כיצד ראוי לחגוג את יום ההולדת

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

מנהג נפוץ מאוד בהרבה בתי ישראל ובקהילות קדושות, שמציינים מדי שנה בשנה את יום הולדתם כיום שמחה, ויש שאף עורכים ביום זה סעודה או נותנים מתנות לכבוד יום ההולדת.

ברם, יש מגדולי הדורות שערערו על המנהג והתנגדו נמרצות לקבוע יום זה כיום שמחה. ויש שהתייחסו אליו כיום של דין וחשבון נפש.

במאמר זה נשתדל בס”ד להביא את המקורות לריבוי השמחה ביום זה, את דעות המתנגדים ואת התייחסות גדולי ישראל ליום זה.

המקורות לשמחה ביום ההולדת

א) “יום הולדת את פרעה”

המקור שבו מופיע לראשונה בתנ”ך במפורש המושג יום הולדת הוא בספר בראשית (פרק מ’ פסוק כ’):

“ויהי ביום השלישי יום הלדת את פרעה ויעש משתה לכל עבדיו…”

ופירש רש”י במקום: “יום הולדת- יום לידתו וקורין לו יום גינוסיא (כלומר יום הלידה בלשון יון). ולשון הולדת, לפי שאין הולד נולד אלא ע”י אחרים, שהחיה (המילדת) מילדת את האשה, ועל כן נקראת מילדת”.

בספר “אוצר כל מנהגי ישרון” (מאת הרה”ג אברהם אליעזר הירשוביץ אות י”ד עמ’ 304) בהתייחסו למנהג חגיגת יום ההולדת כותב שמנהג זה נזכר לראשונה אצל פרעה, ונראה מדבריו שלכן אין זה מנהג יהודי כלל ורק הרומאים והיוונים חגגו את יום ההולדת של החיים והוסיפו אף לחגוג את יום ההולדת של אנשים שכבר מתו, וערער מאוד על מנהג זה וז”ל:

“…ולא מצינו לא בחכמי התלמוד ולא בגאונים הראשונים והאחרונים שחגגו יום הלידה. בקוונא עיר מולדתי בשנת 1889 רצו אוהבי הרה”ג ר’ יצחק אלחנן לחוג חג יובלו למלאת חמישים שנה לרבנותו, וגם זה מאן בדבר, ויעצור בעדם מלהפיק זממם.

ולדאבון ליבנו בני ישראל אחינו האוהבים לחקות על מעשה שכניהם כקוף המחקה בלי דעת בין טוב לרע עושים חג כשמחת קציר ליום הולדת, ושמחה מה זו עושה?”

וכן כתב האדר”ת בספרו “נפש דוד”:

“בכל לבי כעסתי על המברכים, לברכני ביום הולדתי ולשמחני בו, ומרגלא בפי מעודי שלא מצאנו שמחת יום הולדת בספרינו הקדושים רק בלידת פרעה לבד, ודבר זה אינו לרוח עם קדוש המקובל אצלינו, ונוח לו שלא נברא משנברא, וא”כ למה נשמח ביום הולדתינו, בטרם ידענו שהועלנו בבריאתנו, ורק צדיקים יכולים לשמוח כדברי התוס’ (ע”ז ה’, א’ ד”ה שאלמלא), אבל אנחנו מה חיינו מה מעשינו ומה צדקותינו”

ב) ברם, אדרבה במדרש “שכל טוב” (בראשית מ’, כ’) למד מפסוק זה על מנהג שמחת יום ההולדת לכל בני האדם, וז”ל:

“ורוב בני אדם מחבבים יום שהוא תשלום שנתן, שהוא כנגד אותו היום שנולד, ושמחים בו ועושים בו משתה”.

ומלבד מה שאנו מוצאים מקור מדברי המדרש לעצם השמחה ביום ההולדת, אנו למדים שגם נוהגים לעשות בו סעודה (וראה להלן מה שנכתב אי”ה בעניין זה).

ועל גוף הטענה שלא מצאנו מנהג זה אלא אצל פרעה הרשע, כתב הרה”ק רבי מרדכי שלום מסאדיגורא (הובא בגליון “מסילות”. בטאון חסידי סדיגורא, כסלו התשמ”ז):

“ונראה שאם התורה מספרת לנו עובדה זו ביום הולדת את פרעה מוכח שכן ראוי לעשות גם למלכי ישראל, ומאן מלכי רבנן (עי’ גיטין ס”ב:), ואין לומר שאין ללמוד ממעשיו של פרעה הרשע, כי הלא חז”ל למדו הא דאין מערבין שמחה בשמחה ממה שאמר לבן הרשע ליעקב אבינו “מלא שבוע זאת” (בראשית כ”ט, כ”ז), ומקורו בירושלמי מועד קטן (פ”א ה”ז וע”א) ר’ יעקב בר אחא שמע לה מן הדא ממה שאמר לבן מלא שבועה זאת. ומכאן הוא גם המקור לעצם שבעת ימי המשתה, וכן הוא ברש”י על הפסוק הנ”ל. נמצינו למדים שמכל מה שכתוב בתורתינו הקדושה, אפילו כשמדובר באומות העולם כגון מאמירתו של לבן מלא שבוע זאת, מוכיחין מזה מנהגי ישראל”.

ג) בספר יד אפרים (להרה”ג אפרים פישל וינברגר זצ”ל, סי’ י”ט) הביא מקורות נוספים שבהם מצאנו שחז”ל ייחסו חשיבות ליום ההולדת של צדיקים, והדברים הובאו בקצרהגם בשו”ת רבבות אפרים (ח”ד או”ח סי’ ר”מ אות ז’):

יום הולדתם של האבות

במסכת ראש השנה (דף י”א ע”א) נחלקו באיזה חודש נברא העולם ובאיזה חודש נולדו האבות הקדושים. לדעת ר”א בתשרי נולדו  ולכן נקרא ירח האיתנים כיון שנולדו בו איתני עולם. ולדעת ר’ יהושע בתקופת ניסן נולדו והיינו שנולדו בחודש אייר המכונה זיו כיון שבו נולדו זיוותני עולם. מכאן, שתאריכי ימי הלידה של האבות נשארו שמורים בזכרונות ימי האומה, כמו זמן בריאת העולם. ולכן יחסו חז”ל חשיבות רבת ערך לחודשים אלו עד שזכו ל’תוארי כבוד’ כמו “ירח האיתנים” או “ירח זיו”.

יום הולדתו של יצחק

במדרש רבא (שמות פ’ ט”ו, י”א) נאמר: “משבחר הקב”ה בעולמו קבע בו ראשי חדשים ושנים, וכשבחר ביעקב ובניו קבע בו ראש חודש של גאולה שבו נגאלו ישראל ממצרים ובו עתידים ליגאל שנאמר כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, ובו נולד יצחק ובו נעקד ובו קיבל יעקב את הברכות” וכו’.

א”כ מבואר שחז”ל ייחסו את לידת יצחק כאחת מסגולותיו וזכויותיו של חודש זה כשם שבו נגאלו ובו עתידים ליגאל ((על הדגשת יום הולדתו של יצחק אבינו ושייכותו לגאולת ישראל במיוחד, עיין בקובץ תורני “הפרדס” (חוברת ח’ שנה מ”ו, נ”ט הערה 8) שביאר ע”פ מאמר חז”ל (תנחומא תולדות ב’) דבשעה שנולד יצחק היו הכל שמחים שמים וארץ…שאלמלא לא נברא יצחק לא היה העולם מתקיים. ובשבת (דף פ”ט ע”ב) מבואר שעמ”י יגאלו ויינצלו בזכותו של יצחק דוקא, ועל זה נאמר “כי אתה אבינו” (ישעיה ס”ג ,ט”ז). וכך מבואר גם בשבת דף ק”ד שדרשה צירופי אותיות ז”צ ח”ק- הגיהנום רוצה את זרעו של אברהם והקב”ה אומר לו: “אלו זרעו של יצחק”. וביאור העניין שמעתי ממו”ר הגר”ע קליין שליט”א שכשם שיש בריאות שהן אמצעיות בין צומח לחי ויש בין בע”ח לאדם (עיין כלאים פ”ח מ”ה לגבי אדני השדה שלפי ר’ יוסי מטמא באהל כאדם, ועיין בתורת כהנים (שמיני פרשה ג’ ה”ז) ובפירוש הראב”ד שם לגבי הסירני שהוא אדם שבים שחציו אשה וחציו דג ומנגנת כאדם והוא הדולפנין המוזכר בבכורות ח’ ע”א, ועיין בזה בקונטרס “פתשגן הכתב” מאת הגר”ח קנייבסקי שליט”א סי’ ט”ו)

א”כ גם בין העוה”ז לעוה”ב, יצחק אבינו הוא המקשר בין עמ”י לעוה”ב, שכן גם חייו בעוה”ז היו כמו עוה”ב שלא היה לו כלום בעולם מלבד עוה”ב, והוא בבחינת “אז ימלא שחוק פינו” אז – בגימטריא 8 המספר הרומז להנהגה שמעל הטבע שהיא בחינת העתיד לבא. וכיון שגם בחינת עוה”ב היא הצחוק לכן יצחק שרואה את המבט של עוה”ב בתוך עוה”ז שמו יצחק.

ומה טעם הצחוק בעוה”ב? אלא, צחוק פירושו ביטול של מהלך בבת אחת, וככל שההבדל בין מה שהיה לפני למה שקרה אחרי יותר קיצוני, כך גודל הצחוק. (לדוגמה, מצב שבו אדם מכובד מחליק על בננה ומשתטח מלוא אפיו ארצה יוצר צחוק גדול משום שכל מציאות החשיבות שלו התבטלה בבת אחת) כך גם לעתיד לבא יתגלה שכל הצרות שהיו לעמ”י לא היו אלא לטובתם, ודוקא הרגעים שהיו נראים קשים מנשוא יתגלו שהיו הטובים ביותר וזהו הצחוק הגדול ביותר ועל זמן זה נאמר “אז ימלא שחוק פינו”. ויצחק שראה בעולם רק רצון ה’ הוא יודע שהעולם מצחיק. ויצחק הוא הנלחם בישמעאל שכל מהותם להפוך את ענייני עוה”ב לעוה”ז שכל תקוותם גם בעולם הבא היא לתענוגי עוה”ז משא”כ יצחק שכל מהותו להפוך ולראות גם את העוה”ז בעוה”ב. (ועיין בזה עוד ב”תפארת שמשון” מאת הגרש”ד פנקוס זצ”ל, במאמרים לפרשת תולדות).))

.

וכן מבואר בפסיקתא רבתי (פ’ ו’) ובשמות רבה (פקודי נ”ב, ב’) ובתנחומא (פקודי י”א): “בעשרים וחמישה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן [ועמד] מקופל עד אחד בניסן שהקימו משה… שחשב לערב שמחת המשכן בחודש שנולד בו יצחק, שבניסן נולד יצחק… שחשב לערב שמחת בית המקדש בחודש שנולד בו אברהם”.

מבואר שיום לידת יצחק הוא יום שמחה ולפיכך רצה הקב”ה לערב את שמחת המשכן בשמחה זו. וכך ביאר היפה תואר (על שמו”ר שם): שנקרא לעולם יום לידתו של יצחק יום שמחה לעולם ((עיין שם ביפה תואר שהוסיף דאע”ג דאין מערבין שמחה בשמחה, היינו דוקא בשמחת הגוף במאכל ומשתה, כי האחת מגבלת את השניה. ואם שתי השמחות תפגשנה יחד אז לא ימצא מקום לכל אחת מהם להתפשט, מה שא”כ בשמחת הרוח אשר אין גבול וקצבה לכל אחת מהן והאחת לא תצר את רעותה טוב הוא לערב שמחה בשמחה.)).

יום הולדתו של משה רבנו

במסכת מגילה (דף י”ג ע”ב) לגבי הגורל שהטיל המן הרשע לאיזה חודש יגזור את הגזירה, נאמר: “כיון שנפל פור בחודש אדר שמח שמחה גדולה. אמר, נפל לי פור בירח שמת בו משה. ולא היה יודע שבשבעה באדר מת ובשבעה נולד”. ופירש רש”י “…כדאי הלידה שתכפר על המיתה”.

א”כ מבואר להדיא שיש עניין מיוחד בחודש זה כיון שנולד בו משה רבנו.

וכן במסכת נזיר (דף י”ד ע”א) הסתפקה הגמרא לעניין אדם שאמר “(הריני) כמשה בז’ באדר, מהו” האם נוסח זה מהווה קבלת נזירות או לא, והרא”ש שם פירש את צדדי הספק: “מי אמרינן דהוי קבלת נזירות דמסתמא ביום שנפטר משה רבינו, רבו נוזרים נזירות מחמת צער, או דלמא לא, שהרי גם בז’ באדר נולד, וכמו כן הוא יום משתה ושמחה” עכ”ל. מבואר מדבריו שיום לידת משה רבינו מהווה יום משתה ושמחה.

יום הולדתו של דוד המלך

בשו”ע או”ח (סי’ ת”צ ט’) הביא הרמ”א מהאבודרהם שנוהגים לקרוא מגילת רות בחג השבועות. ובשערי תשובה (סי’ תצ”ד, ז’) בשם הבכור שור כתב שהטעם הוא לפי הירושלמי (מובא בתוס’ חגיגה י”ז א’ ד”ה אף עצרת) שדוד נפטר בעצרת. וידוע מדברי חז”ל (קידושין ע”ב ב’) שהקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום, ולפי זה גם נולד דוד המלך בחג השבועות. על כן בכל שנה ביום הולדתו, אנו קוראים את מגילת רות, המסתיימת במילים “וישי הוליד את דוד” כדי להזכיר את לידת דוד ביום הולדתו. ונמצא שלפי טעם זה כל הסיבה שאנו קוראים מגילת רות בחג השבועות היא להזכיר את יום הולדתו של דוד המלך ע”ה.

יום הולדתם של מלכי ישראל

בספר הושע (ז’, ה’)נאמר “יום מלכנו החלו שרים חמת מיין” וביאר ה”מצודת דוד”: “יום מלכנו – רצה לומר ביום שמחת מלכנו כיום הלידה או יום המלכתו וכו’. מבואר מדבריו שהיה מנהג בישראל לשמוח ביום לידת המלך.

יום הולדתו של מלך המשיח

בבית יוסף (או”ח סוף סי’ תקנ”ד) הביא מספר אורחות חיים (לר’ אהרון מלוניל, הלכות ט’ באב סי’ י”ב) שהמשיח נולד בתשעה באב (וכך מובא במ”ר איכה א’, נ”א) וכן מבואר בירושלמי ברכות (פ”ב ה”ד). ולפיכך קראו הפוסקים על תשעה באב את הפסוק “קרא עלי מועד לשבור בחורי” שיום זה נקרא מועד משום שהוא יום לידתו של המשיח ולמדו מזה הלכות שונות, ע”ש בספר יד אפרים שהאריך בזה.

יום הולדתו של רבי שמעון בר יוחאי

בספר בני יששכר (חודש אייר מאמר ל”ג בעומר) כתב: “הנה יום זה ל”ג בעומר, יומא דהילולא דר’ שמעון בר יוחאי, בו ביום עלה לשמי מרומים ובודאי גם ביום זה נולד, כי הקב”ה ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ובו ביום שנולד התחיל אורו להאיר. בו ביום נתגלית הנשמה הקדושה בעולם אשר תגלה דרך אור וזוהר בתורה, אור המבהיק מסוף עולם ועד סופו”.

מתוך דבריו אנו למדים כי השמחה ביום ל”ג בעומר אינה רק ציון יום פטירתו של רשב”י (“יומא דהילולא”), אלא גם משום שהוא יום לידתו “יום שהתחיל אורו להאיר”. (ועיין בשו”ת דעת משה, לר’ משה פרידמן זצ”ל הי”ד, סי’ ז’, שמסביר את ההבדל בין ז’ אדר יום פטירת משה רבנו שנשאר יום אבל, לבין ל”ג בעומר יום פטירת רשב”י שנתקבל כחג ויום שמחה עד ימינו אנו. ועל גוף השמחה בל”ג בעומר עיין עוד בשו”ת חת”ס יו”ד סי’ רל”ג).

ציון יום ההולדת השישים

בגמרא במסכת מועד קטן (דף כ”ח ע”א) מובא שרב יוסף כשנהיה בן ששים עבד להו יומא טובא לרבנן (ערך סעודה לכבוד התלמידי חכמים), אמר: “נפקי לי מכרת” (יצאתי מדין כרת, שהרי מבואר שם בגמ’ שמי שמת בין גיל חמישים לששים זו כרת). ובשו”ת בית ישראל (סי’ ל”ב, מובא ביד אפרים שם) הוכיח מכאן שסעודה שאדם עושה בהגיעו לגיל ס’ היא סעודת מצוה שהרי אנו מוצאים שרב יוסף ערך סעודה לתלמידי חכמים, ואם היתה זו סעודת רשות, הלא הגמ’ בפסחים (דף מ”ט ע”א) אומרת “כל סעודה שאינה של מצוה אין ת”ח רשאי ליהנות ממנה” ואיך עשה רב יוסף סעודת רשות לת”ח? אלא בהכרח שסעודה זו היא סעודת מצוה.

ובעיון יעקב (הנדפס בשולי העין יעקב מועד קטן י”ג ע”א מדפי הספר) כתב לדייק דעביד יומא טבא לרבנן, וז”ל: “כלומר ולא סעודת מרעים” עכ”ל. ויומא טבא לרבנן היינו לתלמידי חכמים, כמו שפירש רש”י בשבת (דף קי”ט.).

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך