פרשת ראה – רעיונות קצרים

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

“אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה” (יא, כו) 
שני מיני ‘היום’ יש, אמר הרה”ק רבי העניך מאלכסנדר: 
צדיקים אומרים ‘היום’ לעשותם ומחר לקבל שכרם. לכן יש לנצל את העולם הזה לעוד תפילה, לעוד לימוד תורה, לעשות מצוות וחסדים טובים. לעומת הצדיקים, ישנם אשר אומרים: יש רק ‘היום’ לחיות. אכול ושתֹה היום, כי מחר נמות. לכן הם מחפשים עוד תאוות ועוד תענוגות. 
שני מיני ‘היום’ אלו, אומר הרה”ק מאלכסנדר, רמוזים בפסוק שלפנינו: “ראה אנכי נותן לפניכם היום“, כזה שהוא עצמו “ברכה וקללה”. ובחרת בחיים!… 

“אחרי ה’ אלוקיכם תלכו…ואת מצוותיו תשמורו… ובו תדבקון”
שתי המילים האחרונות בפסוק מכילות קושיה נסתרת – היאך אפשר להידבק בבורא שאין לו גוף ולא צורה וחומר וכולו מהות רוחנית מופשטת מהשגתנו? 
מבאר רש”י: “ובו תדבקון – הידבק בדרכיו, גמול חסדים, קבור מתים, בקר חולים, כמו שעשה הקב”ה”.
על חשיבותה של מצות ‘גמילות חסדים’ נוכל ללמוד מן המעשה הבא: בשנת תרפ”ג נערכה בעיר וינה, אוסטריה, אספה של גדולי ישראל לדון בענייני השעה והתקופה. אספה זו כונתה “הכנסייה הגדולה הראשונה” של ‘אגודת ישראל’.
באספה זו השתתף הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, ה’חפץ חיים’, והתאכסן בביתו של אחד מנכבדי הקהילה היהודית במקום. הלחץ על דלתות האכסניה של אחד מגדולי וצדיקי הדור היה עצום. רבבות יהודים רצו לזכות לקבל את ברכתו של הצדיק. מן הנמנע היה להכניס כל מבקש לחדרו.
עסקן אמריקאי שעשה רבות עבור פעולותיה של ‘אגודת ישראל’ ולמען שמירת הדת באמריקה ובאירופה, הגיע במיוחד לכינוס. כאשר הגיע עסקן זה לבעל האכסניה של ה’חפץ חיים’ והבהיר שהוא מוכרח להיכנס לגדול הדור עבור שאלה מהותית הנוגעת לעתידו ושלום הבית שלו, הכיר לו בעל האכסניה טובה על פעולותיו והכניסו לחדר האורחים בביתו, ואמר לו שכאשר יסיים ה’חפץ חיים’ את ארוחתו, יציגו בפניו והוא יוכל לשאול את שאלתו.
טרם שפנה ה’חפץ חיים’ לברך ברכת המזון, החל לומר “מזמור לדוד השם רועי לא אחסר”. כאשר סיים את אמירת המזמור, פנה ה’חפץ חיים’ ליהודי האמריקאי אותו כלל לא הכיר ומעודו לא ראהו, ואף לא ידע שהכניסוהו כדי לשאול שאלה, ואמר לו:דוד המלך מבקש: “אך טוב וחסד ירדפוני כל ימי חיי”. ממתי טוב וחסד נהפכים ל’רודפים’? רודף הוא בדרך כלל כינוי למי שיורד לחייו של רעהו, מציק לו וגורם לו הפסדי ממון ונפש, אבל הטוב והחסד הם רצויים אצל כל אחד, היה לדוד המלך לבקש שהטוב והחסד “ישיגוהו” כל ימי חייו?!
מבלי להמתין למענה הסביר ה’חפץ חיים’: לעיתים, עוסק אדם בגמילות חסדים עבור הכלל, והדבר מפריע לעסקיו הפרטיים. בני המשפחה מרגישים שגמילות החסדים שלו נעשית על חשבונם ומפצירים בו לעזוב את טובת הציבור והחסד כדי שלא יפסיד.
מייעץ לנו דוד המלך: גם אם הטוב והחסד נראים לך כ’רודפים’, אל תוותר עליהם כל ימי חייך. כי לכל אדם נקצבה כמות של סבל וייסורים בעולם הזה, מוטב שיקבל האדם ייסורים אלו בשל כך שבחר לעסוק בחסד עם הבריות, ולא שיוותר על החסד ויצטרך לסבול ייסורים ומכאובים אחרים. כסיימו את דבריו החל ה’חפץ חיים’ לברך ברכת המזון.  האורח הנרגש שמע את דבריו וקם ממקומו. להפתעתו של בעל הבית ששאל מדוע האורח הולך בטרם הציג את שאלתו, ענה לו האורח שה’חפץ חיים’ ענה לו ברוח הקודש… “מחזיק אני גמ”ח גדול במקום מגוריי. והדבר מגיע על חשבון עסקיי הפרטיים ואשתי הודיעה לי שעלי לעזוב את הגמ”ח ולדאוג לעתיד הכלכלי שלנו. סיכמנו בינינו שאבוא לכאן במיוחד כדי לשמוע כיצד יפסוק עבורי ה’חפץ חיים’, אך הוא כבר הבהיר את דעתו היטב”…


“וזבחת מבקרך” (יב, כא)
בני קהילה אחת הגיעו אל הגאון רבי יהושע מקוטנא ובפיהם טענה: השוחט בקהילתם נחשד שאינו ראוי לשחיטה כמו שצריך. ברצונם שהרב יצווה שחייבים למנות שוחט אחר שישגיח על מעשיו של הראשון בשבע עיניים. 
בירר הרב מקוטנא ומצא שחשדם של בני הקהילה מבוסס על עדותו של עד יחיד, שלפי דבריו אירע כך וכך. 
נענה הרב מקוטנא לבני הקהילה: עתה מבין אני את הפסוק (ישעיה סו, ג) “שוחט השור מכה איש”. אם לטענתכם כדי לשחוט שור זקוקים לשני שוחטים, כמה שוחטים צריך כדי ‘לשחוט’ שוחט?!…


“וזה אשר לא תאכלו מהם… והראה” (יד, יב-יג)
בגמרא (חולין סג:) ביארו חז”ל את פשר השם ‘ראה’, של עוף זה: “תנא עומדת (-הראה) בבבל ורואה נבלה בארץ ישראל”. 
למה חשוב לנו לדעת ששמו של עוף זה נגזר מכוח ראייתו המיוחדת? מה אנו למדים מזה? 
מביאים בשם הבעל שם טוב הקדוש ללמדנו מוסר: לעוף זה ניתן מן השמים כישרון כה מיוחד לראות למרחק, ובכל זאת הוא בוחר לראות את ה’נבלה’ שבארץ ישראל, להסתכל על הגרוע ועל הרע – הרי זה עוף טמא…


“ולא ירע לבבך בתתך לו” (טו, י)
אם נתן האדם בסופו של דבר לצדקה, מפני מה מצווה התורה “ולא ירע לבבך”? הרי העני קיבל די מחסורו וזה מה שחשוב. 
בספר ‘על התורה’ מבאר באופן נפלא: יש אנשים שכאשר מגיעים אליהם לבקש צדקה, הם מקדימים לספר את כל תלאותיהם וקשייהם, וכתוצאה מכך הם מנמקים מפני מה אינם נותנים סכום נאה יותר. ‘המצב קשה’, ‘החודש עוד לא התחיל והמשכורת נגמרה’ וכן על זו הדרך. 
העני שמקבל את הצדקה ושומע את קשייו של הנותן, מרגיש לא בנוח לקבל. לכן מזהירה התורה “ולא ירע לבבך בתתך לו”. 
אם תתן בסבר פנים יפות, תודֶה להשם על כך שאתה מן הנותנים ולא חלילה להפך, תזכה לברכה: “כי בגלל הדבר הזה יברכך ה’ אלוקיך”!


“פתוח תפתח את ידך” (טו, יא)
בין הציוויים הכרוכים בנתינת הצדקה, המופיעה בפרשתנו, אומרת התורה “על כן אנכי מצווך לאמור פתוח תפתח את ידך לאחיך לעניֶך ולאביונך בארצך”. 
לכאורה המילים “פתוח תפתח את ידך” מיותרות. שכן כבר אמר הכתוב “נתון תתן לו”. 
מבאר כ”ק מרן ה’שר שלום’ מבעלזא זי”ע: כאשר היד קפוצה וסגורה – כל האצבעות מסתיימות באותו קו. אולם כאשר פותח האדם את ידו, כל אצבע היא בגובה שונה. 
זאת ועוד: בנתינת צדקה יש דיני קדימה. מי שיותר קרוב לנותן הצדקה – קודם. 
וזה רמז הפסוק: “פתוח תפתח את ידך”, או אז תלמד שכשם שהאצבעות אינן בגובה שווה כך יש דיני קדימה: קודם כל “לאחיך”. אחר כך – “לעניֶך”, עניי עירך קודמים. שלישית, “לאביונך בארצך”, עניי ארץ ישראל קודמים לעניי חוץ לארץ…

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך