טעויות מספרות לנו הכל

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

אנו פותחים את חומש ויקרא בדיני הקורבנות השונים העולים לפני הקב”ה. הרבה סוגי קורבנות ואינספור דינים שחדשים לנו נלמדים בפרשיות אלו. יחד עם הדינים והמושגים החדשים גם עולים לנו קצת שאלות. בין סוגי הקורבנות אנו רואים שגם מי שעבר עבירה בשוגג צריך להביא קורבן! אני קורא את ואני פשוט לא מסוגל להבין למה. הרי סוף סוף הקורבנות הם כעין ריצוי להקב”ה על מעשה המרידה שעשינו, אך כאן עומד אדם שלא עשה שום מעשה כדי למרוד חלילה בהקב”ה, הוא בסך הכל עשה את העברה בטעות וללא כל כונה, מדוע אם כן אדם זה צריך להביא קרבן?
כבר במפרשים אפשר לראות שהבעיה מוזכרת, וכמובן כמה תשובות לדבר.
יש שכתבו [אברבנאל] שהקורבן הוא כעין תזכורת לעתיד. אחרי שאדם עשה עברה אפי’ בשוגג והוצרך “לשבור את החסכונות” על מנת ללכת לקנות קורבן הוא כבר לא ישכח כל כך מהר את האירוע. מעתה כל פעם שיבוא בשוגג לעשות פעולה שאסורה – הוא מיד יעלה בזכרונו את אותו מעשה שקרה לו ועד כמה שאין ברצונו שהמעשה יחזור על עצמו.
הרב יונתן זקס זצ”ל מביא בספרו “שיג ושיח” את התפיסה החב”דית לבעיה. הרבי [הרב מנחם מנדל שניאורסון] חידש שאפילו חטא שהאדם עושה בטעות מעיד משהו על אותו אדם. אולי יש איזה בעיה בתת מודע של החוטא והוא עצמו אינו מודע לה, כך שהוא אינו יכול לעקור אותה, רק על ידי עשיית העבירה בטעות הוא מודע לאותה בעיה. מפני זה הוא צריך להביא קורבן! היום הוא כבר יודע שיש לו בעיה והוא צריך לבדוק את מעשיו. אין להבדיל עד כדי כך בין המעשים לכוונות, התורה מלמדת אותנו שעלינו לשפר לא רק את הכוונות אלא גם את המעשים שלנו. [המעשים מוכיחים גם על הכוונות.]
גם אחר הביאורים הנ”ל נראה שצריך קצת להסביר את הדברים. למתבונן מהצד, לכאורה זה נראה עונש לא הגיוני. אדם שקם באמצע הלילה [בליל שבת] מתוך חלום מפחיד ומתוך הרגל מושיט הוא את ידו למנורה שלצד המיטה. למחרת כשהוא קם בבוקר הוא נזכר שהיום שבת והוא הדליק את האור בשבת! עליו ללכת לבית המקדש ולהביא קרבן עם כל פרטי הדינים שכלולים בו, כשהוא הולך לקנות את הקרבן וכשהוא מוביל אותו – כולם יודעים שזהו האיש שעבר עבירה ומרד בקב”ה.
מה הוא כבר עשה? הוא בסך הכל קם מבולבל כולו באמצע הלילה ומתוך ששכח ששבת היום הדליק את האור! האם אפשר לבוא בטענות לאדם שכלל לא התכוון למעשה המרידה חלילה? אם ירצה ה’ ננסה קצת להוסיף נופח לדברים.
למעשה את אותה שאלה אפשר לשאול רק על מקרה הפוך. כשאנו קמים מהשינה אנו לא תמיד נמצאים במיטב, אנו קמים מבולבלים, עייפים ולפעמים גם לחוצים. אלו שיש להם ילדים קמים תחת לחץ לארגן את התיקים ואף לקחת אותם למוסדות הלימוד. אך גם כשיש לחץ כבד ואנו לא מרוכזים בכלום – אנו לא שוכחים לצאת מהבית לבושים בבגדים. כשאנו לא אוכלים מספיק – אף אם לא נתרכז אנו נחוש ברעב!
אנו ישנים בלילה על מיטה שאין לה בצד קרש כל שהוא שיעצור נפילה ובכל זאת אנו [ברוב המוחלט של המקרים] לא נופלים מהמיטה, אנו מודעים לכך שאנו נמצאים על מיטה ויש לנו מרחב מסוים שבו מותר לנו להסתובב, גם כשאנו ישנים אנו לא זזים מ”הנתיב”. איך אנו לא טועים?
יש לנו בתת מודע כמו נורת התראה בכל פעם שאנו עושים משהו לא שגרתי. הנורה הזאת פועלת ללא סוללות… היא עובדת בצורה פשוטה ביותר! ה”הרגל”. כל אדם מתרגל לכך שכשהוא הולך לעבוד הוא מתלבש ויוצא, הוא מתרגל לא לצאת עם פיג’מה. את המציאות הזאת הוא חי כל יום – הוא יודע לא ליפול מהמיטה גם כשהוא יושן.
את מה שהאדם שם לפניו כדגש הוא זוכר ומתרגל לאותו דבר, אם אני לא התרגלתי כנראה לא זכרתי ואם לא זכרתי זה אומר של הדגשתי לעצמי את החשיבות.
אותו אדם שקם מהשינה והדליק את האור בשגגה – לא סתם שגג. כשאנו רוצים לזכור אנו זוכרים כי אנו חיים את זה, אך אותו אדם לא מספיק חי את שמירת השבת. אדם ששמירת השבת חשובה לו השבת לא יוצאת לו מהראש, כל השבת הוא נזהר שחלילה לא יבוא לחלל בטעות.
המעשים מוכיחים על מה חשבנו.
אדם לא נותן לעצמו מכה סתם, כשאדם עושה מעשה שחשוב לו הוא חושב עליו לפני. אנו צריכים לדעת לחיות את התורה והמצוות – אלו הם החיים שלנו. אנו לא חלילה כמו הנוצרים שחיים את החיים שלהם והדת זה פרט צדדי שבא לידי ביטוי בחגים או לנזירים. אנו חיים את התורה והמצוות ולכן כשאנו עושים מעשה לא טוב נורת ההתראה צריכה להידלק.
זהו הקורבן! הקורבן אינו בהכרח רק עונש על המעשה שעשינו, אלא נורת התראה לעתיד. אדם שלא עלינו חטא וטרח והביא קורבן – לא ישכח בפעם הבאה ששבת עכשיו ואסור להדליק את האור, כי מיד שהוא יקום מהשינה בשבת הוא יעלה לראשו את אותו אירוע מצער ולא נעים של הבאת הקורבן.
כשאנו מסתכלים על גדולי ישראל אנו רואים כמה הם חיים את התורה והמצוות, איך שהם מתחשבנים על כל פרט “קלה כבחמורה”. אולי הם פגעו באיזה אדם, אולי הם לא החזירו לפלוני את הכסף, אולי הם לא הבינו טוב את הגמרא. כי אדם שחי את התורה והמצוות לא שוגג!
בספר “החובות” שיצא על מרן שר התורה הגר”ח קניבסקי שליט”א [ספר מומלץ] עובר המחבר על סדר יומו של הרב. המחבר מביא שם ששמע מהרב שאמר בדרך צחות שהוא נכשל ב”חטא גדול”! מהו אותו החטא שהרב נכשל בו? הרב הסביר: “בטעות למדתי את אותם דפים שלמדתי אתמול ושמתי לב שהדפים מוכרים – כנראה הזיזו את הסימניה, מה יכולתי לעשות, למדתי עוד פעם את הדפים של היום, וברוך ה’ שזה המכשלות”.
ביום ה’ ט’ אלול תשע”ד [מתוך ספר החובות] התעורר הרב משנתו וביקש קצת יין, שאלו את הרב מדוע ביקש יין? הרב השיב שכבר כמה ימים הוא לומד בחלום את מסכת בבא בתרא [המסכת עם הכי הרבה דפים בש”ס] והלילה הוא סיים [ללא קשר ללמוד היומי].
כמו שידוע [גמ’ בברכות] אדם חולם בלילה על מה שהוא עושה במהלך היום – ואדם כמו הגר”ח שחי ביום את התורה והמצוות גם חי את זה בלילה.
בסיפורים המחזקים האלו אנו רואים עד כמה הגר”ח חי את התורה והמצוות. כאגב למעשים אלו כיון שעתה אנו עומדים בערב חג הפסח אכתוב מעשה נוסף מהגר”ח.
בביתו של הגר”ח היה נוהג אביו מרן בעל ספר “קהילות יעקב” לשיר את ניגון “אחד מי יודע” [נהוג לשיר אותו בליל הסדר] בנוסח אחר – נוסח של מי שחי את מה שלומד. [לימות השנה]:
“אחד מי יודע אחד אני יודע
אחד החופר בור שיח ומערה [בבא קמא נ:]
שנים אוחזים בטלית [בבא מציעא ב.]
שלשה שאכלו כאחד [ברכות מה.]
חמשה תמים וחמשה מועדים [בבא קמא טו:]
ששה עריות חמורות מאלו [יבמות יג.]
שבעת ימים קודם יום הכיפורים [יומא ב.]
שמונה שרצים האמורים בתורה [שבת קז.]
תשעה חנויות מוכרות בשר שחוטה [כתובות טו.]
עשרה יוחסין עלו מבבל [קדושין סט.]
אחד עשר יום שבין נדה לנדה [נדה עב:]
שנים עשר דדין היו לכיור [יומא לז.]
שלשה עשר כהנים זכו בו” [יומא כה.]
והגר”ח הוסיף גם חלק:
“אור לארבעה עשר בודקין את החמץ [פסחים ב.]
חמש עשרה נשים פוטרות צרותיהן[יבמות ב.]
ששה עשר שחל להיות בשבת [פסחים פג.]
שבעה עשר יובלות מנו ישראל [ערכין יג.]
שמונה עשר דברים גזרו בו ביום [שבת יג:]
תשעה עשר דברים נאמרו בגרע [ברייתא דמעשה תורה, עיין בקידושין פב.]
עד עשרים אמה יושב בצל סוכה [סוכה ב.]”

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך