פרשת עקב (רעיונות קצרים)

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“ברוך תהיה מכל העמים “ (ח’ א’)

רבי יוסף מאיר ווייס, ה’אמרי יוסף’ מספינקא, מביא בספרו רעיון מרגש עד מאוד וזה תורף דבריו: רצתה התורה לומר שאם נשמור את כל המשפטים נזכה לכל הברכות האמורות בתורה. ומה יהיה אם חלילה לא נשמור את כל מצוות התורה? 
גם אז נהיה מבורכים. 
איך זה עובד?
בדרך רמז מחלק ה’אמרי יוסף’ את לשון הפסוק ומסביר “ברוך תהיה”, בכל מקרה תהיו מבורכים, אף אם חלילה לא תשמרו את מצוות התורה. ומדוע? “מכל העמים”. שכן הקב”ה יציב אתכם בהשוואה למול הגויים. כאשר אנו משווים את היהודי הפחות ביותר למול הגוי הטוב ביותר – אין ספק שהיהודי עולה עליו בערכו (ותכף נסביר את שורש הדבר). 
תורה היא וללמוד אנו צריכים: ייתכן שהתורה בעצם ‘מעודדת’ אותנו לא לשאוף לשלמות? הרי אם נשמור את כל המצוות נזכה לשפע רב, השפע הוא הגורם לעבודת השם במדרגת ‘שלא לשמה’. וכאן אנו למדים שאפילו אם לא נשמור את כל המצוות – אין זה נורא, לכאורה, שכן עדיין בהשוואה לגויים נהיה מבורכים ומיוחדים…
“כמה שווה השטר שבידי?” שאל הפרופסור את הסטודנטים באמצעו של שיעור שגרתי. בידו אחז הפרופסור שטר בערך של 200 שקלים. 
הסטודנטים הרהרו לרגע, מחפשים את העוקץ בדבריו של המרצה. אולם לאחר מספר רגעי שקט הוא שאל שוב ואמר שהוא ממתין לתשובה: כמה שווה השטר?
“מאתיים שקלים”, נשמעה קריאה מהוססת מירכתי הכיתה. 
המרצה הנהן בראשו לאישור והסטודנט נשם לרווחה. הוא כבר חשש מאיזו מלכודת אינטלקטואלית. 
המרצה קיפל את השטר לשניים, וקיפל שוב לארבעה. “ועכשיו”, שאל בקול רם, “כמה שווה השטר?” 
הפעם התשובות הגיעו יחד מכל קצוות החדר: “מאתיים שקלים”. 
מבטו של הפרופסור נעשה חיוני יותר, חיוך נמתח בזוויות פיו והוא פתח את קיפולי השטר. לאחר שהשטר שב לקדמותו הוא מעך אותו בפתאומיות, פניו הועמו לתנועת רוגז והוא השליך מידיו כדור קטן וצבעוני מקומט כולו. 
“האם תוכלו לומר לי כמה שווה הכדורון הזה?” שאל את התלמידים שעקבו במתח אחרי השינויים במורה החכם שלפתע החל להתנהג באופן מחשיד.
שוב נשמעה קריאה חששנית: “מאתיים שקלים?!”
הפרופסור התרכך באחת. “נכון מאוד. ערכו של השטר נותר כשהיה גם אם כלפי חוץ הוא אינו נראה במיטבו”…
כעת נשוב ליסודו של ה’אמרי יוסף’: יהודי הרי מלא מצוות כרימון אף כשהוא נראה ריקן כלפי חוץ. הוא מברך ברכות הנהנין רבות, הוא מתפלל, הוא מקיים מצוות לאין ספור – לפעמים אפילו בלי לשים לב… 
אבל אף אם אין בו את כל הדברים הללו חלילה, עדיין טוב הוא מן הגוי הטוב ביותר. שכן יהודי, בשונה מגוי, ביכולתו לעשות תשובה, ואף הרהור תשובה די בו כדי שבאותו רגע ייחשב כצדיק ובבת אחת הוא מתעלה על הגוי לאין שיעור

“לא תחסר כל בה” (ח, ט)
כיצד ייתכן הדבר שבארץ ישראל לא יהיה חסר כלום? 
הדבר יובן בהקדמת שאלה אחרת שעליה עמד הרה”ק הרבי ר’ זושא מאניפולי: רש”י דורש על הפסוק “שני חיי שרה” – “כולן שווים לטובה”. שכל המאה ועשרים ושבע שנים של שרה – היו כולן שוות. ועל כך הקשה הרבי ר’ זושא:  איך ייתכן הדבר? 
ותירץ: כיון ששרה קיבלה כל מה שעבר עליה בשמחה ובהצדקת הדין – כל שנותיה היו “שוות לטובה”. 
לפי ביאורו של הרבי ר’ זושא, ביאר בספר ‘פניני תורה’ את הפסוק שלפנינו: היאך ייתכן שארץ ישראל “לא תחסר כל בה”? מפני שיושביה יהיו מאושרים ושמחים בחלקם וממילא לא יחסר להם דבר!…  

“לא על הלחם לבדו יחיה האדם” (ח, ג)
על הלחם לבדו – אי אפשר לחיות. אבל גם בלי הלחם אי אפשר לחיות. 
וכאן המקום לשאלה: שלמה המלך אמר (קהלת ט, יא) “לא לחכמים לחם”. ולכאורה: זו חכמה וזו שכרה?! מפני מה נגזר עליהם שלא יהיה להם לחם רק כי הם חכמים?
בספר ‘מן התורה’ ביאר כך: חכמים כאלה שבטוחים בחכמתם וחושבים שבשלה יזכו להביא לחם לביתם, בלי שהם מבקשים מהקב”ה שיכין להם את מזונם, אומר להם הקב”ה: בבקשה, תסתדרו לבד. והתוצאה היא: לא לחכמים לחם. 
וזהו ביאור הפסוק: מי שיוצא להביא לחם לביתו וחושב שכדי להתפרנס צריכים רק לחם, טועה הוא. “כי על כל מוצא פי השם יחיה האדם”, הלחם הוא רק אמצעי שיישא האדם את עיניו ויבקש את חיותו מבוראו ויוצרו.

“וכסף וזהב ירבה לך” (ח, יג) 
אחד מתלמידי הרה”ק רבי מנחם מנדל מקוצק הגיע לפני רבו וסיפר שזכה בהגרלה בסכום כסף אדיר ובבת אחת הפך מעני מרוד לגביר בעל הון תועפות. 
“אין האשם תלוי אלא בי”, נענה השרף מקוצק. “הייתי צריך להתפלל עליך יותר שלא יביאו אותך משמים לידי ניסיון העושר”. 
שמע התלמיד כך והסיק שהעושר אינו טוב. יצא ופיזר ביום אחד את כל הונו הגדול לאלמנות וליתומים ולעניים. משסיים, שב ונכנס אצל רבו וסיפר לו שהעושר איננו. 
“מי ביקש זאת ממך?” הרעים עליו השרף מקוצק בקולו. “אם רצו משמים להעמיד אותך בניסיון העושר, מפני מה בעטת בניסיון זה והחמצת את ההזדמנות לעמוד בכור המבחן?”… 


“המוליכך במדבר הגדול והנורא נחש שרף ועקרב וצימאון אשר אין מים המוציא לך מים מצור החלמיש” (ח, טו)
יש להבין: מה השייכות בין העובדה שהיו נחשים במדבר לבין ההמשך שהיה צימאון ומחסור במים? 
בגמרא (ברכות לג.) מספרים חז”ל: אמרו לרבי חנינא בן דוסא שיש ערוד (-נחש מסוכן) שנושך אנשים. רש”י מחדש שם שאם הערוד נושך מישהו, מי שמגיע ראשון מבין השניים – הערוד או הנשוך – למים חיים, ניצל. השני מת. כמובן שהערוד הגיע תמיד ראשון למים והאנשים מתו. 
הלך רבי חנינא בן דוסא והניח את רגלו על חורו של הערוד, שיצא ונשך אותו. עד שהחל הערוד לרוץ אל המים, נעשה נס לרבי חנינא בן דוסא ונבקע תחת רגליו מעיין מים חיים. הערוד מת. נטל רבי חנינא את הערוד על כתפו ונשאו לבית המדרש והכריז: לא הערוד ממית אלא החטא ממית. 
לפי סיפור זה יובן הקשר בין שני חלקי הפסוק באופן נפלא: “במדבר הגדול והנורא” יש “נחש שרף ועקרב”, ואין מים זמינים. אולם הקב”ה דאג לבני ישראל “המוציא לך מים מצור החלמיש”… 


“הוא תהילתך והוא אלוקיך” (י, כא) 
יש להבין: כיון שכוונת הפסוק היא שאנו צריכים להלל את השם יתברך, היה צריך לומר “אותו תהלל”. הלשון “הוא תהילתך” משמע שאנחנו מתהללים בקדוש ברוך הוא. 
בספר ‘דגל מחנה אפרים’ ביאר הרה”ק רבי משה חיים אפרים מסדילקוב: הכתוב בספר ירמיהו מזהיר את החכם והעשיר והגיבור שלא יתהללו בחכמתם ובעושרם ובגבורתם. “כי אם בזאת יתהלל המתהלל – השכל וידוע אותי”. 
הדבר היחיד בו ראוי ליהודי להתפאר בנפשו, הוא בכך שהוא עושה את רצונו של הקב”ה כמו שצריך. ממילא זה ביאור הפסוק: “הוא תהילתך” התהילה היחידה שיכולה להיות לך, היא בכך ש”הוא אלוקיך”… 

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך