היהדות – לקדש את החומר

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

“כל המנחה אשר תקריבו לד’ לא תעשה חמץ כי כל שאר וכל דבש לא תקריבו ממנו אשה לד’ : קרבן ראשית תקריבו אתם לד’ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחח.” ויקרא ב יא, יב.

בפירוש ה’כלי יקר’ על התורה ביאר את הפסוק באופן מעניין: “כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו וגו’, קרבן ראשית תקריבו אותם לה’ ואל המזבח לא יעלו לריח ניחוח, פירש”י שתי הלחם של עצרת באים מן השאור וביכורים מן הדבש. ביאור הדברים כי כל אדם יש לו תאוה לכל חמדות העה”ז המכונים בדבש כי כמו שהדבש מתוק לחיך ורבויו מזיק כך כל חמדות העה”ז הם הכרחיים ורבויים מזיק, וזאת העצה היעוצה שישתמש האדם במוכרחות והמותר יחרים. והשאור הוא דוגמא אל היצר הרע כמ”ש ר’ אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז א) רצוננו לעשות רצונך אלא ששאור שבעיסה מעכב, וב’ אלו הכרחיים למציאות האדם. כ”א לא ישתמש בצרכיו ההכרחיים המכונים בדבש ימות ולא יחיה ולא יהיו אבריו חזקים אף בריאים להטריח במצות ה’, ואלמלא היצר הרע לא היה האדם נושא אשה ולא בונה בית ונמצא העולם חרב. וב’ אלו קודמים בזמן אל עסק התורה והמצות כי אם לא יאכל תחילה קמח אין תורה, אבל עסק התורה ראשית במחשבה ובמעלה לפי שהשאור והדבש שהזכרנו אין בהם שלימות מצד עצמם לעלות לריח ניחוח לה’ אך שהם ראשית והתחלה אל האדם שעל ידם הוא יכול לבא לידי שלימות הנפש.

על כן נאמר כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה’. כי מצד עצמם אין בהם שום צד שלימות אשר יעלה לריח ניחוח לה’ אך קרבן ראשית תקריבו אותם, כדי להורות שהם ראשית והתחלה אל האדם להביאו לידי השלימות האמיתי אשר א”א להשיגו בלעדם, ומזה הטעם אין מקריבין מהם כ”א השאור לקרבן ראשית ביום מ”ת כי התורה כמו תבלין אל היצר הרע והיו ב’ הלחם של עצרת מן החמץ כי התורה שנתנה בו רפאות תהא לשריך, והביכורים באים מן הדבש כי בזמן שיתן אל ה’ ראשית פרי אדמתו מכל מאכל אשר יאכל, אז יאכל כל ימיו חולין שנעשו על טהרת הקודש כי זה הוראה שאכילתו על כוונה זו שהשלימות האמיתי הוא ראשון אצלו במחשבה וכן טעם הביכורים הוא לשבר תאותו כמו שיתבאר בע”ה בפר’ כי תבא”.

הפערים וההבדלים העצומים בין תרבויות המזרח והמערב, נעוצים סביב השאלה איפה העיקר ואיפה התפל. בן תרבות המזרח, המאמין במיסטיקות רוחניות לסוגיהן, רואה בעיסוק ברוחניות עיקר, ועל כן מזניח הוא כליל את העיסוק בגשמיות, אינו מרבה באכילה אלא שרוי בצום, בתעניות ובסיגופים, מתנזר ממשקאות אלכוהוליים, מתרחק מחברים וחי בבדידות. 

לעומתו, בצידו השני של המתרס נמצא בן תרבות המערב, שכל עולמו מסתכם במרדף נואש אחר מיצוי כלל הנאות תבל. ‘אכול ושתה כי מחר תמות’. כל עיסוקו הוא סביב השאלה כיצד להשיג כסף, כבוד, נשים יפות, כוח והשפעה, וכן הלאה.

במבחן התוצאה, נכשלו שני דרכי החיים הללו, הן של המזרח והן זו המערבית. אופי התרבות במזרח הסיגופים הצומות וההתבודדויות גורמים לכך שבסופו של דבר הגוף  והנפש יתנוונו מחמת הזנחתם, האדם יוותר בודד וחולני ועלול לאבד את יישוב דעתו ולאחר מכן את שפיותו. 

אך גם תרבות המערב גורמת להרגשת אי סיפוק קבוע ומתמיד, בשל חוסר מזון רוחני לנשמה. בשל המרדף אחר נוחיות וסיפוק האגו, עלול האדם להוותר עם מערכות יחסים מתפרקות, זוגיות שחוקה והרוסה, ובנוסף לכך, מה שקורה לצעירים רבים במערב, עלול ליפול לדיכאון, שלעיתים חולף על ידי צריכת אלכוהול וסמים, ולעיתים על ידי התאבדויות ל”ע.

ומהי עמדת היהדות? לכאורה נראה כי היהדות תצדד בתרבות המזרח, שכן היהדות מתיימרת להיות דת שנתנה מאת האלוקים, ובאלוקים אין שום צד גשמי. התורה עצמה חותרת כל העת לרוחניות.

אלא, שאם נעיין במקורות, ניתן לקבל פרספקטיבה שונה:

אנו אומרים מידי יום בקריאת שמע “והיה אם שמוע תשמעו וכו’ ונתתי מטר ארצכם בעיתו יורה ומלקוש וכו’ ונתת עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת”, התורה מציעה תגמול חומרי. נראה כי התורה בכל זאת נתנה חשיבות מסוימת לחיי החומר.

בתלמוד ירושלמי קידושין מ”ח:  “ובזקנותו מהו אומר ואברהם זקן בא בימים וד’ ברך את אברהם בכל. ר’ חזקיה, רבי כהן בשם רב: אסור לדור בעיר שאין בה לא רופא ולא מרחץ ולא בית דין מכין וחובשין. אמר ר’ יוסי בי ר’ בון: אף אסור לדור בעיר שאין בה גינוניתא של ירק (גן של ירק). רבי חזקיה, ר’ כהן בשם רב: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל שראת עינו ולא אכל  (על כך שעינה את נפשו). ר’ לעזר חשש להדא שמועתא (חשש להלכה זו) ומצמיח ליה פריטין ואכיל בהון מכל מילה חדא בשתא (קיבץ ואסף פרוטות זו לזו ואכל בהן מכל דבר פעם בשנה)”.

גישת התורה היא כי בורא עולם לא ברא את העולם החומרי ללא מטרה, והוא לא ציפה מאיתנו לנהוג כמלאכים. יש לזכור כי מצוות רבות נעשות בחומר ובגוף, ביניהם, מצוות אכילת בשר ושתיית יין בשבתות ובימים טובים, מצוות פריה ורביה, אכילת קורבנות ועוד. 

היהדות לא דורשת מהאדם להתנהג כמו נזיר בודהיסטי. היהדות מטרתה היא הקדושה. ‘קדושים תהיו’. מהי קדושה? השראת הרוחניות בחומר. מצוות בחומר מקדשות את החומר. 

בחז”ל מבואר שכשהקב”ה ברא את גוף האדם הוא ברא בו 248 איברים ו365 גידים פיזיים, וכנגדם ברא 248 איברים ו365 גידים רוחניים.

יהודי שרץ בבית כנסת, מקדש את רגליו, כיוון שהשתמש בהם עבור פעולה רוחנית. כאשר יהודי מברך, או אומר דבר תורה הוא מקדש את פיו ולשונו, כאשר הוא מניח תפילין הוא מקדש את ידיו ליבו וראשו. אם שמעת שיעור תורה, אוזנך התקדשו. על ידי אכילת מצה יתוקנו איברי האכילה. היהדות לא תרחיק אותך מן האישה אולם צווה עליך לשמור על טהרת המפחה. כך כל מסכת חיי הנישואין שלך יהפכו לקדושים ועילאיים. ‘איש ואשה זכו שכינה ביניהם’. אם קבעת מזוזה בביתך, קירות ביתך התקדשו. אם אתה נושא ונותן באמונה ע”פ היושר אשר התורה ציוותה אותך עליו, הרי שקדשת את עסקיך. 

בשר ודם אינו מסוגל להבחין בשילוב הדק בין החומר והרוח. רק על פי הוראות התורה אשר נתנה ממי שברא את החומר והרוח גם יחד, ורק הוא יודע כיצד לחבר ולאחד בין שני העולמות הללו ולהביאם ליעדם ולתכליתם בהרמוניה מושלמת.

היהדות מעולם לא הרחיקה אותך מן החומר. להיפך. תפקידך הוא לרדת אל החומר, לאחוז בו, ולהעלותו עימך אל מרומי שמיים.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך