במרכזו של יום הכיפורים, בשיאו של לוח השנה העברי, עומדת דמותו של הכהן הגדול. בעוד שכל עם ישראל צם ומתפלל בבתי הכנסיות, בבית המקדש התחוללה דרמה רוחנית ופיזית מורכבת מאין כמוה. עבודת יום הכיפורים היא היחידה בתורה שמוכתבת כולה לאדם אחד – הכהן הגדול. ביום זה, הוא אינו רק נציג דתי; הוא הופך לצינור המקשר בין ארץ לשמיים, בין החומר לרוח, ובין החטא למחילה.
שבעת ימי הפרישה: ההכנה הנפשית והלוגיסטית
העבודה אינה מתחילה ב-י' בתשרי, אלא שבעה ימים קודם לכן. הכהן הגדול מופרש מביתו וממשפחתו ללשכת פלהדרין שבמקדש. פרישה זו נועדה לשתי מטרות:
- טהרה פיזית: הגנה מפני טומאה שעלולה לפסול אותו מהעבודה.
- הכנה לימודית: במהלך שבעת הימים, זקני הכהונה קוראים לפניו ומתרגלים איתו את סדר העבודה. בערב יום הכיפורים, נמסר הכהן לידי "זקני כהונה" שמשביעים אותו שלא ישנה דבר מהמסורת (כדי למנוע השפעות צדוקיות).
באותם ימים, הכהן כמעט ואינו ישן בלילה האחרון. הוא נשמר ער על ידי לימוד תורה או שיח עם פרחי כהונה, כדי להבטיח שיגיע לבוקר היום הקדוש בשיא הערנות והריכוז.
חמש טבילות ועשרה קידושי ידיים ורגליים
המאפיין הטכני הבולט ביותר של עבודת היום הוא החלפת הבגדים התכופה. בכל פעם שהכהן הגדול עובר בין "עבודות הפנים" (אלו הנעשות בתוך ההיכל ובקודש הקודשים) לבין "עבודות החוץ" (על המזבח החיצוני), עליו להחליף את בגדיו.
- בגדי זהב: שמונת הבגדים הרגילים של הכהן הגדול, הכוללים זהב ואבנים טובות.
- בגדי לבן: ארבעה בגדים העשויים פשתן לבן בלבד – כתונת, מכנסיים, מגבעת ואבנט.
בין כל החלפה, הכהן טובל במקווה ומקדש את ידיו ורגליו מהכיור. הבגדים הלבנים מסמלים ענווה וטהרה, בדומה למלאכי השרת, שכן "אין קטגור נעשה סניגור" – הזהב (המזכיר את חטא העגל) אינו יכול להיכנס למקום שבו מבקשים סליחה על חטאים.
שלושת הווידויים: מעגלי האחריות
הכהן הגדול נושא על גבו שלוש רמות של וידוי, המסמלות את התרחבות האחריות האנושית:
- וידוי על עצמו ומשפחתו: קודם שיבקש על אחרים, עליו להיות נקי בעצמו. הוא סומך ידיו על הפר שלו ואומר: "אנא השם, חטאתי עוויתי פשעתי…".
- וידוי על אחיו הכהנים: טהרת המשרתים בקודש היא תנאי להשראת שכינה.
- וידוי על כלל ישראל: וידוי זה נאמר על השעיר המשתלח, והוא כולל את כל עוונות העם.
הווידוי אינו רק אמירה; הוא פעולה של עקירת החטא מהשורש והפיכתו להכרה במציאות ה'.
גורל השעירים: המאבק בין קדושה לעזאזל
אחד הרגעים המרתקים הוא הגרלת שני השעירים. הכהן מעמיד שני שעירים דומים ומטיל גורל: אחד "להשם" ואחד "לעזאזל".
- השעיר לה': נשחט ודמו מוכנס אל תוך קודש הקודשים.
- השעיר לעזאזל: נשלח עם איש עתי אל המדבר, אל צוק גבוה, ומושלך לתהום.
פעולה זו מסמלת את העובדה שהרוע והחטא צריכים להיות מורחקים מהמחנה האנושי אל המקומות השוממים והריקים, בעוד שהחיים והאנרגיה מוקדשים לעבודת השם.
רגע השיא: הכניסה לקודש הקודשים
זהו הרגע שאליו נשואות עיני כל העם. הכהן הגדול נוטל מחתה מלאה גחלים בוערות וכף מלאה קטורת סמים דקה מן הדקה. הוא נכנס אל מאחורי הפרוכת, אל מקום הארון והכרובים (או אל אבן השתייה בבית שני). במקום החשוך והדומם הזה, הוא מניח את הקטורת על הגחלים עד שהחלל מתמלא ענן קטורת.
הכניסה הזו היא סכנת חיים ממשית. על הכהן להיות בדרגה רוחנית עליונה שבה החומר והרוח מתמזגים. הוא מזה את דם הפר ודם השעיר "אחת למעלה ושבע למטה", פעולה של חיבור בין שמיים וארץ. בסיום, הוא נושא תפילה קצרה ב"היכל" (מבלי להאריך, כדי לא להבעית את העם שמא מת בפנים). תפילתו מתמקדת בצרכים הבסיסיים: גשם, פרנסה, ושהנהגת העם תהיה ישרה.
"מראה כהן": היציאה והשמחה
לאחר שסיים את כל סדר העבודות, פושט הכהן את בגדי הלבן ומניחם שם (הם אינם משמשים שוב). הוא יוצא אל העם בבגדי הזהב, ופניו קורנות. הפיוט "מראה כהן" מתאר את היופי וההוד שנסוכים עליו ברגע זה: "כאומן הנראה במזרח… כברק היוצא מבין העננים".
היציאה בשלום מקודש הקודשים הייתה האות לכך שנתקבלה התשובה והעם נסלח. יום הכיפורים, שהתחיל במתח ובחרדה, מסתיים ביום טוב של הכהן הגדול, שבו הוא מזמין את כל אוהביו לסעודה חגיגית.
משמעות העבודה בימינו
מאז חורבן בית המקדש, עבודת הכהן הגדול עברה מהמעשה הממשי אל "סדר העבודה" שאנו קוראים בתפילת מוסף. אנו לומדים מכך שגם ללא מקדש פיזי, האדם נדרש לעבור תהליך דומה:
- פרישה: התנתקות מהסחות הדעת של העולם.
- טבילה: היטהרות המחשבה.
- ווידוי: הכנות לעמוד מול האמת הפנימית.
- קטורת: יצירת ענן של תפילה וריח ניחוח בתוך הלב, שהוא "קודש הקודשים" האישי של כל אחד.
עבודת הכהן הגדול מלמדת אותנו שאפילו חטאים כבדים יכולים להתכפר דרך תהליך מדויק של תשובה, הקרבה וחיבור לאלוהות. היא מוכיחה שתמיד יש דרך חזרה, ושפעם בשנה, השער נפתח לרווחה עבור כולם.