פרשת מקץ – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

"ואני שמעתי עליך לאמור תשמע חלום לפתור אותו" (מא, טו)
על דברי שבח אלה שמחמיא פרעה ליוסף, עונה יוסף: "בלעדי!"
מבאר בעל 'ברכת אברהם' מהי כוונת יוסף בכך ששלל את מה שאמר לו פרעה: אם מחפש הינך אנשים שיתרברבו ביכולותיהם המופלגות בפתרון חלומות – "בלעדי", יש מספיק אנשים במצרים שיעשו זאת. אינך זקוק לי.
במה רק אני – יוסף – יכול לעזור לך? "אלוקים יענה את שלום פרעה", ועם סייעתא דשמיא – הכל ייראה אחרת…


"ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם" (מא, טז)
מעשייה יהודית מספרת על שני עשירים שבאו לדין תורה לפני הרב: מנגן עמד בין בתיהם – בדיוק באמצע – וניגן שיר. כל אחד מהעשירים סבור שהמנגן ניגן לכבודו. ישמע הרב, ויפסוק עבור מי הגיע המנגן. כשכר טרחה, הניחו השניים עשרה זהובים – כל אחד – לפני הרב.
נענה הרב ואמר: לאחר שהרווחתי מכך כסף, ברור הדבר שלא הגיע המנגן כי אם לכבודי…
לפי מעשה זה מבארים את הפסוק כך: פרעה חשב שהחלומות שחלם – היו לכבודו, להראות לו משמים שהוא מלך גדול. המצרים היו בטוחים שהחלומות הם לכבודם – שכן כל הארץ יבואו לקנות מהם אוכל.
אולם יוסף הבין את התכלית והסביר לפרעה עבור מי נועדו החלומות באמת: "ועתה ירא פרעה איש נבון וחכם וישיתהו על ארץ מצרים"… 


"יעשה פרעה ויפקד פקידים" (מא, לד)
יש מבארים בדרך צחות שכך אמר לו יוסף לפרעה: רצונך שהעם ימלא את כל הוראותיך לשנות הרעב כדי לשמור את אוכל השנים הטובות?
ראשית כל "יעשה פרעה ויפקד פקידים", פקידה היא מלשון קימוץ וסגירת היד, כאשר אתה – פרעה – תנהיג משטר צנע בארמון, ילמדו העם ממך וינהגו אף בבתיהם כך. אולם אם בארמון ימשיכו הנשפים והרהבתנות בעוד מהאזרחים מצופה לאגור – איש לא ישמע לך…


"ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו" (מב, ח)

אל ה'כתב סופר' ניגש גבאי הישיבה בפנים צוהלות: מעטפה הגיעה מאחד מתלמידי הישיבה לשעבר, אדם שאין רוח חכמים נוחה ממעשיו של היום. במעטפה שכנה המחאה בסכום עתק, ובחזית המעטפה באותיות קטנות כתב התורם, יוסף שמו: "ויכר יוסף את אחיו".
הבין ה'כתב סופר' לאלתר את כוונתו: מבקש הוא לרמז שאף שנתרחק במעשיו, עדיין זוכר הוא את אחיו לומדי התורה וברצונו לסייע בידם. אולם אם יקבלו ממנו את התרומה, יהא בכך סוג של נתינת גושפנקה והכרה באיש ואולי אף במעשיו.
נטל ה'כתב סופר' את המעטפה וכתב על גבה שלוש מילים ומסרה לגבאי בציווי חד משמעי להשיב לאיש את הכסף.
בצאת הגבאי מן החדר לא יכול להתאפק והביט בכתוב, שם הוסיף ה'כתב סופר' לצד המילים "ויכר יוסף את אחיו", את סופו של הפסוק: "והם לא הכירוהו"…


"הלא ידעתם כי נחש ינחש איש אשר כמוני" (מד, טו)
יש להבין מדוע לא דיבר יוסף על עצמו בגוף ראשון, אלא "איש אשר כמוני"?
מבאר הגאון רבי מאיר שמחה מדווינסק, ה'משך חכמה': יוסף הוכיח את האחים על הגביע הגנוב שנמצא באמתחתם, וטען בפניהם: וכי מה חשבתם לעצמכם, שאם גנבתם את הגביע לא אדע לנחש פרטים על אודותיכם?
הרי הניחוש שאני עושה לא מגיע מכוח הגביע, כי אם "איש אשר כמוני" – כוחות הנפש שלי הם שבאמצעותם אני מנחש…

בסופה של פרשתנו, יוצאים אחי יוסף ממצרים לאחר שיוסף אירח אותם בצורה מכובדת, ויוסף שולח את האחראי על ביתו שירדוף אחריהם ו"ימצא" בין כליהם את הגביע המיוחד של יוסף (שהוטמן בהוראתו של יוסף בשקיהם) שהאחים "גנבו" ממנו.
כך מתואר האירוע בתורה: "ויימצא הגביע באמתחת בנימין". במדרש מובא, שהשבטים כעסו נורא על בנימין, שכן לא ידעו שיוסף הוא זה שטמן להם את הפח הזה. הם חשבו שבנימין אכן נטל עימו את הגביע בצאתו.
בכעסם כי רב, הכו השבטים את בנימין וגינוהו: "גנב בן גנבת". 'אמך רחל', אמרו לו, 'גנבה את התרפים מאביה, ואתה גונב גביע מהשליט המצרי'…
היחיד שלא הכה את בנימין היה יהודה. שכן הוא ערב ליעקב שישיב אליו את בנימין חי ושלם.
בנימין קיבל על מכות אלו שכר עצום: בית המקדש נבנה דווקא בחלקו. אבל גם יהודה קיבל את שכרו, וכך לשון חז"ל בתלמוד (מגילה כו.): "מה היה בחלקו של בנימין? אולם והיכל ובית קדשי הקדשים. ורצועה הייתה יוצאת מחלקו של יהודה ונכנסת בחלקו של בנימין ובה מזבח בנוי, והיה בנימין הצדיק מצטער עליה בכל יום לבולעה".
בנימין השתוקק בכל מאודו לקבל גם את הרצועה הזו של יהודה שהייתה אמורה להיות בחלקו.
סיפור יהודי שמיטיב לתאר את העניין, מספר כך: יהודי חכר מאחד הפריצים בית מרזח ממנו הוציא את פרנסתו. באחד הימים קרא לו הפריץ ובישר לו שהוא ייעדר מן האזור לתקופה של חצי שנה, במקומו ימנה הפריץ את מנהל הכספים שלו, ועל היהודי לקבל את אשר יאמר המנהל.
בשונה מן הפריץ שהיה הגון, היה מנהל הכספים רע לב ומעללים, ובעיקר שונא ישראל מובהק. מיד כאשר נסע הפריץ קרא המנהל ליהודי והודיע לו שהחל מעתה, בכל חודש הוא צריך לשלם לו את דמי השכירות – במקום אחת לשנה, כפי שהיה עד כה – ועליהם להוסיף עשרה אחוז לכיסו הפרטי של המנהל.
היהודי ניסה להתווכח, אבל המנהל הורה למשרתי הפריץ להכותו עשרים מלקות, כדי שילמד שעם המנהל לא מתווכחים.
כאשר חזר הפריץ ממסעו, סח לו היהודי בכאב את אשר עשה לו המנהל.
חמתו של הפריץ בערה בו. באותו רגע ציווה להביא לפניו את המנהל, וקבע: כאשר עשה – כן ייעשה לו. ילקוהו המשרתים עשרים מלקות. חוץ מכל זאת, יושב ליהודי הכסף העודף ששילם, וכפיצוי כללי יקבל היהודי 20 זהובים על כל מכה. סך הכל 400 זהובים.
שב היהודי לביתו והחל מתאונן: "חבל שלא קיבלתי עוד מכות"… לאשתו התמהה הסביר: "הכאבים של המכות נעלמו מזמן, וכעת על כל מכה אני מרוויח סכום רב".
גם בנימין הצדיק הצטער בכל יום על ה'רצועה' שהייתה בחלקו של יהודה, שבה זכה בגלל שלא הכהו ברצועה. אם היה יהודה מכהו, היה רישומן של המכות פג, וגם המזבח היה בחלקו של בנימין.
לכל אחד מאיתנו יש תקופה קשה בחיים. בזמן הסבל קשה לנו להבין שהדבר לטובתנו. אולם אם ננסה ברגעים הקשים לזכור שעל מכה מקבלים 'פיצוי הולם' ממרומים – ייתכן ויֵקל עלינו לקבל זאת באהבה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך