הגאולה – מתי היא באה

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

באחד הימים, האריה, מלך היער, היה רעב. רעב מאד. נכון לטרוף את כל העומד בדרכו. אבל סתם כך לטרוף?! לא ממלכתי. הוא היה חייב יותר מתירוץ רציני או אמתלה טובה כדי להתנפל על חיה תמימה העומדת בדרכו, ולטרוף אותה, בלי לעורר מרד בקרב החיות.

מה עשה האריה? כאשר פגש את החמור, ניגש אליו ונשף על פניו את הבל פיו. החמור נרתע בבהלה: “הכל כשורה, אדוני המלך?!”

“אמור לי נא, בכנות,” אמר האריה, “ריח ההבל היוצא לי מהפה טוב הוא, או רע?!”

“את האמת? הריח שיוצא לאדוני המלך מהפה, מסריח ורע הוא עד מאד, מעורר סלידה, וגורם לחושת קבס קשה ולבחילות…” החמור עוד לא סיים את דבריו, והאריה התנפל עליו בחמת זעם, בשצף קצף. איזו חוצפה. ככה להטיח למלך החיות את האמת בפרצוף. הוא לא מתבייש. בין רגע היה נתון צווארו של החמור בין שיניו של האריה. האריה סוף סוף מצא מזון לסעודה.

עברו חלפו מספר שעות, ותחושת רעב החלה לנקר ולקרקר שנית בקיבתו של האריה. אולם הוא כבר ידע מה לעשות. בפוגשו את הארנבת, שאל אותה, “הריח ההבל היוצא לי מהפה, טוב הוא או רע?!”

הארנבת, טיפשה לא הייתה. היא ראתה מה קרה לחמור שהתחצף, לכן החליטה לענות בדרך ההפוכה. “הריח שיוצא לאדוני מהפה, שמור לצדיקים לעתיד לבוא. ריח גן עדן הוא. עוצר נשימה..”

פניו של האריה התעוותו בזעם. “איך את מעזה לשקר לי כך, במצח נחושה. אני הרי רעב. מאד. ברי לי שהריח שיוצא לי מהפה, מסריח ובאוש”. האריה התנפל על הארנבת ושיסע אותה לחתיכות, עורך לעצמו סעודה שניה.

לעת ערב היה האריה רעב, והחל לשוטט ביער, כדי לנסו את התרגיל החדש על חיות מזדמנות. לרוע מזלו של השועל מנקרה האריה בדרכו.

“ערב טוב אדוני המלך!”

“ערב טוב שועל יקר. אמור לי נא, ריח ההבל שיוצא לי מהפה טוב הוא או רע?”

השועל היה פיקח, הבין מייד את המילכוד. מה יענה לאריה. אם יאמר לו שהריח רע, יהיה דינו כדין החמור, ואם יאמר לו שהריח טוב, יהיה דינו כדין הארנבת. פנה השועל לאריה ואמר לו, “אדוני המלך, מצטער, אינני יכול לענות לך על שאלה זו.”

“וזאת מדוע?!”

“אדוני המלך, איני יכול להריח כלל, אני מצונן…”

גאולת מצריים לא באה סתם כך. בפסוק מבואר:  “ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שועתם אל האלהים מן העבדה. וישמע אלהים את נאקתם ויזכר אלהים את בריו את אברהם את יצחק ואת יעקב”. (שמות ב, כג – כד). וברש”י, “וימת מלך מצרים – והוצרכו ישראל לישועה”. הרמב”ן מבאר מדוע בני ישראל הוזקקו לישועה, “מנהג כל הנעבדים למלך בליעל שיהיו מצפים ומחכים ליום מותו, וכאשר ראו שמת המלך, האנחו מאד ממלוך אדם חנף מרשיע מן הראשון כי אמרו אבדה תקותנו, נגזרנו לנו, ויבחרו מות מחיים”. בני ישראל איבדו את תקותם האחרונה לגאולה.

היאוש, הוא זה שגרם לכך שאלוקים שמע את תפילות בני ישראל. כאשר משה ואהרון הגיעו לפרעה וביקשו ממנו לשחרר את העם, פרעה התרגז – “ויצו פרעה ביום ההוא את הנגשים בעם ואת שטריו לאמר. לא תאספון לתת תבן לעם ללבן הלבנים כתמול שלשם הם ילכו וקששו להם תבן. ואת מתכנת הלבנים אשר הם עשים תמול שלשם תשימו עליהם לא תגרעו ממנו כי נרפים הם על כן הם צעקים לאמר נלכה נזבחה לאלהינו”.

עד אותו יום, במשך כל שנות שיעבוד מצריים, היה אחד מבני ישראל קם לעבודה, מתאמץ מאד, משלים את מכסת הלבנים, והוא יכול לחזור הביתה בסוף היום ולנוח. הוא עדיין מנסה, וגם מצליח לשרוד. טרם נפל עליו היאוש. 

אולם באותו היום, המצב נהיה לא הגיוני. בלתי נסבל לחלוטין. אדם קם בבוקר, מצווים עליו – “תכין את הלבנים”, אומר האיש “תביאו תבן, חומרי גלם”. אומרים לו, אין חומרי גלם, תסתדר בכוחות עצמך”. בסוף יום העבודה הנוגשים באים, “לא בנית כלום”.

“לא נתתם חומרי גלם”. עונה האיש. הנוגשים שולפים את השוט ומצליפים בו מכל הכיוונים. היהודי מסיים את היום עם אינספור סימנים אדומים – כחולים על הגב, שבור ורצוץ. באותו היום הוא לא חוזר הביתה. הוא נשאר לישון במתחם העבודה. למחרת הוא משכים לפנות בוקר, רץ רחוק ומליח איכשהו להשיג תבן. עובד קשה, מייצר את  100 הלבנים שלו, ובונה מהן קיר.

לעת ערב הנוגשים מגיעים. מסתכלים על הקיר הניצב למולם. היהודי עומד מאחור, ידיו שלובות בשביעות רצון. בסיפוק. הנוגשים מתנפלים עליו, “תגיד, לא שמעת את החוק שאין תבן? איך הצלחת לבנות קיר?! גנבת תבן!” והם מתנפלים עליו ומכים אותו בזעם. רק אז נפל עליו היאוש, סופית.

בני ישראל הרגישו כמו הארנבת והחמור ביער, הם היו אבודים, מה שלא יעשו, יכו אותם.

כאשר האדם מרגיש שאין לו שום מוצא או ישועה בדרך הטבע, והוא מתייאש לגמרי מהניסיון לעזור לעצמו בדרך הטבע, רק אז, הוא פונה לקדוש ברוך הוא באמת מכל ליבו. הוא יודע שאף אחד אחר לא יכול להושיע אותו, רק הקדוש ברוך הוא. 

“כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן. אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי – שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ. וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב, וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים”. (שמות כב, כא – כג).

מה מיוחד באלמנה ויתום, “כי אם צעק יצעק”, כאשר הוא צועק – “אלי”. הוא פונה רק אלי, אל הקדוש ברוך הוא, הוא מאמין רק בו, הוא יודע שאף אחד אחר לא יעזור לו. ולכן, “שמע אשמע צעקתו”.

פעם הגיע אל ר’ שמשון דוד פינקוס זצ”ל רב הקהילה באופקים אברך בשם ר’ שלמה זלמן פרוש, שהיה אז באמצע יגון מתמשך – כבר שבע שנים שמצפים הוא ורעייתו שתחי’ לפרי בטן, ואין ישועה, לא בדרך הטבע ולא בדרך נס. בצר לו, הוא מגיע באמצע לילה אחד לביתו של רב הקהילה, ומתנה את צרתו.

הרב – שליווה את האברך המיוסר בכל השנים והיה משתדל לקנות לו את מצוות ‘פתיחת ההיכל’ מעת לעת, כפי שסבר תמיד כי מצווה זו של ‘פתיחת ההיכל’ כוחה גדול לפקוד עקרות [כדאי לדעת!] – הביט בעיניו של ר’ שלמה זלמן ושאלו ברוך: “לצעוק אל ה’, כבר צעקת?”

האברך השיב שלא, עדיין לא. להתפלל – התפלל, לבכות – בכה, אבל לצעוק עדיין לא צעק.

“אם כך, רד למטה”, הורהו הרב, “והמתן ליד רכבי”.

להזכירך, השעה הייתה לאחר חצות הלילה. ברכב, סיפר הרב, כי לפני שנים היו באופקים אברכים המשתייכים לקהילת חסידי ברסלב ומהם הוא למד את תורת ה’צעקה’. “תפילה אינה מושלמת”, אמר הרב, “כשאין בה את החלק של הצעקה”.

לאחר כברת דרך הגיעו השניים למדבר שמם. “אם תצעק כאן, ישמעו אותך באופקים?” שאל הרב בחיוך. האברך הביט סביב, בחן את האופק והסכים, שום צעקה לא תשמע מכאן עד לאופקים… בשלב זה הדגים הרב פינקוס לאברך כיצד לצעוק, הוא הניח את שתי ידיו על אוזניו וצעק: “טאטע” בקול רם. – “ככה בדיוק תצעק ותתחנן”, הורהו הרב, ועזב ברכבו את השטח.

ר’ שלמה זלמן המיוסר נשאר לבדו במדבר. ר’ שמשון נעלם עם הרכב. הסתכל האברך ימינה ושמאלה,, וירא כי אין איש. המקום ריק. שערי ליבו נפתחו פתאום. הוא זעק מעמקי נשמתו. את כל יגונו וצערו הוציא באותן צעקות רמות לבורא העולם. לאחר כמחצית השעה, חזר הרב, אסף אל רכבו את האברך הדומע, והודיע לו כי אם הוא רוצה להודות לו על הנסיעה, עליו לבקש ממנו עוד פעם כשירצה, שייקחהו למקום זה לצעוק.

זהו סוד התפילה. לצעוק. מתוך כאב. לא מוך שאננות. האדם צריך להאמין באמת, בכל ליבו, שאין לצרותיו שום פיתרון אחר, לא בדרך נס ולא בדרך הטבע, ועליו לבקש רק את עזרת הקב”ה.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך