ק רבי משה לייב מסאסוב לבאר: כל זמן שהיה יעקב אצל לבן, נאלץ לפעול לפעמים בתחכום וערמה כדי שלבן לא יעשוק אותו. וכפי שאמר יעקב לרחל "אחיו אני ברמאות". אולם ברגע שנפרד יעקב מלבן "וישב לבן למקומו", הרי מיד "ויעקב הלך לדרכו", שחזר למידת התמימות שלו "יעקב איש תם יושב אוהלים"…

מקשים המפרשים: מה הכוונה "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך". משמע מזה לכאורה, שאחר שיקיים הקב"ה את הבטחתו ליעקב – כן יעזבהו. וזה הרי דבר שאינו מתקבל על הדעת. מדוע, אם כן, נקטה התורה בכזו לשון?
חסיד בא פעם לרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, וסח לו שמצבו רע מאוד. עד עתה היה עשיר מופלג, בעסק רע אבד ממונו והותירו בעל חוב עצום, ועדיין לא יודעים שממונו אבד.
אמר לו רבי לוי יצחק: תקנה שטר הגרלה, ובעזרת השם תיוושע.
"איני מפקפק, חלילה, שהבטחת הרבי תתקיים", השיב החסיד, "אך הרי מספר שנים עוברות לפעמים עד שיזכו בגורל (כך היה בזמנם, הגרלה לתקופת זמן של שנה ויותר), ועד אז יתחילו בעלי החובות לנגוש אותי. חוץ מזה יש לי בת שהגיעה לפרקה ואני צריך להשיאה".
הבטיח לו רבי לוי יצחק, שהשי"ת יזמין לו במהרה מעות, גם קודם שיזכה בהגרלה.
החסיד קיים את דברי הצדיק וקנה שטר הגרלה. כאשר נסע לביתו, הגיע בדרך למלון אחד ונכנס ללון בו. בלילה הגיע לאותו למלון שר נכרי גדול. בשנתו חלם השר, שבמלון הזה נמצא עכשיו יהודי שיש לו שטר הגרלה ועליו להחליף את השטר שיש לו עם היהודי, כי השטר של היהודי ודאי יזכה, ושלו אינו שווה כלום.
וייקץ השר והנה חלום, ויישן ויחלום אותו חלום בשנית. קם ממיטתו וציווה למשרתו שיבדוק אם יש כאן אורח יהודי. המשרת הלך ומצא את היהודי, והביאו לפני השר. שאלו השר אם יש לו שטר הגרלה, השיב החסיד שכן. אמר השר: "גם לי שטר כזה, בוא ונחליף בינינו את השטרות, ואני אוסיף לך על שוויו כמה זהובים".
סירב היהודי לעשות כן. הציע השר להוסיף לו עוד אלף זהובים ובלבד שיחליף עימו והיהודי עומד בסירובו. קם השר בחמתו, וציווה למשרתו שייקח מהיהודי את השטר בחזקה. תקף המשרת את היהודי, הוציא ממנו בכוח את השטר ומסרו לשר. אך השר אמר: "אינני רוצה לגזול אותך, לכן הנני נותן לך את אלף הזהובים שהצעתי לפניך, וגם את שטר ההגרלה שלי".
קיבל החסיד בעל כורחו את הכסף עם השטר של השר ואמר "גם זו לטובה". נסע לביתו והשיא את בתו בהרחבה.
לא ארכו הימים, והשטר שמסר השר ליהודי בעל כורחו זכה בהגרלה בסכום גדול. נסע החסיד לברדיטשוב, לרבו, לספר על הישועה. אמר לו הצדיק: "ראיתי כי מזלך הושפל עד לעפר, והוכרחתי לשלוח את בעל החלומות שידבר על לב השר שיחליף איתך את השטר שלו שיזכה בגורל, ואלף הזהובים שהוסיף לך הם בגלל שאמרת כי אתה מוכרח להשיא את בתך, לכן מתחילה הייתה לך ישועה קטנה, ואחרי כן באה הישועה הגדולה".
צדיקים ביארו: לזה התכוון הקב"ה באומרו ליעקב אבינו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך", שהפירוש הוא: הקב"ה לא עוזב את הבוטחים בו, וגם עד שיגיע זמנה של הישועה הגדולה, ישנן המוני ישועות קטנות להאיר את הדרך.
בחלומו של יעקב מבטיח לו הקב"ה: "והנה אנכי עימך, ושמרתיך בכל אשר תלך… כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך".
מקשים המפרשים: מה הכוונה "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך". משמע מזה לכאורה, שאחר שיקיים הקב"ה את הבטחתו ליעקב – כן יעזבהו. וזה הרי דבר שאינו מתקבל על הדעת. מדוע, אם כן, נקטה התורה בכזו לשון?
חסיד בא פעם לרה"ק רבי לוי-יצחק מברדיטשוב, וסח לו שמצבו רע מאוד. עד עתה היה עשיר מופלג, בעסק רע אבד ממונו והותירו בעל חוב עצום, ועדיין לא יודעים שממונו אבד.
אמר לו רבי לוי יצחק: תקנה שטר הגרלה, ובעזרת השם תיוושע.
"איני מפקפק, חלילה, שהבטחת הרבי תתקיים", השיב החסיד, "אך הרי מספר שנים עוברות לפעמים עד שיזכו בגורל (כך היה בזמנם, הגרלה לתקופת זמן של שנה ויותר), ועד אז יתחילו בעלי החובות לנגוש אותי. חוץ מזה יש לי בת שהגיעה לפרקה ואני צריך להשיאה".
הבטיח לו רבי לוי יצחק, שהשי"ת יזמין לו במהרה מעות, גם קודם שיזכה בהגרלה.
החסיד קיים את דברי הצדיק וקנה שטר הגרלה. כאשר נסע לביתו, הגיע בדרך למלון אחד ונכנס ללון בו. בלילה הגיע לאותו למלון שר נכרי גדול. בשנתו חלם השר, שבמלון הזה נמצא עכשיו יהודי שיש לו שטר הגרלה ועליו להחליף את השטר שיש לו עם היהודי, כי השטר של היהודי ודאי יזכה, ושלו אינו שווה כלום.
וייקץ השר והנה חלום, ויישן ויחלום אותו חלום בשנית. קם ממיטתו וציווה למשרתו שיבדוק אם יש כאן אורח יהודי. המשרת הלך ומצא את היהודי, והביאו לפני השר. שאלו השר אם יש לו שטר הגרלה, השיב החסיד שכן. אמר השר: "גם לי שטר כזה, בוא ונחליף בינינו את השטרות, ואני אוסיף לך על שוויו כמה זהובים".
סירב היהודי לעשות כן. הציע השר להוסיף לו עוד אלף זהובים ובלבד שיחליף עימו והיהודי עומד בסירובו. קם השר בחמתו, וציווה למשרתו שייקח מהיהודי את השטר בחזקה. תקף המשרת את היהודי, הוציא ממנו בכוח את השטר ומסרו לשר. אך השר אמר: "אינני רוצה לגזול אותך, לכן הנני נותן לך את אלף הזהובים שהצעתי לפניך, וגם את שטר ההגרלה שלי".
קיבל החסיד בעל כורחו את הכסף עם השטר של השר ואמר "גם זו לטובה". נסע לביתו והשיא את בתו בהרחבה.
לא ארכו הימים, והשטר שמסר השר ליהודי בעל כורחו זכה בהגרלה בסכום גדול. נסע החסיד לברדיטשוב, לרבו, לספר על הישועה. אמר לו הצדיק: "ראיתי כי מזלך הושפל עד לעפר, והוכרחתי לשלוח את בעל החלומות שידבר על לב השר שיחליף איתך את השטר שלו שיזכה בגורל, ואלף הזהובים שהוסיף לך הם בגלל שאמרת כי אתה מוכרח להשיא את בתך, לכן מתחילה הייתה לך ישועה קטנה, ואחרי כן באה הישועה הגדולה".
צדיקים ביארו: לזה התכוון הקב"ה באומרו ליעקב אבינו "כי לא אעזבך עד אשר אם עשיתי את אשר דיברתי לך", שהפירוש הוא: הקב"ה לא עוזב את הבוטחים בו, וגם עד שיגיע זמנה של הישועה הגדולה, ישנן המוני ישועות קטנות להאיר את הדרך.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך