כל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה

עורך: הרב אבי קוליץ
0 תגובה

במסכת תענית דף ל’ – למדו חז”ל מהפסוק “שמחו את ירושלים וגילו בה כל אוהביה – שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה” [ישעיהו סו] – שכל המתאבל על ירושלים זוכה ורואה בשמחתה – ושאינו מתאבל על ירושלים אינו רואה בשמחתה.

מהלשון “זוכה ורואה בשמחתה” – משמע שאין הכונה רק שיזכה לכך לעתיד לבא בזמן הגאולה – אלא כבר עכשיו – “זוכה ורואה” – והדבר צריך ביאור.

ויתכן לבאר זאת על פי משל.

בלילה חשוך – בלב ים – שוהים בשתי מקומות נפרדים בים – שני אנשים.

האחד – אדם הנמצא על סיפונה של ספינת טיולים – ישוב על כסא נוח – מימינו כוס חמין ומשמאלו מיני מתיקה – וברקע נשמע נגון התזמורת.

במרחק ממנו – על קרש לא גדול – שט אדם בודד אשר ניצל מספינה שטבעה – כאשר אין עמו לא מזון ולא מים – וכולו ציפיה להצלה.

והנה באותו אופק אליו מביטים שניהם – נראים נצנוצי אור קטנים מאד המאירים וכבים לסרוגין – ומבשרים את התקרבותה של סירה או אניה השטה במרחקים.

אם נשאל מי יהיה הראשון מבין שניהם אשר יבחין בנצנוצים הללו – התשובה היא ברורה – בודאי שאותו ניצול מהספינה שטבעה – ללא ספק – הוא יהיה הראשון אשר יבחין באורות המנצנצים.

הוא הרי יודע שחייו תלויים בכך – ועל כן הוא נושא את מבטו בכל רגע אל האופק לראות אולי יש סימן כל שהוא לתחילתה של הצלה – הציפיה שלו לאורות הללו שיבשרו לו אפשרות כל שהיא של ישועה – תגרום לו להבחין בהם לפני כולם.

נאמר בילקוט שמעוני תהילים [מזמור כ”ב] – רבי חייא בר אבא ורבי שמעון בן חלפתא היו מהלכין בהשכמה בבקעת ארבל וראו אילת השחר – אמר ר’ חייא – כך היא גאולתן של ישראל – אמר לו – היינו דכתיב “כי אשב בחושך ה’ אור לי” – בתחילה היא מאירה קמעא – ואחר כך היא מנפצת ובאה – ואחר כך היא פרה ורבה.

ה”מסילת ישרים” [בפרק י”ט] מביא את דברי ה”תנא דבי אליהו” [רבה ד’]:

…כל חכם מישראל שיש בו דבר תורה לאמתו – ומתאנח על כבודו של הקב”ה ועל כבודן של ישראל כל ימיו – ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים ולכבוד בית המקדש – ולישועה שתצמח בקרוב ולכנוס גלויות – זוכה לרוח הקודש בדבריו. עכ”ל התנא דבי אליהו.

ומוסיף ה”מסילת ישרים” …והנה החסיד הזה מלבד העבודה שהוא עובד במעשה מצוותיו על הכונה הזאת – הנה ודאי צריך שיצטער תמיד צער ממש על הגלות ועל החורבן – מצד מה שזה גורם מיעוט כביכול לכבודו יתברך – ויתאוה לגאולה לפי שבה יהיה עילוי לכבוד שמו יתברך – והוא מה שאמר ה”תנא דבי אליהו” שהבאנו למעלה “ומתאוה ומיצר לכבוד ירושלים”. עכ”ל.

מבואר מדבריו שהחסיד המתאבל על החורבן מפני שהוא מיצר על כבוד ה’ – הוא זה המצפה לגאולה – לגילוי כבוד ה’ במהרה.

על פי זה יש לבאר את דברי הגמ’ בתענית שהבאנו בתחילת הדברים..

מאחר וגאולתן של ישראל מתגלית קמעא קמעא כמו שמבואר בדברי הילקוט – על כן בכל דור ודור ישנם נצנוצים של אור המבצבצים באופק החשוך – אלא שהם אינם נראים בקלות.

מי שמתאבל על ירושלים – הוא גם זה המצפה לשמחתה – ועל כן הוא דומה למי ששט על קרש בלב ים ומצפה בכל לבו לישועה – ועל כן הוא גם זה ה”זוכה ורואה בשמחתה” עכשיו בהווה – הוא זה אשר יבחין בכל נצנוץ של גאולה המבצבץ והולך – לעומתו מי שאינו מתאבל על ירושלים – דומה הוא לאותו נוסע מדושן ושבע – שנצנוץ קטן מרחוק – לא יקלט בחושיו.

על פי זה יש לבאר את לשון התפילה בברכת רצה – “ותחזינה עינינו בשובך לציון ברחמים” – אחת הסיבות לכך שגאולתן של ישראל באה קמעא קמעא – היא מידת הרחמים, אשר ענינה הוא להשפיע את הטוב והחסד כפי כח הקיבול של המקבל ועל כן הואיל ואין לנו את הכח לקבל את האור בפעם אחת הוא מאיר קמעא קמעא.

ומפני שהגאולה באה קמעא קמעא – אין אנו רואים בקלות את הניצוצות של האור המתגלים לאט לאט – ועל כך אנו מבקשים “ותחזינה עינינו – בשובך לציון ברחמים” – שיהיו עיניו רואות ומבחינות באותם אורות של שוב השכינה לציון – למרות שבגלל שהשיבה היא ברחמים היא מתקדמת לאט לאט.

בדברי המהרש”א בבכורות ח. – מבואר שיש קשר בין הכ”א יום שבין י”ז בתמוז לתשעה באב – לבין הכ”א יום שבין ר”ה להושענא רבא – שכדרך שימי תשרי מכפרים כך ימי בין המיצרים הם ימי כפרה מפני שהגלות מכפרת.

ויתכן להוסיף ביאור בקשר שבין שתי התקופות הללו.

ימי בין המיצרים – הם הימים שבהם עבודתנו היא לחוש ולהרגיש את עומק החסרון של גילוי מלכות שמים ואת גודל הצער על גלות השכינה ועל גאותה של מלכות שמים שנטלה – ואז, כפי מה שהרגשנו את החסרון וההעדר בימים אלו – כך יהיה כח הבקשה והתפילה על השלמת החסרון ועל גילוי כבוד מלכות שמים בימים הנוראים.

מי שאינו מרגיש את החסרון לא יכול לבקש על השלמתו – וכמו שמבואר בדברי ה”תנא דבי אליהו” שהציפיה לגאולה היא המשך האבלות על החורבן – ללא ההקדמה של עבודת ימי בין המיצרים להרגיש את כבוד ה’ החסר לנו – ללא העמקת הצער על המרידה במלכות ה’ – איך נוכל לבקש בימים הנוראים “ובכן תן פחדך על כל מעשיך”?

במסכת תענית פרק ד’ משנה ו’ נאמר.

חמשה דברים ארעו את אבותינו בשבעה עשר בתמוז וחמשה בתשעה באב.

בשבעה עשר בתמוז – נשתברו הלוחות – ובטל התמיד – והבקעה בעיר – ושרף אפסטמוס אץ התורה והעמיד צלם בהיכל.

בתשעה באב – נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ – וחרב הבית בראשונה ובשניה – ונלכדה ביתר ונחרשה העיר.

והנה יש להתבונן שכל המאורעות המוזכרים במשנה בין אלו שארעו בי”ז בתמוז ובין אלה שארעו בתשעה באב – הם מאורעות שהיו חלק מהגלות והחורבן – מלבד חטא העגל שלכאורא אין לו קשר ישיר לנושא הגלות.

ימי האבלות של בין המיצרים מתחילים בי”ז בתמוז יום שבו נשברו הלוחות בעקבות חטא העגל – ומסתיימים בתשעה באב – אשר נקבע כיום בכיה לדורות בעקבות חטא המרגלים.

וצריך להבין מהו הקשר והשייכות שבין ב’ החטאים הללו לחורבן בתי המקדשות והאבל על כך.

הנה ענין הבכי כתב המהר”ל שהוא שייך להרגשת ההעדר.

הבכי מצורף תמיד למספד, “הספד” – אומר ה”חתם סופר” הוא מלשון הפסד, לקונן על מה שהפסדנו, הבכי המצורף למספד הוא תולדה של הרגשת ההעדר החסרון וההפסד.

היכולת להרגיש את הצער על העדר שכינה והעדר מקום להשראתה – היא תולדה ישירה של ההכרה העמוקה בלב ובנפש – מהי המציאות האמיתית – ומה איננה אלא מציאות של דמיון.

שורש חטא העגל מבואר בספרים– היה במעשה הערב רב אשר בשורש הצטרפותם לכלל ישראל היתה חסרה ההתבטלות המוחלטת למציאותו יתברך.

ה”ערב רב” שהצטרפו לכלל ישראל רק בעקבות הניסים שראו במכות מצרים – היו זקוקים לתמיכה באמונתם על ידי משהו הנתפס גם בחושים הגשמים – כל עוד ומשה רבינו היה עם כלל ישראל – אזי הוא היה המציאות הזו – אבל כאשר היה נדמה להם ששוב לא יחזור – חפשו דבר מה שניתן למששו בחושים הגשמיים ואז הגיעו לחטא העגל.

נמצא שחולשת ה”ערב רב” אשר גרמה לחטא העגל היתה בזה שחסרה היתה להם ההכרה העמוקה שהבורא ית’ לבדו – הוא המציאות האמיתית והוא הקיום האמיתי ואפס זולתו – והתוצאה היתה חטא העגל.

וראה ב”משך חכמה” פרשת כי תשא על הפסוק – “ויהי כאשר קרב אל המחנה” המבאר – שכאשר משה רבינו ראה את מצבו של עם ישראל אחרי חטא העגל – שיחסו צד אלוקות לדבר מוחשי – חשש שאם יוריד להם את הלוחות – יהפכו גם את הלוחות למעין עגל ח”ו – ועל כן שבר את הלוחות.

מעתה יש לומר שהאבלות על חורבן בתי המקדש המתחילה ביום בו נשברו הלוחות אחרי חטא העגל – יש בה משום תיקון לחטא העגל – הרגשת הצער וההעדר של השראת השכינה היא תולדה של ההרגשה שהמציאות האמיתית היא רק הדבקות בה’ והגילוי של כבוד ה’ בעולם – ומתוך הכרה כזו הלב לא מקבל שום תחליף כמציאות ממשית – הגעגועים למציאות האמיתית שאיננה – היא האבלות של ימי בין המיצרים.

גם חטא המרגלים היה חסרון בהכרה ביחוד ה’ – כמו שאמרו חז”ל בגמ’ [סוטה לה.] שבאמרם – “כי חזק הוא ממנו” התכונו המרגלים כלפי בעל הבירה ח”ו – כיון שהם בכו על חסרון שאיננו חסרון – והרגישו העדר ביחס למצב שאיננו העדר – נענשו בבכיה לדורות – שביום זה יצטרכו לבכות על מה שבאמת ראוי לבכות עליו – על העדר השראת שכינה.

ונלמד מכך שבימי בין המיצרים – אשר הם ימי האבלות על החורבן והגעגועים לגאולה בין י”ז בתמוז התאריך של חטא העגל – ובין תשעה באב התאריך של חטא המרגלים – ראוי להתבונן בהם …שאין דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים אלא ידיעת צור העולמים… [כלשון הרמב”ם בהלכות מזוזה] …וכל דבר שיחשבוהו בני אדם לטוב – זולת הדבקות בה’ – אינו אלא הבל ושוא נתעה… [כלשון ה”מסילת ישרים” בפ”א.] – מתוך כך נרגיש את ההעדר הגדול שיש במצב של הסתר פנים – נתחזק מכל נצנוץ קטן של אור – ונצפה להתגלות אור המציאות האמיתית – בביאת המשיח ובנין בית המקדש – במהרה בימינו אמן.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך