התנועה הרפורמית

עורך: שמעון צוויגנבאום
0 תגובה

כאשר עם ישראל יצא ממצרים, הצטרפו אליו ערב רב. הערב רב לא היו יהודים, אלא גויים שראו שלעם היהודי קורים ניסים ולכן הצטרפו אליו, להיות יחד עם ה”סוס המנצח”. מסתבר כי צירופו של הערב רב לשורות העם, לא היטיב עם העם היהודי, שכן הערב רב ניסו להחטיא את העם בכל הזדמנות, ולגרום לו למרוד בקב”ה. הם אלו שהחטיאו את העם בחטא העגל. זו הייתה יוזמה של הערב רב. בסופו של דבר הם מתו, אולם צאצאיהם נטמעו בתוך העם היהודי, וכך במהלך השנים, קמו והתעוררו זרמים בתוך העם היהודי, שפרקו עול, ונלחמו בתורה ובעושי דבר ד’. היו אלו הצדוקים והבייתוסים, הקראים והשבתאים. ובמאות השנים האחרונות הצטרפו אליהם המשכילים.

אחד מן המשכילים היה הוגה דעות יהודי גרמני בשם משה מנדלסון (1789 – 1726). בזמנו היהודים בגרמניה סבלו ממעמד משפיל ואיכות חיים ירודה, מה שגרם להם לנסות ולהשתלב בשיח הכללי כדי לקבל מעמד חברתי הגון ושווה. משה מנדלסון קבע, כי היהודי, אינו שונה מן הגרמני, במובן שהדת אינה משפיעה על זהותו של האדם. היהדות היא אינה לאום, אלא היא העסק הפרטי של האדם. הוא סבר גם כי היהדות אף מעולם לא חייבה את האדם להאמין בעקרונות מסויימים, אלא רק הורתה לו לקיים את ההלכה באופן מעשי. זהותו של האדם תיקבע איפוא על פי המדינה בה הוא חי. בעוד כל השנים השתוקקו היהודים לעלות לציון וראו את ירושלים כבירתה הלאומית. ראו משה מנדלסון וממשיכי דרכו את ברלין כבירתם. “היה גרמני בצאתך ויהודי באהלך”.

מובן מאליו כי דת כזאת לא תחזיק מעמד יותר מדי זמן. היהדות משלבת בתוכה מרכיבי זהות לאומיים יחד עם מרכיבים דתיים אשר אינם ניתנים להפרדה בשום פנים ואופן. כל ניסיון הפרדה ביניהם לא יחזיק מים. כפי שקרה למנהיג הציונות באותה התקופה אשר גינזבורג (אחד העם), אשר טען כי היהדות היא הלאום. בסופו של דבר בתו נישאה לגוי רוסי, דבר ששבר את ליבו וגרם לו לחדול מפרסום מאמריו.

סופו של מנדלסון לא היה שונה. צאצאיו המירו את דתם לנצרות.

בהמשך, תורתו של מנדלסון הכתה שורשים.  אך מי שלקח את דבריו כמה צעדים קדימה היה החוקר אברהם גייגר, (1874 – 1810), מי שלמעשה נחשב לאבי התנועה הרפורמית. הוא החל לערוך קיצוצים ושדרוגים בהלכה היהודית בהתאם לרוח התקופה: “היהדות הרפורמית לא הייתה דחייה של היהדות הקודמת, אלא התאוששות של המסורת ההלכתית הפרעית, שאינה אלא העיקרון של המשך התפתחות מתמדת בהתאם לזמנים, העיקרון של לא להיות עבדים לאותיות של התנ”ך, אלא להעיד שוב ושוב על רוחה ותודעת האמונה האותנטית שלה.” הוא ביטל את רוב מצוות הדת ושאף להדמות לנצרות הפרטוסטנטית. הרפורמים לא האמינו בחוקי התורה כתורה מן השמיים, שהיא אמת אובייקטבית ומחייבת, אלא בהתגלות פנימית, מעין דת אותה האדם ממציא עבור עצמו. כמובן שהם מחקו מעצמם כל סממן ייחודי הקשור לזהות הלאומית ונאבקו בעוז בתנועה הרפורמית. כבירתם הם ראו את ברלין או פריז, במלחמת העולם הראשונה היגרו רבים לארה”ב, ועטו על עצמם זהות לאומית אמריקנית. אולם לפתע חלה תפנית. כאשר הדיבורים על הקמת מדינה הפכו רלוונטיים, הפכו הרפורמים פתאום לציונים. מנהיג התנועה באמריקה, רבאי סטיבן וויז הפך להיות ציוני נלהב. 

אחרי מלחמת העולם הראשונה הפך פופולארי להיות ציוני. רבאיי סטיבן וויז הפך להיות ציוני נלהב. כיום, מתערבים הרפורמים בפוליטיקה הישראלית מפעם לפעם, ואף תורמים עבור מקדמי אינטרסים בכנסת ובמוסדות ההשפעה בישראל. מדי פעם הם מנסים לעורר פרובוקציה, אם בנושאים כמו הכותל או נשות הכותל, וכן בגיור, כמו שקרה ממש לאחרונה עם פסיקת בג”ץ והכרתו בגיור הרפורמי כגיור יהודי. מסתבר כי הרפורמים צמאים להכרה, והגם שבבסיס התנועה אין סממן לאומי, הם הפכו לציונים, כדי לקבל הכרה בדתם, כדת היהודית. הדבר מגוחך משום שבינם לבין היהדות אין ולו שמץ מן המשותף. אדם שיבוא ויטען כי זכותם לראות את עצמם כיהודיים על בסיס ערך הפלורליזם – יטען זאת מתוך בורות בנושא או בהבנת המושג פלורליזם. שכן מהו פלורליזם? כאשר יש הסכמה על הקונצנזוס, אפשר לחלוק על כל מיני ענפים המסתעפים ממנו, אולם כאשר בבסיס אין שום דבר משותף, לדוגמה נניח שאחד הקים מפעל לייצור במבה ויחליט לקרוא לו ‘אוסם’, ודאי יתבע על השימוש בשם המותג הידוע. יטען האיש, ‘מי אמר שאתם אוסם ואני לא אוסם’ – ‘כל אחד והאמת שלו’. אותו הדבר לגבי הרפורמים והיהדות: הם אינם יהודיים, הם המציאו דת, ומנכסים לעצמם שם של דת אחרת לגמרי. 

הם הרי אינם מאמינים כלל בתורה מן השמיים, בתורה שבעל פה, ואפילו בבורא עולם: סקר שהתפרסם בעיתון דבר בשנת 74′ חשף את האמת המרה. במהלך הסקר נחקרו רבאיים ורבאיות שהוכשרו לרבאיות האם מאמינים במציאות הא – ל. התוצאות העגומות היו כדלהלן: 10% מהם מצהירים על עצמם כאתאיסטים גמורים , 20% מאמינים באורח המסורת, ו70% הצהירו כי הם מאמינים לפי נוחיותם כל פעם באופן אחר.

איש אינו מאמין בתורה מן השמיים: 85% סוברים כי לא היה מעמד בהר סיני, השאר לא יודעים וזה לא מעניין אותם.

יש להם כמה הנהגות טקסיות אותם גנבו מן היהדות והנצרות, מעין פולקלור. רק פולקלור.

הרבאיים שלהם מחללים שבת בפרהסיא, אוכלים טריפות ונבילות וחלקם חברים פעילים בקהילה הגאה. אבל כל זאת לא מונע מהם לנסות לקבל הכרה בכל דרך ביהדותם. האמת היא שמדינת ישראל אינה מעניינת אותם כלל, וביום שבו יכריזו כאן במדינה על הפרדת הדת מהמדינה, הם כבר לא ידרכו כאן. הכותל מעניין אותם?! הרי אברהם גייגר בזמנו כבר ביטל את האבלות על בית המקדש. אולם ביודעם כי בישראל אין הפרדת דת מהמדינה הם אינם חדלים מנסיונותיהם להתערב כאן באמצעות הזרמת מיליונים למפלגות השמאל באמצעות גופים רדיקליים כמו הקרן החדשה.

ד”ר אלן שוורצבאום מספר בספרו “עריסת הבמבוק”, שכאשר הוא ואשתו ביקשו העביר את הילדה הסינית אותה אימצו תהליך גיור הם הגיעו לרבאי רפורמי. הרבאי ביקש להפגש איתם בכנסיה כיון שבית הכנסת עובר שיפוצים. כאשר שאלו אותו איזה תהליך תצטרך הילדה לעבור, השיב הרבאי כי יערוך להם טקס בשילוב שקופיות מסין וקטעי מוזיקה מתאימים.

“וכיצד שקופיות מסין ומוזיקה יהפכו את ביתי ליהודייה”? התעניין דוקטור אלן.

“תבין”, השיב הרבאי, “יהדות היא עניין של חוויה, על ידי המוזיקה והשקופיות נעצים את החוויה של ביתך”.

אין צורך להוסיף ןלהרחיב בעניין. כל בר דעת, אמור להבין את העניין. תנועה? רפורמים? אולי. יהדות?! ודאי שלא.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך