להתבונן בחיים

עורך: צוות יהדות
0 תגובה

צור נכנס לתוך הכפר היהודי הקטן שבקצה הצפוני של מדינתו, המקום היה קר ושומם באופן די מציק, אך לא זה מה שהפריע לצור. בכניסה לכפר ניצב בית הקברות של כל אנשי הכפרים מהסביבה, בית הקברות היה ככל בית קברות אחר – חוץ מפרט אחד, הפרט הזה יכול להוסיף לנו הרבה אם נפנים את גודל המוסר הנלמד ממנו.

היה נראה שיש מגפה קשה בכפר שהורגת את כל האנשים בגיל צעיר. איך צור הבין שיש מגפה דרך הבית קברות? פשוט מאד! כמנהג הקדום לכתוב את שנות האדם המת על פני מצבת הנפטר נהגו גם בני אותו הכפר, אלא שהשנים שהיו רשומות על הקברים היו שנים ספורות. על קבר אחד היה רשום 2 שנים, על קבר אחר היה רשום 3.5 שנים וכן על כל ההפטרים היה רשום שנפטרו בגיל צעיר. הקבר הכי מתקדם במקום היה של נפטר בגיל 40.

צור לא הבין מה פשר התמותה המוקדמת בכפר וגמר בליבו שלא משנה מה, הוא חייב לברוח מהכפר הזה כל עוד רוחו בו. בעוד שהוא בא לצאת מהכפר עצר אותו אדם מבוגר, “אף אחד לא רודף אחריך, למה אתה בורח”? צור שנבהל לראות אדם מעל גיל 40 בכפר הזה השתתק לרגע ואז התחיל לשאול את המבוגר בדבר המגפה הקשה שפרצה בכפר.

“לא היתה כאן ואם ירצה ה’ גם לא תהיה כאן מגפה לעולם” השיב המבוגר ואז הסביר לצור הכל.

“אנו בכפר לא רושמים סתם שנים על הקברים, אנו רושמים את השנים שבהם הנפטר היה חי” אמר המבוגר, “הנה, תראה את הקבר הזה” המבוגר הצביע על קבר שהיה רשום עליו מספר שנים בודדות. האדם הזה היה בעולם מעל מאה שנים, אך הוא בזבז את כולם… בשלוש שנים הראשונות הוא אינו מסוגל כמעט לעשות דבר, הרי בקושי האדם מסוגל לדבר בגיל הזה, בשנים אחר כך הוא השתובב כמו כל ילד – קצת שיחק, אכל, ישן, קרא ספרים, למד על העולם.

אין ספק, בשיעור תנ”ך הוא הקשיב כמו שצריך, הוא למד תנ”ך במשך 5 שנים כל יום שעה.

“נעצור לרגע את הסיפור ונחשב” אמר המבוגר לצור, “הוא היה בשיעורי תנ”ך כל יום במשך 260 ימי הלימוד שנהגו ללמוד, במשך 5 שנים, זה אומר שהוא למד תנ”ך בכמות שעות של 1300 שעות. אם נצרף את כל השעות יחד ונחלק אותם לימים זה אומר שהוא למד תנ”ך פחות מ60 ימים. [המספרים לא מדויקים עבדתי על פי ניחוש בערך…]

הוא כל יום היה מתפלל במשך 1.5 שעות את כל תפילות היום וזה במשך כל המאה שנים שהוא חי, במונחים של שעות זה 54750 שעות תפילה בכל חייו [בהנחה שהוא מעולם לא הפסיד תפילה], בימים זה בערך 2281 ימי תפילה, נצרף את זה לימים של לימוד התנ”ך שלו, יחד יש לנו בערך 2340 ימי עבודת ה’.

מגיל 65 הוא תפס את עצמו והתחיל ללמוד בכל יום 6 שעות – במשך כל השנה. נוסיף לזה ממוצע של 5 שעות גמילות חסדים כל שנה במשך 100 שנים [בערך]. בחשבון הסופי אם נצרף את הכל לימים – יש לנו בערך 5410 ימי עבודת ה’ בכל שנות חייו בכפר, אם נחשב את זה בשנים יוצא שהוא עבד את ה’ פחות מ20 שנים, כלומר, האדם הזה חי כביכול 100 שנים בעולם אך מתוכם הוא השקיע לטובת חייו האמתיים מספר שנים בודדות, בכל שאר השנים הוא פשוט הלך בטל”.

כאן סיים הזקן את החשבון המתמצת של חייו של הנפטר השוכב בסמיכות לצור שתפס לראשונה מהו ניצול הזמן. אנו נוהגים לכעוס על כל מי שמפריע לנו בעת שאנו עושים או עומדים לעשות משהו, הרי הוא מבזבז את הזמן היקר שלנו, אך מה אנו עושים באמת בזמן הזה? האם אנו “לפחות” כמו אותו אדם שיש לו 20 שנות חיים לעולם הבא? זה לא כל כך קשה לעשות את החשבון הזה, אנו יכולים אפילו להגזים עם השעות עבודת ה’ שלנו ולחשבן אותם בשנים שאנו חיים יחד עם ממוצע השנים אותם האדם חי. אני קצת מפחד לעשות לעצמי את החשבון הזה, זה יכול לגרום לי לחלישות הדעת כמה שעות מועטות באמת עבדתי את ה’, אך אם יש לכם אומץ אז בכבוד רב…

אך אל דאגה, מי שלמד והשקיע את עצמו בתורה ובמצוות אם כן גם השעות שהוא לא למד נחשבים לו כמו שעות לימוד, שהרי כל השעות שלא למד היו לו לצורך שיוכל ללמוד… אך מי ששרף לעצמו את הזמן ולא לצורך למוד תורה… עליו למהר ולהתחיל לצבור עוד שעות בדחיפות, אנו לא רוצים לסיים את החיים כמו אותו נפטר בכפר שיש לו 16 שנים שבהם הוא חי.

אולי צורת החשבון של שכר עבודת ה’ לא מתחשבן בצורה כזאת של שעות כיון שיש עוד הרבה גורמים (כמו לדוגמה הצער והטרחה שנגרמת בשעת למוד או מצוה כל שהיא) לחשבון השכר. אך על האדם לדאוג לכמה שיותר שעות, אין לו לסמוך אלא על מה שעשה כאן בעולם. נחשוב לרגע שמכניסים אדם לתוך חדר בו הוא יכול לקחת כמה דברים שהוא רוצה, הוא יכול לקחת כסף, מכוניות, אוכל… האם הוא היה אומר די לי ב20 דקות ואני לא צריך יותר או שהוא היה מנצל כל דקה כדי להשיג כמה שיותר? ודאי שהיה רוצה להשיג כמה שיותר! 

כי את ההנאות שבעולם הזה האדם רואה כזמינות יותר, כמבטיחות יותר. רק אם היינו יכולים לדמיין את השכר שנקבל על כל דקה של תורה ומצוות. 

מדוע על הנאות קטנות כאן אנו נופלים ואת ההנאות הגדולות אנו נותנים לגדולים?

לאדם יש הרבה תכונות טובות אך גם לא מעט תכונות מזיקות, כלומר, הרבה פעמים עצם התכונות הטובות במקום אחד יכולות להיות רעות במקום אחר. אין זה מכתיר את התכונה כטובה או רעה, אלא אנו צריכים לדעת כיצד להשתמש בה. אדם שיש לו מחשב יכול להשתמש בו בלי לדעת כיצד ולהוציא דברים שיזיקו לו, אך הוא יכול ללמוד כיצד להשתמש וממילא לנהוג בו לטובתו וזה שהוא לא למד לא הופך את המחשב לדבר רע.

כמעט בכל תחום אנו אומרים ככה, אך כאן (בנוגע לחיים האמתיים) משום מה האדם מסתמך על כושר ההבחנה שלו יתר על המידה ומפני זה הוא נופל הרבה פעמים ומתברר לאחר מעשה שהוא טעה בהבחנה. איך אנו יכולים לדעת שאנו מאבחנים נכון את כללי ההשתמשות במידות שלנו? הרי כל אחד רוצה לכאורה להיות מובטח יותר שהוא פועל כנדרש על מנת לאבטח את עצמו.

אנו צריכים להבין גם מדוע אנו טועים בהבחנה בעיקר בתחומים אלו של מידות ותכונות הגוף והנפש, הרי לכאורה דוקא בזה אנו צריכים להיות הכי מיומנים שיש? כל אחד היה אמור להכיר את עצמו ולדעת במה הוא נופל ובמה הוא מחזיק?!

כנראה שיש כמה מרכיבים לתכונות שאנו זקוקים לפצח כדי להבין איך הם פועלים ואם ירצה ה’ נעשה זאת עתה.

במשלי (פרק ו פסוק כז) כתוב את המשפטים הבאים: “היחתה איש אש בחיקו ובגדיו לא תשרפנה אם יהלך איש על הגחלים ורגליו לא תכוינה”. הגר”א מבאר כי הפסוק בא ללמד אותנו כלל גדול בתורת השימוש בתכונות, נחלק אותו לב’ כללים: א. מי שאין לו פנאי להשגיח על עצמו מפני טרדתו ודאי שלא ישבר מידותיו מחדש, ב. הנמשך אחר התאוה מעקר מעצמו מידות מולדות, ואחר החמדה מידות נרכשות.

ישנם ב’ סוגי מידות באדם, המולדות והנרכשות. המולדות הם אלו שכל אחד נולד אתם והנרכשות הם אלו שכל אחד יכול להרגיל את עצמו לנהוג בהם.  אדם רגזן בטבעו יכול לכאורה להרגיל את עצמו לא להתרגז, אך אדם שנולד וירטואוזי לא יוכל לאבד את תכונתו על ידי ההרגל לא להיות כזה. (כך לפחות נראה).

חלקו הראשון של הפסוק “היחתה איש אש בחיקו” מדבר על המידות המולדות, מי שהולך אחר התאוות יאבד מעצמו מידות מולדות ונמשלו הבגדים שבחלק הראשון של הפסוק למידות מולדות ורגליו של האדם משולות בסוף הפסוק למידות נרכשות, את אלו יאבד מי שחומד. (החמדן יוצא החוצה כדי להשיג מחמדו, אך בעל התאוה זהו בביתו של האדם כי התאוה היא בדברים שבגופו של האדם).

האדם שהולך אחר התאוות אינו משגיח על עצמו ואיך יוכל לשלוט בתאוות שלו, בתאוות צריך לשלוט וכדי לשלוט צריך להיות בעל השגחה מוכחת וכיון שהוא מוכן ללכת אחר התאוות הוא מאבד מעצמו את סממן השליטה.

אנו רואים בכללים אלו את היסוד הראשון לגבי שמירה על המידות, אסור לאדם להכניס את עצמו למצב בו הוא עלול שלא להשתמש נכון במידות שלו, האדם שמכניס את עצמו ויוצא בשלום לא “נהפך” לחכם יותר ממי שלכתחילה לא נכנס למצב המסכן. בכללים אלו אנו שמים לב לעוד דרך פשוטה של אובדן תכונות, התאוות תמיד יותר זמינות מהצרכים האמתיים. כשנרצה לבחון האם הדבר הוא מאלו שמאבדים את התכונות שלנו, נבחין האם הוא זמין יותר מהדברים הטובים אותם אנו צריכים להשיג. אין זה ראיה מוחלטת אך ידוע שהרע יותר זמין מהרוב. משום מה העיתון יותר זמין מהגמרא ולקנות מחשב יותר קל מלרכוש מסכת לידיעה… 

אם כן עלינו להתרחק מהמצבים המסוכנים וגם להפוך את הטוב לנו ליותר זמין, כל אדם יוכל לדאוג לזה רק אם היה רוצה. אין לנו יכולת לומר שאנו נלך אחר התאוות ואחר כך נחזור לתכונות הקודמות, כי התאוה שוברת את ההרגלים הטובים שאותם קנינו ואחר שאנו מתרגלים קשה לנו לחזור חזרה וודאי לכיוון טוב יותר. שוב אנו רואים כמה הטוב פחות זמין מהרע.

כדי ללכת אחר הטוב יהיה לנו תמיד קשה יותר מללכת אחר הרע. אם כן עתה כבר יש לנו ב’ כללים א. להתרחק מהרע. ב. להפוך את הטוב לזמין יותר. ועתה נעבור לכלל הג’ – הפרדת הטוב והרע.

הרבה מתוך הגורמים לנו ליפול הוא מפני שאנו ערבים בין רשות הטוב לרשות הרע, הגבול בין הטוב לרע יכול להיות עב אך הוא גם יכול להיות מהדק שבדקים – הכל תלוי איך אנו מפרידים. “קדש עצמך במותר לך” (יבמות כ.), כי גם שאינם בכלל הרע והטוב עלינו להפריד ולהגדיר אותם האם לנו הם טובים או רעים, מה הם יכולים לגרום לנו, אמנם כעת הם לא מזיקים אך הם יכולים בעתיד לפתוח פתח לרע. ברגע שנגדור אותם נוכל להיות בטוחים יותר כי הרע פחות זמין לנו מהטוב. בתורה אנו רואים כבר מהו כח ההרגל, כשרצו השבטים לקבור את יעקב עשיו לא נתן להם, השבטים החלו לנהל עם עשיו דין ודברים, עד שהגיע חושים בנו של דן שהיה חרש והרג אותו.

לכאורה יש לתמוה מדוע רק חושים היה זה שקם והרג מדוע רק הוא שם לב לכך שאביו מוטל בביזוי ולא נכנס לקבורה? התשובה פשוטה, כי כולם כבר החלו לדון עם עשיו, כשמתחילים את הדיון עם הרע בטוחים כי הנה עוד רגע זה נגמר ואז… יתנו לנו לקבור את אבא, אך חושים בנו של דן שהיה חרש לא קלט את הדיון מבפנים אלא רק ראה מבחוץ, הוא קלט את הדבר המרכזי “כבוד אבא מונח מבוזה” ואז קם ועשה מעשה.

עלינו לראות את הדברים בראיה רחבה, לא להיות מהשחקנים מחוץ ללוח, כשנראה את הדברים כך לא ניפול בחומת האבטחה שלנו. אנו לא צריכים להיות כמו אותו אחד שסיים את החיים בגיל כל כך צעיר מהפן של החיים שבמהלך החיים!

כתוב תגובה

אולי גם זה יעניין אותך