פרשת וישלח – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“כה תאמרון לאדוני לעשיו ” (לב’ א’)

בפירושם של דברים הביאו מפרשי התורה ביאורים רבים, אנו נתמקד בדבריו של ה’ספורנו’: “למצוא חן בעיניך – כי אין ספק אצלי שתשמח על היות לי עושר וכבוד ואמצא חן בעיניך כשאבשרך בזה”.
נזכיר: יעקב ברח לחרן כי עשו רוצה להרוג אותו. עשרים שנה עברו, יעקב חוזר מבית לבן ועשו יוצא לדרך עם ארבע מאות איש. הכוונות שלו ברורות ללא ספק, הוא עדיין זועם על הברכות שיעקב קיבל במקומו מיצחק בערמה.
לפי דברי ה’ספורנו’, יעקב מנפנף בסדין אדום מול השור הזועם ומספר לו שיש במה לקנא?!
“ונפשנו בשאלתנו לפני הדרת כבודו… מי הוא הרב המתאים לכהן בקהילתנו”. מכתבם של בני העיירה קרליץ, שהגיע אל הגאון רבי יוסף דוב סולובייצ’יק מבריסק, לא הצריך לבטים רבים: הגאון רבי אליהו ברוך קמאי שהה באותם ימים בביתו ולמד תורה מפיו, לאחר שכבר כיהן כרב העיירה ‘שקוד’.
את מכתב התשובה של ה’בית הלוי’ קיבלו אנשי קרליץ בשמחה ושלחו מיד משלחת ובידם ייפוי כוח וכתב הכתרה אל בריסק, שם יחתום ה’בית הלוי’ על מינוי הרב שעליו המליץ אלוף לראשם.
נכנסו השליחים אל חדרו של ה’בית הלוי’. אברך רזה וכחוש בעל זקן דליל, לבוש טלאים, עיין בעמידה ליד ארון הספרים.
“היכן הרב?” שאלו השליחים את האברך.
“תכף ישוב”, הייתה התשובה.
לאחר זמן מה נכנס ה’בית הלוי’ אל החדר, קיבל את פני השליחים והחווה על האברך הצנום כשהוא מביע בקול את הערכתו: “רבי אליהו ברוך, רבה של קרליץ!”
השליחים השפילו מבט. רבי אליהו ברוך קמאי שחש באווירה יצא מיד מהחדר.
“איך מציע לנו רבנו כזה רב לעיירתנו?!” תהו השליחים. “לא תואר לו ולא הדר. רזה ובעל זקן דל”.
ה’בית הלוי’ נשא את קולו וקרא לשמש שהמתין מחוץ לחדר. משנכנס השמש, הורה לו ה’בית הלוי’: “קח את שליחי קהילת קרליץ אל בית המטבחיים של בריסק”.
“בית המטבחיים?!” התפלאו הללו.
“הדרת פנים כמו שיש לראש השוחטים בבריסק – אין כמותה בנמצא”, השיב ה’בית הלוי’ לחברי המשלחת. “אם רצונכם בבעל-קומה וזקנו עבות שיורד על פי מידותיו, לכו לבית המטבחיים”…
הבינו השליחים את תוכחתו של הרב מבריסק, התנצלו ופייסו את רבי אליהו ברוך קמאי, וקיבלוהו כרב עליהם.
בספר ‘משל ומליצה’ ביאר את שליחותו של יעקב לעשו כך: יעקב ידע שעֵשׂו מגיע טעון וכועס; אם לא רוצים להילחם איתו, יש להגיע איתו להידברות.
יעקב עבר לדבר בשפתו של עשו. עשו מעריך כסף וכבוד; מעריץ כוח. לכן שולח יעקב ‘מלאכים ממש’ ש’יסבירו’ לעשו בשפה שהוא מבין (מכות, לפי המדרש) שהם עובדים בשליחותו של יעקב והם מכבדים רק את מי שהבוס, יעקב, מורה לכבד.
חוץ מזה, מציע יעקב דורון מכובד ויקר ערך, ומספר לעשו “ויהי לי שור וחמור”, כל מה ששלחתי לך זה ‘טעימה’ מתוך מה שבאמת יש לי.
עכשיו אפשר להתחיל את המשא-ומתן.
אולי עשו עדיין ימשיך לכעוס על הברכות, אבל תהיה כאן ‘מציאת חן’ – עֵשׂו יפנים שהוא לא הולך לקראת ‘יעקב איש תם יושב אוהלים’. הוא צועד לקראת מישהו בעל עוצמה וכוח שחייבים לקחת אותו ברצינות.

כדי שהשני יבין אותנו, חייבים לדבר בשפה שנוגעת לו בלב. לפעמים מה שמדבר אלינו – בכלל לא משדר אליו.
לפעמים הדרך הטובה ביותר ל’מציאת חן’ היא לדחוף אותו לקצה ולהראות לו בציניות איך ‘השוחט מבית המטבחיים’ יענה לדרישותיו.
אם אתה באמת חפץ בטובתו, תתחיל ‘להגיד ששששש לפני שאתה דופק בדלת’: תנסה להיכנס לראש שלו, לדבר בשפה שלו, לדבְרֵר את מה שחשוב לו.
(לא מן הנמנע שבאופן כזה תגלה לפעמים שדווקא הוא הצודק…)

“לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל” (לב, כט)
לאחר שקיבל יעקב את הברכות בערמה מיצחק אביו, ולאחר שנאלץ להתמודד ‘עשרת מונים’ מול לבן שניסה לעשוק ולהונות אותו, פגש יעקב את שרו של עשו וקיבל ממנו ברכה.
 מעתה, מבאר ה’ילקוט הגרשוני’ את ברכת המלאך ליעקב: “לא יעקב ייאמר עוד שמך”, שיעקב מורה על עקיבה ומרמה (כדברי עשו “הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים”), “כי אם ישראל” – מכאן והלאה תוכל לנהוג בשררה וביושר מוחלט כפי מידת ‘אמת תיתן ליעקב’, כי לא יציקו לך הרשעים.


“וייפול על צווארו ויישקהו ויבכו” (לג, ד)
מילת “ויישקהו” נכתבה ביחיד, שרק עשו נישק את יעקב, אך יעקב לא נישק את עשו. ואילו “ויבכו” נכתב בלשון רבים – שניהם בכו יחד.
מה החילוק בין שתי הפעולות?
בספר ‘על התורה’ הביא לבאר: עשו נשק ליעקב ובכה על כך שגוי נאלץ לנשק יהודי. יעקב שקיבל את הנשיקה מעשו – בכה על הנשיקה עצמה. שכן עשו אף פעם לא מנשק בחינם. מן הסתם תעלה לו נשיקה זו ביוקר רב…


“ויאמר למה זה אמצא חן בעיני אדוני” (לג, טו)
סירובו של יעקב לליוויו של עשו, בטענת “למה זה אמצא חן בעיני אדוני” – תמוהה מאוד. הרי יעקב עצמו שלח מלאכים נושאי מנחה אל עשו וציווה אותם לומר לו שרצונו “למצוא חן בעיניך”.
ביאורו של דבר, שאמנם רצה יעקב למצוא חן בעיני עשו כדי שיניחנו לנפשו, לשם כך היה מוכן לשלם מחיר של מנחה יקרה מאוד ששלח לו. כל עוד המחיר יהיה גשמי – יעקב מוכן למצוא חן בעיני עשו.
אולם כאשר עשו מציע להתלוות ליעקב כדי שימצא חן בעיניו, מטעים יעקב את סירובו ושואל “למה זה אמצא חן בעיני אדוני”, מה יהיה המחיר שעלי לשלם כדי למצוא חן? אם המחיר הוא רוחני – לחן כזה אני מסרב מכל וכל…


“כאשר הם נימולים” (לד, טז)

עיתונאי יהודי חילוני מארה”ב נכנס אל כ”ק האדמו”ר רבי יקותיאל יהודה הלברשטאם, האדמו”ר מצאנז-קלויזנבורג, ושאל: מדוע החרדים אינם מוכנים לבוא מעט לקראתנו כדי שבמרחב הציבורי כולם יהיו שווי-זכויות.
השיב לו הרבי: כאשר באו שכם ואביו לבני יעקב לבקש את דינה, הציבו בני יעקב תנאי – “אם תהיו כמונו להימול”. ולכאורה, מדוע על בני שכם להיות נימולים כבני יעקב ולא להפך?
בני יעקב הבהירו לשכם: אנו נימולים ואין ביכולתנו לשוב להיות ערלים. ברם אתם, תוכלו להשתנות מערלים לנימולים. לכן תבואו אתם לקראתנו.
וכן הדבר בשאלתך: במקום שאנו – המאמינים בתורה שנמנעים אנו מלעשות דברים רבים, נבוא לקראתכם – הן לכם, שאינכם שומרים תורה ומצוות, לא מפריע אם תאכלו אוכל עם או בלי הכשר, לכם לא מפריע שצורת הנישואין הרשמית תהיה כדת משה וישראל, לכם לא מפריע אם מערכת החינוך תכלול ערכים לתורה ויראת שמים. אם כן, מדוע שאתם לא תהיו כמונו בתשתיות הדת במדינה, במקום להפך?!…


“ותמנע הייתה פילגש לאליפז בן עשו” (לו, יב)
מה אנו יכולים ללמוד מהדגשה זו שתמנע הייתה רק פילגש?
מביאים לבאר בשמו של הגה”ק רבי חיים מוואלוז’ין: כיון שנצטווינו “לא תתעב אדומי כי אחיך הוא”, אם כן כיצד מצווים אנו למחות את זכרו של עמלק? לכן מדגישה התורה שתמנע, אם עמלק, הייתה רק פילגש ולא אשת אליפז, ומשכך – עמלק אינו בכלל ‘אדומי’ וממילא אינו בכלל “כי אחיך הוא”.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך