פרשת וישב – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“מה בצע כי נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו” (לז, כו)
הענשת החוטא לפי התורה אינה חלילה מסיבות של נקמה, אלא כדי להניא אחרים מלחטוא. כלשון הכתוב: “וכל העם ישמעו וייראו”.

לפי האמור מבאר המגיד מדובנא את טענתו של יהודה לאחיו כמין חומר: אם “נהרוג את אחינו וכיסינו את דמו”, כאשר מסתירים אנו את מיתתו – מה בצע כי נהרוג?!

“וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור” (לז, כט)
“וישב ראובן אל הבור”, פירש הרה”ק רבי דוד מזאבלטוב, כאשר מגיע יהודי לימיו האחרונים, אל פתח הקבר, הבור, “והנה אין יוסף בבור”, לא ניתן להוסיף שום מצווה. במתים – חופשי.

מיד נזכרת נפשו “הילד איננו”, הימים בהם יכולתי להשתמש בכוחות הילדות לקיים מצוות – אינם. “ואני – אנה אני בא”…

“היא מוצאת” (לח, כה)
“אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. מנלן, מתמר, שנאמר היא מוצאת” (ברכות מג:).

בחור כישרוני מאוד למד ב’ישיבת חכמי לובלין’, שראש הישיבה, הגאון רבי מאיר שפירא, קירבו בעבותות אהבה, יען ידע שאין תוכו כברו וללא יד מכוונת עתיד הוא לצאת מעולמה של תורה. אך אליה וקוץ בה, ככל שקירבו רבי מאיר, כך הלכה שחצנותו של הבחור וגדלה.

באחת ההזדמנויות בעת רעווא דרעווין, נשא רבי מאיר דברים בפני התלמידים ופישט רעיון מסובך ועמוק. הבחור הלז קפץ בקול: “אה, זה מלבי”ם”.

רבי מאיר, שאיש חינוך היה בכל מהותו, נתן בו עיניו הטובות והפטיר בכאב: “לא בני, אין זה מלבי”ם, כי אם ‘מלבין’ [פני חברו ברבים]”…

“ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוקים” (לט, ט)
בדרך צחות ביאר הגאון רבי שמעון סופר מקראקא, את כפל הלשון “ואיך אעשה הרעה הגדולה”, ו”וחטאתי לאלוקים”:

אשת פוטיפר טענה ליוסף: הרי לשוב בתשובה היא מצווה ככל המצוות, ומה בכך אם תחטא ותקיים גם אותה?

על כך השיב לה יוסף: אם חייבים לקיים את מצוות התשובה, “ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת”, אפשר להסתפק גם בחטא הרבה יותר קטן… לבד מכך, הלוואי והייתי צדיק שלא חטא, והרי כבר “וחטאתי לאלוקים” ושבתי על כך בתשובה…

“אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ איתו” (לט, כג)
כאשר כותבים “את כל” לשון כוללת ולאחר מכן “מאומה”, זוהי סתירה. שכן או שלא היה מאומה, או שהיו כל מיני דברים.

בצוואתו של רבי חסדאי אבן שפרוט, שחי בספרד לפני למעלה מאלף שנה ושימש כיועצו של הכליף עבד אל־רחמן השלישי, פירש לבניו את הפסוק בצורה כזו: “אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה’ איתו”, הגם שעבד יוסף את בוראו עבודה תמה, לא ראה שר בית הסוהר כל פסול בכל מעשיו הדתיים (לא ראה ב’את כל… באשר ה’ איתו’ – ‘מאומה’).

מדוע? יען נוכח שר בית הסוהר “ואשר הוא עושה – השם מצליח”, אין כל סתירה בין נאמנותו לאלוקיו לבין נאמנותו למדינה ולחוקיה, ואדרבה, הוא זהיר בהם יותר מכל האחרים בשל יראת השמים שלו, ואף השם מצליח את דרכו.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך