לא כל הזקנים דומים – משמעות לחיים

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

אנחנו בני האדם פוחדים מכל דבר שמזכיר לנו את יום המיתה ולכן אנו נמנעים מלדבר על כל דבר שמזכיר אותה. אחד מהדברים שמזכירים לנו את יום המיתה הוא הגיל, אנו מפחדים מהגיל המבוגר ועל אחת כמה וכמה מגיל הזקנה.
הזקנה מפחידה אותנו לא רק מפני היום שאחרי הזקנה, אלא גם מפני המציאות של להיות אדם זקן. תקופת הזקנה כוללת הרבה אובדנים בזמן קצר:
בתקופת הזקנה מצבו החברתי של האדם הולך ואובד, הוא כבר לא הולך לעבודה והוא נפרד מהשגרה שהוא היה רגיל לה. האדם רגיל ללכת כל יום לעבודה ולדבר עם המכרים שלו ולהיות כפוף לסדר יום מחייב ובעת הזקנה האדם (על פי רוב) נאלץ להפסיק את השגרה הזאת. במקביל להפסק העבודה יש אובדן של פרנסה כיון שמקור ההכנסה אוזל ויחד עם זה (לא עלינו) יש עלייה משמעותי בהוצאות הבריאותיות.
גם אם לאדם המבוגר יש עוד חברים ומכרים, במשך השנים האדם נפרד מעוד ועוד חברים כיון שחבריו בגיל הזה בדרך כלל סובלים ממחלות או שחלילה מתו כבר – מצב שרק מגביר את תחושת הבדידות שגם ככה על פי רוב קיימת.
במשפחות הלא דתיות הממוצע של הילודה הוא פחות משמעותית ממוצע הילודה במשפחות הדתיות ובפרט בדור אחר כך, אבל בכל מקרה גם אם לאדם הזקן יש קשר עם בני המשפחה – ברגע מסוים הקשר הולך ופוחת והצעירים פחות מוצאים משותף עם המבוגרים.
האדם הזקן לא יכול להגיע לכל מקום שהוא רוצה מפני מצבו הגופני ולפעמים הוא אפילו לא יכול לעלות לקומה הנוספת אצלו בבית.
הזקן הולך ומתרחק מהחידושים של הדור כיון שהוא רגיל למשהו אחד כל השנים בעוד שהמצב בחוץ משתנה, כמו לדוגמה סוג התקשורת וההתקדמות הטכנולוגית בנוסף לשינוי ה”סלנגים” שגם ככה משתנים בקצב די מהיר.
האובדן הבריאותי מכניס את האדם לדיכאון ולמשבר פנימי, הוא מיום ליום הולך ומרגיש יותר מנותק מהעולם. המראה החיצוני של האדם הולך ויורד כיון שהעור כבר אינו מתוח כפי שהיה והוא כבר אינו הולך בזקיפות.
ככל שהוא מתנתק מהחברה הצעירה והבריאה ככה הוא מתנתק מהיכולת הקוגניטיבית, הוא כבר פחות צלול וזוכר פחות דברים וחוזר הרבה פעמים על אותם דברים.
אחרי שהצגנו את חייו של הזקן לא נותר לנו אלא לראות איך התורה רואה את האדם הזקן.
בפרשת השבוע פרשת שמיני התורה אומרת: “ויהי ביום השמיני קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל” (חומש ויקרא ט, א). במדרש רבה (יא, ח) כתוב:
“אמר רבי עקיבא נמשלו ישראל לעוף, מה העוף הזה אינו פורח בלא כנפים כך ישראל אינם יכולים לעשות דבר חוץ מזקניהם”.
אפשר להבחין כאן בכבוד שנותנת התורה לזקנים, ביהדות ככל שהאדם מבוגר יותר כך הוא זוכה ליותר כבוד. לא זו בלבד אלא שגם תופעת הזקנה באה לעולם מבקשת אברהם אבינו. בגמרא במסכת בבא מציעא (דף פז.) מובא שעוד בתקופת אברהם אבינו לא היתה זקנה בעולם וכל בני האדם היו נראים כצעירים, אנשים היו מתבלבלים בן אברהם ליצחק בנו. עד שבא אברהם אבינו והתפלל להקב”ה שתהיה זקנה בעולם, מאז הקב”ה ברא את תהליך הזקנה וכך אנשים ידעו להבחין בין הצעיר למבוגר.
המדרש מביא את הדברים בלשון זו: “אברהם תבע זיקנה, אמר לפניו: ריבון העולמים, אדם ובנו נכנסים למקום ואין אדם יודע למי מכבד. אמר לו הקב”ה טוב תבעת וממך הוא מתחיל” (בראשית רבה סה, ד).
לכאורה הבקשה של אברהם תמוה ביותר, מדוע כל חשובה הזקנה? האם כל הפחיתות שיש לאדם הזקן מחמת הזקנה אינה עולה על קצת כבוד? האם כבוד זו המטרה שלשמה התחנן אברהם ונענה לו הקב”ה?
נראה אם כן ששונה מעמד הזקנה ביהדות ממעלת הזקנה בכל מקום אחר. באיוב כתוב “בישישים חכמה ואורך ימים תבונה” – האדם הזקן הוא בעל ניסיון חיים עשיר ובעל פרספקטיבה רחבה כמעט בכל תחום בעל אחריות. האדם הצעיר יכול לקבל מהאדם הזקן הרבה יותר ממה שהוא יכול לקבל מאדם בן גילו.
האדם הזקן ראוי להנהגה, הוא בעל יכולת לחנך בפיקחות ובישוב הדעת והוא אינו מוטרד בכל עסקי העולם שיכולים להפוך את שיקול הדעת של האדם לסובייקטיבי.
אברהם אבינו חשש שהמראה החיצוני של האדם יכול לגרום לבני האדם לטעות ולשאול עצה מהצעירים במקום מהזקנים ולכן תבע את הזקנה. בזכות הזקנה ידעו בני ישראל בכל הדורות את מי צריך לשאול ואחרי מי צריך ללכת.
עתה אנו יכולים להבין את משלו של רבי עקיבא הרבה יותר טוב. העוף תלוי בכנפיים כדי להתקיים בלי זה הוא לא יכול לעוף והוא יצנח לאדמה, כך האומה היהודית תמשיך להתקיים רק אם נמשיך לשמוע בעצת הזקנים – הם מורי הדרך של האומה.
אריק אריקסון, הוגה תאוריית השלבים הפסיכו – חברתית, מתייחס למצבו של הזקן כמוטל בידיו. בשלב זה של החיים האדם נתון למשבר כיון שהוא מסתכל על כל החיים שלו מהשלב שאחרי – מהמצב המסכם. מצד אחד האדם יכול לראות את עצמו מתוך סיפוק והנאה אך מאידך הוא יכול להסתכל על החיים בצורה של פספוס. האדם יכול לבחור בשלב הזה של החיים איך לראות את החיים שלו – הוא יכול להסתכל על ההישגים וההצלחות שלו ולקבל תחושת סיפוק, אך הוא גם יכול להסתכל על כל ההפסדים שלו ועל כל הכישלונות שלו ועל כמה שהוא לא ניצל את החיים. אריקסון רואה את שלב הזקנה בצורה אופטימית. הכל תלוי בידיו של האדם והוא היחיד שיכול לדאוג לעצמו על ידי הסתכלות נכונה.
אחרי שקראתי את הדברים של אריקסון הצלחתי להבין באמת את ההבדלים בין הזקנים ואם ירצה ה’ עכשיו אני אסביר למה אני מתכוון.
יש מקומות שאנו פוגשים בזקנים שפשוט אנו לא יכולים לראות אותם, הם יושבים להם מבודדים ברחוב ומעשנים סיגריה אחרי סיגריה מרוב שעמום וחוסר אופטימיות, הם עושים “הלוך חזור” מקופת החולים לספסל ברחוב – הם פשוט אנשים ריקניים. הזקנים האלו חיים את התקופה הזאת מתוך מחשבות על בזבוז החיים.
זה לא שהם לא נהנו מהחיים, גם הם בגיל 30 הסתובבו עם חברים ועברו את הנאות העולם הזה, אבל היום כבר לא נותר להם כלום והם מרגישים כביכול הם “פספסו את החיים”. נכון שלפי התאוריה של אריקסון הם יכולים להסתכל על החיים בצורה שניה – אבל הבעיה היא שהזקנים האלו באמת צריכים לחפש את הנוסחה איך כן להסתכל על החיים בצורה מספקת ואופטימית.
אך מאידך יש מקומות שאנו מסתובבים ופוגשים זקנים שפשוט כיף להם בכל רגע והם בכלל לא מוטרדים. אני רואה זקנים שכל מה שמטריד אותם זה ההבנה של הגמרא שאותה הם למדו כל החיים וחוץ מזה לא מטריד אותם כלום! הם יכולים לרקוד מרוב שמחה על כל הבנה נוספת שמתחדשת להם.
לא זו בלבד, אלא שהזקנים מהסוג הזה הם היחידים שיש להם הכי פחות ממה לחשוש! הם כבר עברו את רוב החיים ורוב האתגרים של העולם הזה כבר עומדים מאחוריהם – הם מוכנים בשמחה לחיי הנצח!
אני חושב שהדבר המרכזי שמפריד בין ב’ סוגי הזקנים הוא משמעות החיים, יש כאלו שצריכים לחפש ולנסות להסביר לעצמם שיש משמעות לחיים שלהם, אך יש כאלו שיש להם משמעות לחיים. לאלו שיש להם משמעות אין סיבה לחשוש מיום המיתה (מהפן של הזקנה והמוות) כיון שהם חיו עם תכלית ועכשיו זה רק הפרוזדור לקראת השלב הבא שהם הגיעו אליו כמה שיותר מוכנים.
כשנכנסים לבית מדרש אפשר לראות שאין הבדל בהתלהבות בין הזקנים למבוגרים. בבית המדרש המבוגרים לא נותרים מאחור אלא להפך, הם למדו יותר והם לומדים מתוך ראש הרבה יותר בריא ומתוך דעת תורה שהתפתחה אצלם במשך השנים.
ויקטור פראנקל בספרו האדם מחפש משמעות מביא שכשהיה במחנות הריכוז, בזמן שהאדם ניצב בפני אתגרים פיזיים ונפשיים גדולים, הוא הבחין שאלו שהצליחו לעבור את זה עם הפגיעה הכי קטנה, זה אלו שחיו את החיים אם משמעות ותכלית – האם אלו שהיו מוכנים יותר מכולם למוות.
ביהדות הזקנה היא דבר טוב ומלא ביתרונות, אנו לא צריכים למצוא את הנוסחה לפרספקטיבה רחבה של אופטימיות כמו שאריקסון מביא, כי לנו כבר יש משמעות לחיים. ממילא ככל שהיהודי שומר התורה והמצוות הולך וגודל הוא רק הולך ומשתבח.
יש מקומות בעולם שחיים תחת סיסמאות כגון “בני ה-60 אל הגשר” או “האלים שונאים זקנים”, ברוך ה’ שאנו לא שייכים לסיסמאות מהסוג הזה ויחד עם זה שלנו אין את הסיסמאות האלו – לנו יש הערכה וכבוד למבוגרים ולחשיבותם.
במסכת אבות כתוב (פרק ד משנה כא): “אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה, לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. רַבִּי יוֹסֵי בַר יְהוּדָה אִישׁ כְּפַר הַבַּבְלִי אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד מִן הַקְּטַנִּים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים קֵהוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן מִגִּתּוֹ. וְהַלּוֹמֵד מִן הַזְּקֵנִים לְמָה הוּא דוֹמֶה, לְאוֹכֵל עֲנָבִים בְּשׁוּלוֹת וְשׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן. רַבִּי אוֹמֵר, אַל תִּסְתַּכֵּל בַּקַּנְקַן, אֶלָּא בַמֶּה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ. יֵשׁ קַנְקַן חָדָשׁ מָלֵא יָשָׁן, וְיָשָׁן שֶׁאֲפִלּוּ חָדָשׁ אֵין בּוֹ”.
 ר’ שמשון רפאל הירש אמר שהתלמיד הטוב ביותר הוא הצעיר והמורה הטוב ביותר הוא הזקן.
נאמר בגמרא (מסכת נדרים מ,א): “רבי שמעון בן אלעזר אומר אם יאמרו לך ילדים בנה וזקנים סתור, שמע לזקנים ואל תשמע לילדים שבנין ילדים סתירה וסתירת זקנים בנין וסימן לדבר רחבעם בן שלמה”.
במקומות שאין זקן שיורה להם את הדרך קיימת תחושת בלבול וחסר נתיב שאפשר לסמוך עליו, לא לחינם ממשיל רבי עקיבא את הזקנים שבדור לכנפיים של העוף.

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך