גדלות האדם

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

כחלק מחקר האדם תמיד צצה לה שאלת גדלותו של האדם, ידועים  כבר כמה שיטות בכל הנוגע לגדלות האדם – עד כמה צריך וראוי לו לנהוג ברוממות וכבוד. השיטות חלוקות באופן קיצוני. האם האדם צריך לבטל את עצמו ולנהוג כעפר שאינו כלום, “אדם יסודו מכפר וסופו לעפר בנפשו יביא לחמו, משול כחרס הנשבר”. הדעה המגבילה נוקטת עמדה לכאורה קיצונית לצד השני, לדעתם האדם הוא דמות מרוממת וחשובה, עליו לכבד את צומה וכמובן את מה שהוא מייצג. באם האדם נוהג בביזוי, אינו מבזה את עצמו לבד אלא את כל האנשים הסובבים אותו, אדם צריך להכיר בגדולתו ומעלתו.

ר’ נתן צבי פינקל ראש ישיבת סלבודקה החזיק מהדעה שהאדם הוא נזר הבריאה ועל כן מעמד זה מחייב אותו לנהוג ברוממות, מעיקרו הוא אדם מרומם רק שיש לו מערכת צדדית של יצרים שעליה הוא צריך לשלוט.  “גדלות האדם” דגלה בהבנה של מרכזיות המין האנושי בעולם. לפיה האדם הוא “נזר הבריאה” ומעמדו ככזה, מחייבו להתנהג בצורה נעלה. השיטה דגלה בעיקר בהבנה תאורטית ופחות במעשים ועל ידי הבנת גדלותו של האדם תושג התגברות על היצר הרע שכן לגישת מצדדי “גדלות האדם” המין האנושי מעצם ברייתו נברא ישר ורק הסיטואציות בהן הוא נמצא מובילות אותו לעיתים למעשים רעים.

אפשר להבחין באלו שלוקחים את הדעה בצורה קיצונית ביותר. אפשר לומר שהם קצת טעו בגבול הדק שעומד בין החשיבות לרברבנות… “חשיבות” לא אומרת לנו חלילה ללכת מעונבים בזקיפות קומה, זה אולי רק התסמינים… אך ודאי שזה לא העיקרון בגדלות.

יש שמקצינים יותר לצד השני, הם הולכים לבקש מסמרים בבית מרקחת” רק כדי לנהוג בהשפלה עצמית והפחתת הערך. הרי לדעתם כל מה שיש להם אינו תלוי בהם, הם לעולם לא ישדרו כבוד, הם יעשו את הפעולה ההפוכה בדיוק מכל מה שעלול להצטייר ככבוד. 

הנה, לכאורה צריך להבין את ב’ הצדדים. א. אלו הדוגלים בגדלות האדם, מדוע אינם חוששים לחטא הגאוה שנחשב לאחד מהחטאים הגדולים? (שגורר חטאים רבים עיין באורחות צדיקים). ב. אלו המבזים ומשפילים את עצמם. הרי אנשים תלמידי חכמים הם וכבוד התורה מונח על כתפיהם ומילא אם היו רוצים לבזות את עצמם, אך בזה שמבזים את עצמם הם מבזים את התורה שלמדו? וכדברי הגמרא במסכת יומא שעל בן תורה יש את האחריות לנהוג בכבוד ובהליכות דרך ארץ, שצריכים הבריאות לומר: ראו בן תורה זה כמה נאים מעשיו. ואיך יאמרו כן על האדם שמבקש מסמרים בבית מרקחת… וכן כבר ידוע שכבוד תלמיד חכם עדיף מפני כבוד תורתו. 

כידוע, התורה הרבה פעמים משתמשת בלשון שמציגה את האדם כביכול הוא כלי עזר להקב”ה. לדוגמה: “ולכבודי בראתיו”. כביכול האדם משלים משהו שהקב”ה צריך. אפשר להסתכל על זה בכמה הסתכלויות, אך עד כמה שזאת דרכו של הקב”ה – “לבקש עזרה”, כמו שכתוב בתורה “נעשה אדם” (בתוספת נ’) הרי הקב”ה אינו צריך עזרה ובכל זאת אמר “נעשה”, אך מכל מקום אנו רואים שהתורה החשיבה את האדם – את כוחו ואת גדלות.

