מבוסס על משנתו של אחד מגדולי המחשבה והחסידות של הדורות האחרונים, שרבים אולי שמעו את שמו אך מעטים זכו לצלול לעומק כתביו: רבי צדוק הכהן מלובלין (הכהן הגדול מלובלין).
הדברים מבוססים על יסודות מספרו "צדקת הצדיק" ועל תורותיו לפרשת השבוע, והם נוגעים בשאלה שמלווה כל אדם מאמין: איך מוצאים כוח לקום מתוך הכישלון?
הקדמה: הייאוש ככלי של הסטרא אחרא
בפרשת "וארא", אנחנו מוצאים את עם ישראל במצב של שפל חסר תקדים. התורה מעידה עליהם: "וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה". רבי צדוק הכהן שואל: הרי משה רבנו מבטיח להם גאולה! הוא מבשר להם שה' שמע את נאקתם. איך ייתכן שהם אפילו לא מסוגלים להקשיב?
כאן חושף רבי צדוק יסוד פסיכולוגי-רוחני מטלטל: השעבוד האמיתי של מצרים לא היה עבודת הפרך, אלא איבוד האמונה בערך העצמי.
פרעה ידע שאם הוא רוצה לשלוט בעם, הוא לא צריך רק לשבור להם את הגב, הוא צריך לשבור להם את הלב. הוא גרם להם להרגיש שהם כל כך "טמאים", כל כך רחוקים וכל כך חסרי סיכוי, עד שהבשורה על הגאולה נשמעה להם כמו שפה זרה. זהו "קוצר רוח" – כיווץ של הנשמה לדרגה שבה היא כבר לא מאמינה שמגיע לה טוב.
החידוש של רבי צדוק: "כשם שצריך להאמין בה', כך צריך להאמין בעצמו"
זהו המשפט המפורסם ביותר של רבי צדוק (צדקת הצדיק, סימן קנד), והוא המפתח לכל התורה שלו: "כשם שצריך אדם להאמין בהשי"ת, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו".
מה זה אומר "להאמין בעצמו"? האם זו גאווה? חלילה. רבי צדוק מסביר: להאמין בעצמך פירושו להאמין שהניצוץ האלוהי שבתוכך הוא בלתי מנוצח. שגם אם נפלת לעומק הקליפות, גם אם חטאת, גם אם נכשלת שוב ושוב – המהות שלך נשארה קדושה.
בני ישראל במצרים היו בדרגה של "מ"ט שערי טומאה". הם נראו לעצמם כעובדי עבודה זרה לכל דבר. לכן הם לא שמעו אל משה. הם אמרו לעצמם: "מי אנחנו שה' יגאל אותנו? אנחנו הרי שקועים בבוץ המצרי". התשובה של ה' בפרשת "וארא" היא: "ואני ה' ". אני ה' שנמצא איתכם בתוך הטומאה. אני לא מחכה שתהיו מושלמים כדי לגאול אתכם; אני גואל אתכם כי אתם הילדים שלי, והמהות שלכם היא חלק ממני.
סוד המכות: פירוק מעטפת השקר
רבי צדוק מלמד שכל עשר המכות לא נועדו רק כדי להעניש את המצרים, אלא כדי להסיר מהיהודי את ה"קליפה" שגורמת לו לחשוב שהוא מצרי. קחו למשל את מכת דם. היאור היה האלוהים של מצרים. מצרים מייצגת את ה"טבע", את החוקיות הנוקשה שאומרת: "מה שהיה הוא שיהיה, אתה לעולם לא תשתנה". המכה הראשונה הופכת את המים לדם כדי לומר: הטבע הוא לא חזות הכל. גם מה שנראה קפוא ובלתי ניתן לשינוי – יכול להשתנות ברגע.
כך גם בנפש האדם: הדם מייצג את החיות, את הרגש. לעיתים הרגשות שלנו "קפואים" בתוך ייאוש מצרי. המכה באה לעורר את הדם, להזכיר לנו שיש בנו חיות אלוהית שאינה כפופה לחוקי הטבע של הדיכאון או הכישלון.
העבודה המעשית: למצוא את ה"נקודה הטובה"
איך מיישמים את תורת רבי צדוק ביום-יום? הוא מלמד אותנו טכניקה רוחנית: התבוננות בנקודת הרצון. לפעמים אדם מרגיש שהוא רחוק מאוד מה'. הוא לא מצליח להתפלל בכוונה, הוא נופל בכעס, הוא מרגיש ריקנות. רבי צדוק אומר: במקום להסתכל על כל המעשים הרעים שלך – חפש את הרצון שלך.
האם אתה רוצה להיות טוב יותר? האם כואב לך שאתה רחוק? הכאב הזה, הרצון הזה, הוא ההוכחה שאתה עדיין מחובר. ה"קוצר רוח" הוא רק מסך עשן. מתחתיו בוערת אש תמיד. בפרשת "וארא", ה' אומר "וגם אני שמעתי את נאקת בני ישראל". ה' לא שמע את התפילות שלהם (כי הם לא היו מסוגלים להתפלל מרוב קושי), הוא שמע את הנאקה. הנאקה היא הקול הפנימי, התת-מודע, שצועק: "אני לא שייך לכאן! אני רוצה לחזור הביתה!".
סיכום: היציאה ממצרים הפרטית
ידידיי, המסר של רבי צדוק הכהן לכל אחד מאיתנו הוא: אל תתייאשו מהנפש שלכם. היצר הרע הגדול ביותר הוא לא התאווה, אלא הייאוש. כשפרעה (היצר) מצליח לשכנע אתכם שאתם "מקולקלים" ללא תקנה, הוא ניצח. אבל כשאתם נזכרים ב"אני ה' " – בכך שה' נמצא בתוך הניצוץ הכי פנימי שלכם – אתם מתחילים את תהליך הגאולה.
משה רבנו לא בא להגיד לישראל "תהיו צדיקים ואז תיגאלו". הוא בא להגיד להם: "אתם גאולים מצד המהות שלכם, עכשיו רק תסכימו להקשיב לזה".
בכל פעם שאתם מרגישים ב"קוצר רוח", תזכרו את דברי רבי צדוק: האמונה בעצמכם היא האמונה בכוחו של ה' שברא אתכם. אם הוא ברא אתכם, סימן שיש לכם תפקיד שרק אתם יכולים למלא, ושום כישלון בעולם לא יכול לבטל את הבחירה האלוהית בכם.