האדם מקבל כוחות מיוחדים מהקב”ה, אנו רואים את זה בחוש ביום יום. האדם בונה גורדי שחקים בכל העולם, הוא נלחם על כל דבר אותו הוא רוצה להשיג. כמובן שהאדם היה צריך לקבל עזרה מהקב”ה כדי להגיע למה שהגיע, אך זה לא סותר לכוחות שהקב”ה חנן בהם את האדם. רק לא מזמן ראינו את החיסון שהאנושות הצליחה לפתח על מנת למנוע את הנגיף. הקב”ה נתן לנו את הקורונה אך יחד עם הנגיף קיבלנו כוחות לפתח את החיסון. בכל עת יוצאים לשוק תרופות ופיתוחים שונים, צורת המסחר בשוק כל הזמן מתחדשת. זה לא מגיע מהגודל של האדם אלא מגדלות האדם, כיון שאדם יכול להיות הכי חזק שיש, אך אם לא יהיה בעל שכל לא יצליח לעשות כלום ביחס למה שעושה בעל שכל קטן ממנו.

הדעת שהאדם קיבל מגדילה את כוחו ואת מעמדו. השכל הוא הכלי עזר שלנו לעמוד בכל אתגר מצד אחד, אך הוא מטיל על כל אחד אחריות גדולה. כח הבחירה זה דבר טוב ורע.

אם השכל זה כלי כל כך טוב וחזק, למה לא כולם מגיעים לאמת? מדוע יש אנשים חכמים שטועים ועוברים עבירות? כי לכל אחד יש מסכת אתגרים על כל פעולה שירצה לעשות, אך כמובן אין זה מפחית מערכו של האדם. במשנה כבר מבואר שהשפלה לאדם היא השפלה להקב”ה בעצמו שברא את האדם בדמותו. 

נראה שאין מי שיחלוק על הדברים הנ”ל. אך כאן צריך להפריד בין ב’ סוגי הגדלות השונים, על מה האדם יכול להתגאות ועל מה לא? מתי הגאוה היא גאוה פסולה ומתי היא גאוה טובה? בזה כנראה השיטות חלוקות. כדי לבחון את זה אנו צריכים לבחון את הדברים מהצד השני. האם מלך שמח שבנו מתגאה? יתכן שכן. האם הוא שמח שבנו אחד מתגאה על בנו השני? סביר להניח שלא.

לכאורה כן הם הדברים. האם הקב”ה שמח כשאנו מתגאים על אחד מבניו?.. נמשיך עם הדוגמה שנקטנו קודם. למלך יש בן אחד שהולך בדרכו, הוא למד את כל הספרים שבן המלך צריך ללמוד, הוא נחשב להכי “מחונן” מכל מכריו הוא כבר מלומד בכל דרכי ההנהגה ובנוסף הוא כמובן שומר על נוכחות אריסטוקרטית. בכל מקום בו שוהה בן זה זוכה המלך לשבחים הודות בנו, כולם מדברים על כך ש”התפוח לא נפל רחוק מהעץ” כמה שבן המלך דומה למלך בעצמו, איזה מכובד הוא. אלו כמובן דברים שמלך חפץ בהם ושמח לשמוע אותם.

אך מהצד השני יש למלך עוד בן, הבן הזה לא דומה לבן הראשון בשום פרמטר. הוא לא לומד כלום וממילא הוא מבלה כל היום עם האנשים השפלים בעם, הוא כמובן לא בקי בכלום וודאי שלא בדרכי ההנהגה, אין בו שום דבר שמשדר מכובדות. בכל מקום שבן זה דורך בו רואים כולם החוש כמה שהאבא כביכול לא השקיע על החינוך של בנו. עד כמה לא משתלם “בשורה התחתונה” להיות מלך. האנשים שרואים אותו חושבים לעצמם “כנראה הוא רכש את התכונות האלו בבית…”.

נחשוב לרגע על הבדל משמעותי בין ב’ סוגי הילדים. הבן הראשון אולי השקיע בדרכי המלוכה כי הבין עד כמה שזה משתלם, הרי בסוף הוא יהיה היורש. אך אין ספק שבמצבים רבים בהם לא היה לו כח לשבת וללמוד מה שהחזיק אותו היה דווקא כבוד. לא רק הכבוד של אביו אלא גם הכבוד העצמי – סוף סוף הכבוד שלו זה הכבוד של אביו.

כשהוא הלך ברחוב עמד לנגדו הכבוש של אביו שאותו הוא חייב לשמור, אסור היה לו לשכוח ולא לרגע אחד שהוא בנו של המלך, ברגע שהוא ישכח הוא יבזה את כבודו ואת כבוד אביו. ההסתכלות הפשוטה אומרת שזה לא נוגע לבן מה שחושבים עליו כשרואים אותו נוהג בכבוד, הרי הוא יודע את האמת, הוא יודע כמה חשוב הוא ביחס לכל הסובבים לו. כל עוד שהוא עושה מה שהוא צריך אין לו צורך לדון על מה שחושבים על הכבוד שלו. זה לא אומר שהוא צריך לנהוג בשפלות כלפי אנשים אחרים וכמובן לא כלפי מי שרוכש כבוד לאביו, אך הוא צריך לנהוג במכובדות כלפי עצמו.

בעצם, לכל אחד יש רמה של כבוד מינימלי שהוא לא חורג ממנה, אך הרמה של בן המלך היא הרבה יותר גדולה. אין ספק שהוא צריך לכבד את המכובדים ממנו אך ביחס לאלו שמרוממים אך פחות ממנו הוא צריך לנהוג ביותר כבוד.

עד כאן הדוגמה, עכשיו אנו יכולים לחזור למקום בו עצרנו.

אנו צריכים לדעת לחלק בין הרבה מצבים שונים. בכל הנוגע לכבוד שיש לנו על דברים שאין בהם חשיבות וביטוי לכח באמת – כמו שאדם מתגאה על כך שיש לו פרצוף יפה – לא שייך כאן חשיבות! מה הפרצוף היפה מוכיח על האדם הזה? כלום! אם כן זו רק שחצנות. אך בכל הנוגע לכבוד העצמי כאנשים עם ערכים לאנשים שנוהגים במעשים טובים, הכבוד של אבא שלנו – הקב”ה – בזה עלינו לנהוג בכבוד ולשמור על מה שאנו מייצגים.

כמו שהקדמנו, האדם הוא הדמות החשובה בבריאה – הקב”ה נתן לנו כח ואחרי שקיבל האדם את הכח הוא חשוב מצד עצמו ולכן עליו לנהוג בכבוד. הקב”ה שמח כשהוא רואה אותנו נוהגים בכבוד. זה לא כבוד כשאנו בסמיכות לאנשים אחרים אלא דווקא כשאנו לבד בחדרי חדרים, אז אנו רואים כמה אנו מכובדים באמת! נכון שהאדם יכול ליפול מפני שיש לו מערכת יצרים ואתגרים אך זה לא פוגם במכובדות. אדם יכול לבחון את הכבוד שלו דווקא כשהוא לבד.

אך בנוגע לדברים שאין להם תכלית אנו צריכים לבוז להם. אנו פשוט יכולים לבחון כל פרט בצורה פשוטה: לחשוב האם הקב”ה היה שמח בחשיבות זו. האם שייך לערבב את החשיבות בשחצנות? 

הצדדים שנחלקו ביחס לגדלות האדם לא נחלקו על זה, הם רק נחלקו על איזה צד צריך לשמור יותר, על הצד של השמירה על הכבוד העצמי כבני מלך או על הצד של השמירה על כך שלא נבוא להתגאות יותר ממה שצריך. ביהדות יש מערכת של גדרות כדי שלא ניפול ברגע האמת (יבמות כא.) וכאן יש מחלוקת היכן צריך להניח את הגדר: בצד הכבוד או בצד השפלות.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך